Loading AI tools
פרשת השבוע השלישית בספר שמות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. לפי החלוקה לפרקים, הפרשה מתחילה בפרק י', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ג, פסוק ט"ז.
| |||||
| פסוקים | שמות, י', א' - י"ג, ט"ז | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מספר פסוקים | 106 | ||||
| מספר תיבות | 1655 | ||||
| תוכן | מכת ארבה, מכת חושך, הכנות ליציאה ממצרים ולקורבן פסח, מכת בכורות, יציאה ממצרים | ||||
| מצוות בפרשה על פי ספר החינוך | |||||
| |||||
| הפטרה | |||||
| ספרדים ואשכנזים | ירמיהו, מ"ו, י"ג–כ"ח | ||||
| רוב תימנים | ישעיהו, י"ט, א'–כ"ה | ||||
| איטלקים ומקצת תימנים | ישעיהו, י"ח, ז' - י"ט, כ"ה | ||||
.jpg)
בפרשה מסופר על מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות, שהביאה לכך שפרעה נכנע והסכים לשלח את ישראל ממצרים. המצוות העיקריות המופיעות בפרשה הן קידוש החודש, קורבן פסח וחג הפסח, סיפור יציאת מצרים, וקידוש בכורות. את פרשת בא קוראים בין התאריכים ג' בשבט-י' בשבט.
בתקופת הגאונים נהגה בבבל חלוקה שונה של הפרשיות, ולפיה החלה הפרשה במכת ברד (בשמות, ט', י"ג). פרשה זו נקראה "פרשת השכם" או "פרשת השכם בבקר". התיעוד האחרון למנהג זה הוא מקהילת קונסטנטין במאה ה-16, בספר "עיבור שנים"[1] לרבי יששכר בן סוסאן.[2]
הפרשה נפתחת בקריאה של ה' אל משה: "בא אל פרעה", ובנימוק כפול להכבדת לב פרעה: כדי לשים בקרבו את אותות ה', וכדי שבני ישראל יספרו לדורות על המכות שקיבלו פרעה והמצרים וילמדו מכך את האמונה ה'.
בפרשה הקודמת, וארא, הטיל אלהים על מצרים את שבע המכות הראשונות מתוך עשר המכות, אך הן לא הביאו את פרעה להסכים לשלח את עם ישראל כולו ממצרים. בתחילת פרשה זו אלהים מטיל שתי מכות נוספות: הארבה האוכל את כל היבול החקלאי של מצרים, ולאחר מכן מוטל חושך על הארץ, והמצרים אינם יכולים לראות דבר. המכות מביאות לנסיגה בעמדתו של פרעה, הוא מסכים לדרישתם של משה ואהרן לשלח את כל עם ישראל ממצרים, אך מסרב להניח להם לקחת את צאנם ובקרם. משה מבהיר לו שהם ייצאו עם כל המקנה שלהם, ושגם הוא ייאלץ לתת להם בהמות לזבוח, אולם ה' מכביד את ליבו והוא מסרב.
לפי ציווי אלוהים, נערכות ההכנות לקראת היציאה ממצרים: בני ישראל מצטווים לשאול משכניהם המצרים תכשיטים מכסף ומזהב. ה' נותן את חן העם בעיני המצרים, ולהלן בפסוקים המספרים על היציאת מצרים נאמר שהם שאלו מהמצרים תכשיטים ואף שמלות. משה מזהיר את פרעה שבמכה הבאה ימותו כל בכורי מצרים.
