פרס ג'ון פון נוימן (באנגלית: John von Neumann Theory Prize) מוענק מדי שנה, מאז 1975, על ידי המכון לחקר ביצועים ומדעי הניהול (INFORMS) לאדם (לפעמים לקבוצה) על תרומה יסודית לתאוריה בחקר ביצועים ובמדעי הניהול.
הפרס, הקרוי על שמו של ג'ון פון נוימן, ניתן על מכלול עבודה (להבדיל מפרס הניתן על הישג יחיד). הקריטריונים לקבלת הפרס כוללים חשיבות, חדשנות, עומק ומצוינות מדעית. לזוכה בפרס מוענקים 5,000 דולר ומדליה.
שישה מהזוכים בפרס זה זכו גם בפרס נובל בכלכלה: ג'ון פורבס נאש (1994), לויד שפלי (2012), קנת' ארו (1972), הרברט סיימון (1978), הארי מרקוביץ (1990) וישראל אומן (2005).
שניים מהזוכים בפרס זה זכו גם בפרס טיורינג: הרברט סיימון (1975) וריצ'רד קארפ (1985).
זוכה אחד בפרס זה זכה גם בפרס אבל: ג'ון פורבס נאש (2015).
שני ישראלים זכו בפרס זה: ישראל אומן (2005) ונמרוד מגידו (2014).
- 1975: ג'ורג' דנציג, על תרומתו לתכנון ליניארי.
- 1976: ריצ'רד בלמן.
- 1977: פליקס פולצ'ק (Félix Pollaczek)
- 1978: ג'ון פורבס נאש וקרלטון למקה (Carlton E. Lemke)
- 1979: דויד בלאקוול.
- 1980: דייוויד גייל (David Gale) הרולד קון (Harold W. Kuhn) ואלברט טאקר (Albert W. Tucker)
- 1981: לויד שפלי
- 1982: אברהם צ'רנס (Abraham Charnes), ויליאם קופר (William W. Cooper) וריצ'רד דאפין (Richard Duffin)
- 1983: הרברט סקרף
- 1984: ראלף גומורי (Ralph E. Gomory)
- 1985: ג'ק אדמונדס (Jack Edmonds)
- 1986: קנת' ארו
- 1987: שמואל קרלין
- 1988: הרברט סיימון
- 1989: הארי מרקוביץ
- 1990: ריצ'רד קארפ
- 1991: ריצ'רד בארלו ופרנק פרושן
- 1992: אלאן הופמן (Alan J. Hoffman) ופיליפ וולף (Philip Wolfe)
- 1993: רוברט הרמן
- 1994: לאיוש טקץ' (Lajos Takács)
- 1995: אגון בלס (Egon Balas)
- 1996: פיטר פישברן (Peter C. Fishburn)
- 1997: פיטר ויטל (Peter Whittle)
- 1998: פרד גלובר (Fred W. Glover)
- 1999: ראלף טירל רוקפלר (R. Tyrrell Rockafellar)
- 2000: אליס ג'ונסון (Ellis L. Johnson) ומנפרד פדברג (Manfred W. Padberg)
- 2001: וורד ויט (Ward Whitt), על תרומתו לתורת התורים, הסתברות יישומית ומידול סטוכסטי.
- 2002: דונלד איגלהארט (Donald L. Iglehart) וסיירוס דרמן (Cyrus Derman), על תרומתם הבסיסית לניתוח ביצועים ואופטימיזציה של מערכות סטוכסטיות
- 2003: ארקדי נמירובסקי (Arkadi Nemirovski) ומייקל טוד (Michael J. Todd), על על תרומתם המכוננת והעמוקה באופטימיזציה רציפה.
- 2004: מייקל הריסון (J. Michael Harrison), על תרומתו העמוקה לשני תחומים עיקריים של חקר ביצועים ומדעי הניהול: רשתות סטוכסטיות ומתמטיקה פיננסית.
- 2005: ישראל אומן, על תרומותיו היסודיות לתורת המשחקים ותחומים משיקים.[1]
- 2006: מרטין גרטשל (Martin Grötschel), לסלו לובאס ואלכסנדר שרייוור (Alexander Schrijver), על עבודתם פורצת הדרך והיסודית באופטימיזציה קומבינטורית.
- 2007: ארתור ויינוט (Arthur F. Veinott, Jr.), על תרומותיו העמוקות לשלושה תחומים עיקריים של חקר ביצועים ומדעי הניהול: תורת המלאי, תכנות דינמי ותכנות סריג.
- 2008: פרנק קלי (Frank Kelly)
- 2009: יורי נסטרוב (Yurii Nesterov) וייניו יה (Yinyu Ye)
- 2010: סרן אסמוסן (Søren Asmussen) ופיטר גלין (Peter W. Glynn)
- 2011: ז'ראר קורנז'ו (Gérard Cornuéjols), על תרומתו הבסיסית והרחבה לאופטימיזציה בדידה, כולל המחקר המעמיק שלו על מטריצות מאוזנות ואידיאליות, גרפים מושלמים ומישורי חיתוך לאופטימיזציה בשלמים מעורבים.
- 2012: ג'ורג' נמהאוזר (George Nemhauser)
- 2013: מישל בלינסקי (Michel Balinski)
- 2014: נמרוד מגידו, על תרומות יסודיות בקשת רחבה של תחומי חקר ביצועים ומדעי הניהול, ובפרט בתחומי תכנון ליניארי, אופטימיזציה קומבינטורית ותורת המשחקים האלגוריתמית.[2]
- 2015: וצלב חווטל (Václav Chvátal)[3] וז'אן-ברנרד לאסר (Jean Bernard Lasserre),[4] על תרומות מכוננות ועמוקות ליסודות התאורטיים של אופטימיזציה.
- 2016: מרטין רימן (Martin I. Reiman)[5] ורות ויליאמס (Ruth J. Williams),[6] על תרומות מחקר מכוננות בעשורים האחרונים, לתאוריה וליישומים של "רשתות/מערכות סטוכסטיות" ו"קירוב תעבורה כבד" שלהן.
- 2017: דונלד גולדפרב (Donald Goldfarb)[7] וחורחה נוסדל (Jorge Nocedal),[8] על תרומות מכוננות לתיאוריה וליישומים של אופטימיזציה לא ליניארית במהלך העשורים האחרונים.
- 2018: דמיטרי ברצקאס (Dimitri Bertsekas)[9] וג'ון ציציקליס (John Tsitsiklis),[10] על תרומות לחישוב מקבילי, חישוב מבוזר ותכנון נוירודינמי.
- 2019: דמיטריס ברצימס (Dimitris Bertsimas)[11] ויונג-שי פאנג (Jong-Shi Pang)[12]
- 2020: אדריאן לואיס (Adrian Lewis)[13]
- 2021: אלכסנדר שפירו (Alexander Shapiro)[14]
- 2022: ויג'אי וזירני (Vijay Vazirani)[15]