צנתור לב

צנתור לב או צנתור כלי דם כליליים הוא הליך קרדיולוגי פולשני נפוץ המשמש לאבחון ולטיפול בבעיות כלי דם לבביים (כליליים). מטרת הצנתור האבחנתי היא למצוא ולמפות את התהליך הטרשתי, והצנתור הטיפולי משמש גם לפתיחת חסימה בכלי הדם הכליליים.

אנשים רבים סובלים מתסמונת כלילית חדה העלולה לגרום להתקף לב. אחת הדרכים לאבחן חסימות בעורקים הכליליים או לטפל בחסימה ובהיצרות עורקי הלב היא צנתור לב.

קיימות מספר אינדיקציות לצורך ביצוע צנתור לבבי, ובהן הבאות:

כאשר מטופל סובל מאנגינה פקטוריס כרונית המתבטאת בתעוקת חזה שאיננה מוקלת על ידי תרופות, והמועמד באמצעות הצנתור לרה-וסקולריזציה (פתיחת העורק החסום).
מטופלים המציגים סימפטומים קליניים מטרידים שקשה לאבחן אותם באמצעות אק"ג או אמצעים אחרים.
מטופלים הסובלים מאנגינה פקטוריס ידועה ואשר עברו cardiac arrest.
מטופלים הסובלים מאנגינה פקטוריס ידועה עם סימנים קליניים או מעבדתיים לבעיה בתפקוד חדרי הלב.
מטופלים הסובלים מאנגינה פקטוריס ידועה עם ממצא מבדיקה הדמייתית כגון CT לב (צנתור וירטואלי) או מיפוי לב.
מטופלים הנמצאים בסיכון גבוה לאירועים קורונריים כפי שנמצאו בהדמיה (עדות לאיסכמיה חריפה באק"ג למשל), ללא קשר לקיומם של סימפטומים.
מטופלים אשר חוזרים ומגיעים לאשפוז עם תלונות החשודות לתסמונת כלילית חדה

בנבדק נעשה דיקור של עורק גדול (עורק החישור (Radial Artery) או עורק הירך (Femoral artery)) ודרכו מוכנס צנתר זעיר בקוטר של כ-2 מילימטר תוך הזרקה של חומר ניגוד (בדרך כלל יוד) ושיקוף רנטגן. המצנתר מכוון את הצנתר אל כלי הדם הכליליים המבוקשים. הזרקתו של חומר הניגוד לתוך כלי הדם מאפשרת לאמוד את קוטרם ואת היקף ההיצרויות שבהם. היצרויות של עד 50% לרוב אינן בעלות משמעות קלינית, אך כאשר ההיצרות גדולה יותר היא בעלת משמעות ויש לטפל בה.

הצנתור מבוצע לעיתים בהכרה מלאה תחת הרדמה מקומית באזור החדרת הצנתר, אך פעמים רבות תחת טשטוש.

צנתור יכול להיות אבחנתי בלבד (70% מהמקרים) או אבחנתי וטיפולי (30% מהמקרים) כאשר מבוצעת פתיחה של כלי דם חסום. צנתור אבחנתי (הקרוי בספרות המקצועית "אנגיוגרפיה כלילית") נמשך בין עשר דקות למחצית השעה, וצנתור טיפולי עשוי להאריך את התהליך בשעה נוספת. לאחר צנתור טיפולי עובר המצונתר להשגחה של מספר שעות עד לסגירת הנקב בכלי הדם שדרכו הוכנס הצנתר. לאחר ההשגחה הוא משוחרר לביתו.^[1] במקרים שבהם נמצאים במהלך הצנתור ממצאים המצריכים התערבות כירורגית, נשלחים המטופלים לניתוח מעקפים.

לרוב, מטרתו של צנתור טיפולי היא פתיחת חסימה בכלי הדם, כלומר פתיחה של היצרות בעורק כלילי. פעולה זו מתבצעת באמצעות השחלת בלון דרך האזור שהוצר כתוצאה מטרשת העורקים וניפוחו על מנת שירחיב את כלי הדם המטופל. פעמים רבות מניחים על גבי הבלון תומכן (Stent, סטנט) אשר עוזר לשמור את כלי הדם פתוח.

בשנים האחרונות התפתחה תעשייה שלמה סביב פיתוחי תומכנים שונים. למשל, ישנם סוגי תומכנים המצופים תרופה (Drug Eluting Stents) אשר תורמת אף היא לשמירה על כלי הדם פתוחים. תומכנים אלו ואחרים יקרים יותר מתומכן פשוט. השימוש בתומכנים אלו עורר ויכוח ציבורי גדול בשל דרישת בתי החולים להתחייבות כספית של החולים בעודם שוכבים על שולחן הצנתורים, כתנאי לשימוש בתומכן מצופה תרופה.

את צנתור הלב הראשון באדם ביצע הרופא הגרמני ורנר פורסמן ב-1929, בהחדירו צינור דרך זרועו שלו. על אף ההישג, לא זכה פורסמן להעמיק במחקר. התקדמות שיטתית בפיתוח צנתורים הושגה בשנות הארבעים בארצות הברית, בהובלת דיקינסון וו. ריצ'רדס ואנדרה פרדריק קורנאן. קורנאן, ריצ'רדס ופורסמן חלקו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1956 על פיתוח צנתור הלב.

הסיכונים העיקריים מצנתור כוללים:

זיהום
דימום מקומי וסיבוכי מקום הדקירה (אנוריזמה)
פגיעה בכליות (תופעת לוואי של חומר הניגוד שמוזרק)
תגובה אלרגית ליוד שנמצא בחומר הניגוד
סיבוכים בכלי הדם הלבביים

בישראל נאמד מספרם של החולים הנזקקים לצנתור טיפולי לפתיחת העורק החסום בכ-20,000 חולים בשנה. 30,000 חולים נוספים עוברים כל שנה צנתורים אבחוניים בלב, או צנתורים אבחוניים וטיפוליים בעורקים נוספים, כמו בעורקים המובילים דם למוח, לכליות, לבטן ולגפיים התחתונות.^[2]

לאחר ניתוח לב או צנתור המנותח רשאי לקבל חופשה של שלושה ימים עד שבוע בבית החלמה שבהסכם עם קופת החולים בה חבר המנותח.^[3]