צניחה חופשית

צניחה חופשית היא ספורט אתגרי בה אדם קופץ ממטוס, נופל נפילה חופשית למשך זמן קצוב ואז פותח את המצנח ונוחת על הקרקע.

בדרך כלל הצנחנים עולים בעזרת מטוס לגובה של בין 6,000-15,000 רגל (2-5 קילומטרים). הם קופצים ומתחילים בנפילה חופשית עד הגיעם לגובה של כ-3,500 רגל (מעט יותר מ-1,000 מטרים) לבעלי רישיון צניחה A ו-B או 3,000 רגל לבעלי רישיונות צניחה מתקדמים (את הגובה יודעים הקופצים בעזרת מד גובה המוצמד ליד).

בגובה זה פותחים הקופצים את המצנח כדי להאט את מהירות הנפילה ולנחות בבטחה על הקרקע. מרגע שהמצנח נפרש, הצנחן יכול לשלוט בכיוון צניחתו בעזרת שני הגאים.

משיכה במיתר ההיגוי הימני או השמאלי תסובב את המצנח ימינה או שמאלה בהתאמה. בצורה זו, יכול הצנחן לכוון את עצמו לנחיתה במיקום מסוים ובטוח.

על מנת לקבל רישיון צניחה, חייב הצנחן המתלמד לצנוח לפחות 25 פעמים, ולהראות, בין היתר, יכולת לנחות בנקודה מסוימת ברדיוס קטן.

על מנת לנחות, על הצנחן למשוך בשני הבלמים יחד ואז המצנח שנטייתו הטבעית כלפי מטה, מתאזן ומגיע לטיסה אופקית מקבילה לקרקע.

למרות השם בעברית "מצנח", הציוד המשמש לצניחה חופשית ספורטיבית מורכב ממצנח אשר מבנהו ככנף. צורה זו מאפשרת למצנח להתנהג כ"דאון" - צבירת מהירות יכולה לאפשר עילוי, עילוי ניתן להמיר למרחק, מרחק ניתן להמיר לצבירת מהירות וחוזר חלילה.

קיימות שתי גישות לנחיתה:

המסורתית, האטה הדרגתית ו"הזדקרות" שבסופה נוגעות רגלי הצנחן ברכות בקרקע.
המתקדמת, ידועה בשם swoop, צבירת מהירות משמעותית בקרבה לקרקע (800-300 רגל) על ידי איבוד גובה מהיר והגברת זרימת האוויר על פני הכנף, וברגע הנכון, המרת מהירות האוויר הגבוהה לעילוי וטיסה אופקית מהירה סנטימטרים ספורים מעל פני הקרקע. זוהי טכניקה מסוכנת אשר דורשת אימונים רבים ועקב מורכבותה (דהירה במהירות של כ-90-100 קמ"ש אנכית אל הקרקע ומעבר לטיסה אופקית כ-50 רגל מעל הקרקע) גובה מחיר כבד בחיי אדם ונחשבת היום לסיבת המוות המובילה בספורט.

בניגוד לרחיפה, מצנח צניחה חופשית בנוי כך שהוא טס במיטבו בעודו מאבד גובה והדרך היחידה לגרום לו לטפס היא על ידי הזדקרות (בניגוד לדאיה בה טסים בתוך תרמיקה העולה מעלה). על מנת לפתוח את המצנח הראשי יש למשוך את ה-pilot chute (מצנחון) אשר נמצא בתחתית הרתמה המחוזקת לגב ומחזיקה את המצנח המקופל. ניתוק המצנח הרגיל ופתיחת המצנח הרזרבי נעשים בעזרת ידיות אשר נמצאות בקדמת החזה.

למרות שצניחה חופשית נתפסת כפעילות מסוכנת, מקרים חמורים של פציעות ומוות הם נדירים. בכל המצנחים בעולם המערבי קיים מצנח רזרבי אשר קופל על יד מומחה שאושר על ידי הפדרציה לצניחה חופשית. כמו כן, המצנחים מצוידים בחיישן גובה שפותח את המצנח הרזרבי במידה ולא נפתח המצנח הרגיל כשמגיעים לגובה 900 מטר. בניגוד למה שנדמה, רוב התאונות דווקא נגרמות לצנחנים מנוסים ובעת הנחיתה. אותם צנחנים מבצעים נחיתות בעזרת מצנחים קטנים מאוד, ומוטל עליהם להגיע לדיוק רב במהירות גבוהה ברגע הנחיתה.

קיימות מספר טכניקות ללימוד צניחה.

שיטת הלימוד המקובלת מכונה Accelerated freefall (AFF).

החניך עובר סדרת צניחות המתקיימות בליווי מדריך או שניים (בהתאם להתקדמות) במהלך הנפילה החופשית, מגובה של 12,000 רגל. המדריך/ים מוודאים את ביצוע התרגולים, מצב הגוף ופתיחת המצנח.