אחרי הדברים על ההכנה ליציאה ממצרים, מופיעה הפרשיה ההלכתית הראשונה בתורה המכונה 'פרשת החדש' על שם המילה הפותחת את הפסוק הראשון: "החדש הזה לכם ראש חדשים". הפרשה נפתחת בציווי על שמירה על חודש היציאה ממצרים, חודש האביב, כחודש הראשון בלוח השנה העברי. בהמשך מצווה אלוהים את משה על דיני קרבן פסח, שיקריבו בני ישראל בזמן שיוכו בכורי מצרים. עליהם להכין את השה כבר בעשרה בחודש, ולשמור עליו עד יום ארבעה עשר בחודש. הם מצווים לשחוט את הקרבן בשעת בין הערביים, ולמרוח את דמו על משקופי פתח הבית כמגן בפני המשחית, שיכה במצרים במכת בכורות. עליהם לצלות אותו באש (ולא לאכול אותו מבושל או נא) ולאכול את כל בשרו בלילה, כל משפחה בביתה. הם הצטוו לאכול את הקרבן עם מצה ומרור, כשהם מוכנים לקראת היציאה לדרך - מתניהם חגורים ומקלות ההליכה כבר בידיהם. קרבן הפסח גם נקבע כקרבן לדורות, שאחריו יבוא חג בן שבעה ימים, שבו אסור לאכול חמץ אלא רק מצות. היום הראשון והאחרון של החג יהיו ימים טובים, ותיאסר בהם עשיית מלאכה מלבד הכנת אוכל נפש. בפרשיה מופיעות מצוות נוספות - השבתת שאור, וכן איסור על הימצאות חמץ ושאור ברשות אדם מישראל. בפרשיה מופיע תיאור יציאת מצרים, בין השאר מתואר שה' יעשה שפטים באלוהי מצרים. בין הפרשנים היו שפירשו שהכוונה היא שהפסלים של האלילים יתכלו באופן ניסי (רש"י למשל), והיו שפירשו שהכוונה היא לפגיעה בכוחות העליונים מהם יונקים המצרים(ספורנו למשל).
ערכים מורחבים – מכת בכורות, יציאת מצריםבחצות הלילה הורג אלוהים את כל בכורי מצרים. פרעה ממהר אל משה ואהרן ומצווה עליהם לעזוב מיד, עם כל עם ישראל, את ארץ מצרים. העם יוצא לדרך, ובכך מסתיים שעבוד מצרים.
עד סיום הפרשה מופיעות פרשיות הלכתיות, המפרטות דינים הקשורים לפסח ולזיכרון יציאת מצרים: דיני אכילת קרבן הפסח, מצוות קידוש בכורות, מצוות סיפור יציאת מצרים ומצוות תפילין.
מצות קרבן הפסח ניתנה לעם ישראל כמצווה הראשונה אותה הוא מקיים ומבטאת את יציאתו מעבדות מצרים לחירות ולהיותו עם ה'. הפרשיה דנה בשאלת השתתפותם של אנשים שאינם שייכים באופן אורגני לעם ישראל. הפרשיה פותחת בקביעה על קרבן הפסח ש:"כל בן נכר לא יאכל בו". אונקלוס מתרגם "כל בר ישראל דישתמד לא יכול בה", כלומר הוא מפרש שהכוונה היא לבן ישראל מומר. במכילתא מפורש שהכוונה הן לישראל מומר והן לגוי: "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל במשמע".
עבדים שנקנו על ידי בן ישראל יכולים לאכול מקרבן הפסח לאחר שהם נימולים. גם גר משתתף בקרבן הפסח לאחר שהוא נימול. אדם מישראל שלא נימול, אסור באכילת הקרבן.
נושא נוסף בו עוסקת הפרשיה היא האכילה בפועל של הקרבן, התורה קובעת כי אסור להוציא את בשר הקרבן מהבית בו הוא נאכל, ואסור לשבור עצם מהבשר.
הפרשיה ההלכתית השנייה בסיום פרשת בא עוסקת במצוות שונות אשר נועדו להנחיל את זכר יציאת מצרים. המצווה הראשונה היא קידוש הבכורות, הן בכור אדם והן בכור בהמה. מצווה נוספת היא המצווה לזכור את יציאת מצרים. בנוסף, מובאות המצוות הקשורות לחג הפסח: איסור אכילת חמץ, איסור החזקת חמץ ברשות האדם, מצוות אכילת מצה שבעה ימים, וקיום יום טוב ביום השביעי של פסח. מופיעה מצוות של סיפור יציאת מצרים, "והגדת לבנך". בסיום הפרשיה מופיעה המצווה לשים את זיכרון יציאת מצרים "לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" - חז"ל ובעקבותיהם רוב פרשני התורה ביארו שהכוונה היא לתפילין של יד ולתפילין של ראש. רשב"ם לעומת זאת פירש ש"לפי עומק פשוטו יהיה לך לזיכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך".[5]
הפרשיה היא הפרשיה הראשונה הנמצאת בתפילין, הן של יד והן של ראש.
הפרשיה השלישית והאחרונה בפרשת בא, עוסקת בדיני בכורות, ומבארת את הקשר שלהם ליציאת מצרים. בני ישראל מצטווים להקדיש ולתת את בכורות הבהמות הטהורות לה'. יש להקדיש גם את בכור החמור. התורה מביאה את ההסבר למצות הקדשת הבכורות במסגרת דו-שיח שעתיד להתקיים בין צאצאי היוצאים ממצרים שיתפלאו מה פשר המצווה, ואבותיהם יסבירו להם שכאשר הם יצאו ממצרים ה' הכה את כל בכורות האדם והבהמה במצרים במכת בכורות. הפסוק האחרון חוזר על המצווה לחקוק את זיכרון יציאת מצרים על היד ועל הראש, "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך".
פרשית 'והיה כי יביאך' היא הפרשיה השנייה בתפילין, הן של יד והן של ראש.
| המצוות | מקור | המצווה נוהגת בזמן הזה | המחויבים |
|---|---|---|---|
| קידוש החודש | הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים[7] | לא | בית דין גדול |
| שחיטת קרבן הפסח | וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל[8] | לא | כולם |
| אכילת בשר קרבן הפסח | וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה[9] | לא | כולם |
| לא לאכול את קרבן הפסח נא ומבושל | אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ[10] | לא | כולם |
| לא להותיר מבשר הפסח | וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר[11] | לא | כולם |
| השבתת חמץ בערב פסח | אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם[12] | כן | כולם |
| אכילת מצה בליל פסח | בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת[13] | כן | כולם |
| שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח | שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם[14] | כן | כולם |
| לא לאכול דבר המעורב בחמץ | כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ[15] | כן | כולם |
| לא להאכיל משומד מקרבן הפסח | כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ[16] | לא | כולם |
| לא להאכיל גר ותושב מקרבן הפסח | תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ[17] | לא | כולם |
| לא להוציא מבשר הפסח חוץ לחבורה | לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה[18] | לא | כולם |
| לא לשבור עצם מקרבן הפסח | וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ[18] | לא | כולם |
| לא יאכל ערל מקרבן הפסח | וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ[19] | לא | זכרים ערלים |
| מצוות סיפור יציאת מצרים | כן | כולם | |
| מצוות פדיית פטר חמור | כן | כולם | |
| מצוות עריפת פטר חמור | לא | כולם |
השבת בה קוראים את פרשת בא יכולה לחול בשישה תאריכים שונים:
כמו בפרשת וארא, גם בפרשת בא מפטירים בנבואות שניבאו נביאי ישראל על מצרים. התימנים, העיראקים, התוניסאים והלובים ואיטלקים, מפטירים ב"משא מצרים" של ישעיהו (פרק י"ט, פסוקים א'–כ"ה, ובנוסח איטליה מתחילים ספר ישעיהו, פרק י"ח, פסוק ז'), והספרדים והאשכנזים מפטירים בנבואת מצרים של ירמיהו (פרק מ"ו, פסוקים י"ג–כ"ח). בנוסח רומניא הפטירו ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"א עד פרק ל"ו, פסוק ד'.
הטקסט:
פרשת בא, באתר ויקיטקסטפרשנות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