טכניקה אחרת היא IAD. בשיטה זו קופץ הצנחן לבדו כבר בפעם הראשונה, אך מגובה נמוך. המצנחון אשר פותח את המצנח הראשי (pilotchute) כבר פתוח בעת הקפיצה, והתלמיד צריך רק למשוך ידית דמה על מנת להוכיח יכולת. בשלב הבא התלמיד כבר קופץ מגובה רב יותר וצריך לפתוח את המצנח בכוחות עצמו ישר ביציאתו מהמטוס. ההתקדמות בשיטה זו באה לידי ביטוי בעליה בגובה הצניחה בכל שלב, כלומר זמן נפילה ארוך יותר. בשלב האחרון עולים ל-12,000 רגל, ומתרגלים תרגילים שונים באוויר בעת 50 השניות של הנפילה החופשית. שיטת לימוד זו נזנחה ברוב המועדונים לטובת AFF בשל יתרונותיו בלימוד נפילה חופשית, אך היא עדיין נהוגה.

קיימות מספר דרגות של רישיון מטעם אגודת המצנחים האמריקאית. על מנת לקבל רישיון מהאיגוד יש לעבור מספר מבחנים תאורטיים ומעשיים. בין היתר במבחנים המעשיים יש להדגים נחיתה ברדיוס מסוים מנקודת הנחיתה המוסכמת. יש להראות יכולת לשליטה באוויר, כמו תעופה קדימה, אחורה, האטת קצב הנפילה, הגברתו, היפוך, סיבוב, ועוד.

רישיון אמריקאי (USPA) מהווה רישיון מוכר ומקובל בכל העולם, אם כי במדינות שונות נדרשים הצנחנים לעיתים לרישיון מקומי.

רישיון צניחה חופשית ישראלי ניתן להוציא באחד מבתי הספר לצניחה חופשית הפועלים בישראל.

על מנת להוציא רישיון צניחה בינלאומי מטעם האיגוד הישראלי לצניחה חופשית, על הצנחן להשלים לפחות 25 צניחות חופשיות (כולל קורס הצניחה), וארבע קפיצות הדרכה נוספות. בנוסף עליו להוכיח בקיאות בחומר התאורטי.

עם השלמת החובות והגעה למספר המינימום, הצנחן המתלמד יכול לגשת למבחן מעשי ואם עבר את הבחינה והשלים את כל המטלות יוכל להוציא רישיון צניחה בינלאומי A ^{[דרושה הבהרה]}מטעם האיגוד הישראלי.

לאחר 50 צניחות יכול הצנחן להשלים את המטלות הנדרשות להוצאת רישיון דרגה B.
לאחר 200 צניחות יכול הצנחן להשלים את המטלות הנדרשות להוצאת רישיון דרגה C.
לאחר 500 צניחות יכול הצנחן להשלים את המטלות הנדרשות להוצאת רישיון דרגה D.

בישראל פועלים כיום 3 מועדוני צניחה חופשית - פרדייב והצנחניה בצפון (לצנחניה סניף נוסף בים המלח - GO JUMP), וסקיי כיף בדרום.

צניחת בטן (Belly Flying) בצניחה זו הבטן מופנית לקרקע, זהו סגנון הצניחה הבסיסי ביותר משום שבתנוחה זו, כמעט תמיד ולמעט במקרי חירום, יפתח הצנחן את המצנח. כלומר, בשניות האחרונות של הנפילה החופשית עובר הצנחן למצב שכיבה על הבטן, שכן זהו המצב האידיאלי למשיכת הידית שפותחת את המצנח.
צניחת פריפליי (Free Flying) - צניחה במצגים שונים, על הגב, ברכיים, כפות רגלים ואפילו כשהראש כלפי מטה.
נחיתות מהירות (Swooping) - סגנון זה, אינו מתייחס לנפילה החופשית אלא לנחיתות עצמן המתבצעות במהירות גבוהה מאוד. סגנון זה מלווה בסיכון גבוה והוא מבוצע תוך שימוש במצנחים ייעודיים. הצנחנים צוברים מהירות אנכית גבוהה מאוד לקראת הנחיתה, אשר מומרת באופן כמעט מיידי למהירות אופקית. ישנם מועדונים בהם הוקמה לשם כך בריכת מים אליה מגיעים ה"סוופרים" לנחיתה ובשאיפה למשוך את רגליהם על המים למרחק גדול ככל האפשר.
קרו (CReW) -(עבודה יחסית עם חופות) - מטרת הצניחה בסגנון זה היא יצירת מבנים באמצעות המצנחים. מיד לאחר היציאה מהמטוס, פותחים הצנחנים את המצנחים ומתחברים אחד לשני באוויר ויוצרים צורות שונות.

פליקס באומגרטנר קבע את שיא העולם לצניחה חופשית מגובה כאשר הוא קפץ ב-14 באוקטובר 2012 מגובה של כ-39 ק"מ. בנפילה זו הגיע למהירות מוערכת של 1,357.64 קמ"ש, או 1.25 מאך, והיה לראשון שעובר את מהירות הקול ללא עזרת רכב בנפילה שלו^[1]^[2]. שיא זה נשבר ב-2014 על ידי אלן יוסטס^[3].