ענישה היא הדרך של מסגרת חברתית כלשהי – מדינה, ארגון או קבוצה, להתמודד עם מי שמעשיהם חורגים במידה משמעותית מהנוהגים או הנורמות שנקבעו באותה חברה או ארגון, ומעוגנות בחוק או בתקנון של החברה, או קיימות באופן לא פורמלי. בתחום החינוך, ענישה יכולה להתממש כתגובה לחריגה מגבול מסוים, אותו הציב המחנך.
מהות הענישה היא פגיעה מדודה כלשהי באנשים שחרגו מנורמות המסגרת החברתית, ובאה בתגובה לפשע או להפרת הנורמות. מקובל לחשוב, שבהיעדר ענישה, תדורדר כל חברה אנושית לכאוס מוחלט.
בפסיכולוגיה התנהגותית (על פי גישת פרדריק סקינר) מוגדר עונש כגירוי שבא בעקבות תגובה, ומפחית את תדירותה (עד להכחדה). חיזוק היא הפעולה ההפוכה מענישה ומטרתה היא לעודד ולהגביר התנהגות רצויה.
ההבדל בין ענישה להתעללות
הן בענישה והן בהתעללות ישנה פגיעה במושא הפעולה. ההבדל העקרוני בין ענישה להתעללות הוא הסיבתיות. ענישה היא תגובה לביצוע עבירה, בעוד שהתעללות נובעת אך ורק משרירות רצונו של המתעלל. ענישה מתיימרת להיות אובייקטיבית, ולטובת הכלל, בעוד שבהתעללות, הפוגע אינו מחפש צידוק אובייקטיבי לפגיעה במושא ההתעללות. לעיתים קרובות הגבול בין ענישה להתעללות הוא דק מאוד ותלוי בנסיבות.
סמכות הענישה
במובן הרחב, ענישה יכולה להתבצע גם ללא סמכות (לעיתים אדם נוטל לעצמו את סמכות הענישה), אך במובן המקובל ברוב החברות האנושיות, ענישה מוגדרת רק ככזו המבוצעת על ידי גורם מוסמך.
שתי מסגרות ארגוניות מובהקות שלהן ניתנה סמכות ענישה הן:
- ענישה שיפוטית: במסגרת בתי המשפט לסוגיהם, בהתאם לכללי המשפט הפלילי.
- ענישה משמעתית: על ידי גורמים שלהם ניתנה סמכות ענישה ככלי לשמירת המשמעת.
ענישה שיפוטית היא פורמלית יותר מן הענישה המשמעתית, ובדרך כלל הזמן החולף מרגע ביצוע העבירה עד לזמן ביצוע העונש בפועל ארוך בהרבה.
ענישה משמעתית בדרך כלל מבוצעת מיד לאחר, או בסמוך למועד ביצוע העבירה. ההחלטה על ביצוע ענישה משמעתית תהיה במידה מסוימת שרירותית ואינה מחייבת הנמקה מרובה (בניגוד לענישה שיפוטית).
מקרים פרטיים של ענישה משמעתית הם: ענישה במסגרת המשפחתית, ענישה בבתי ספר, ענישה בבתי כלא וכן במסגרות צבאיות או אף דתיות.
בית דין למשמעת משלב את שני כלי הענישה: המסגרת היא מסגרת שיפוטית מיוחדת למטרה זו, והמטרה היא שמירת המשמעת.
מטרות הענישה
הענישה אמורה להרתיע את מפר הכללים מלחזור ולבצע את מעשהו פעם נוספת, ואף לשמש כדוגמה להרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים. סיבה נוספת לענישה היא תחושת הצדק האינטואיטיבית הגורסת שיש לפגוע בעבריין במידה השקולה למידת הנזק שגרם לחברה. נוהג מקובל הוא שבדרך כלל חומרת העונש יחסית לחומרת העבירה. אם כי נתון זה משתנה ממקום למקום ומתרבות אחת לאחרת, וזאת כיוון שפשע, בדומה למוסר שונה מחברה אחת לאחרת.
לענישה שיפוטית יכולות להיות מטרות שונות. מטרות אפשריות הן:
- גמול – שיקול מרכזי לענישה. ניסיון להתאים את העונש למעשה, ללא קשר לתוצאותיו. לחברה יש חובה להעניש את העבריין, בלי חשיבות למידת ההצלחה של מטרתו (רצח וניסיון לרצח למשל). זו נורמה מרכזית ממנה נגזרים כל האיסורים. תפיסה דאונטולוגית מבוססת על כך, שהענישה נגזרת מהפרת חובותיו החברתיות של האדם. מטרת הענישה תהיה החזרת האיזון שהופר כתוצאה מהפרת החובה. מדובר למעשה בצורה מוסדית של נקמה.
- מניעה – מניעה פיזית מביצוע עבירות פליליות. האמצעי הנהוג כיום הוא כליאה של העבריין, אשר מרחיקה אותו מן החברה ומונעת ממנו להפר נורמות חברתיות. דוגמה נוספת היא שלילת רישיון נהיגה בשל עבירת תנועה, אשר מונעת מן הנהג העבריין לבצע עבירות תנועה נוספות. במדינת קליפורניה קיים כלל משפטי, המכונה "Three strikes you're out" – לאחר שלוש הרשעות בעבירה מאותה סוג, ייגזר עליו עונש חובה של מאסר עולם (בלי תלות בנסיבות המקרה וללא מקום לשיקול דעת שיפוטי), ובלי אפשרות לחנינה. המצדדים בכללים מעין זה מצדיקים אותו בכך שהוא משרת את רציונל המניעה בצורה הטובה ביותר.
- תועלתנות – מדגישה את המימד ההרתעתי. התפיסה התועלתנית גורסת כי תפיסת הגמול פגומה, משום שהיא מבוססת על שיקולים ערכיים ומוסריים, שאינם מעניינה של המדינה. על פי התועלתנים, המטרה היחידה של הענישה היא יצירת הרתעה שתמנע נזק לבני החברה ותאפשר להם להפיק את מירב האושר מחייהם.
- שיקום – בתקופה מסוימת הושם דגש רב על שיקום העבריינים והחזרתם לפעילות תקינה וחוקית בחברה. השופט גזר את העונש במרווח (דוגמה: בין שנתיים ל-8), וזאת על פי מידת שיקומו של הנאשם, כפי שיקבעו אותה ועדות מנהליות המראיינות את העבריינים, ובהתאם להישגיהם בלימודים, גמילה מסמים, השתלבות בכלא ועוד. חשיבותו של השיקול השיקומי ירדה, מפני שרמת הפשע עלתה. כיום השיקול העיקרי הוא הגנה על החברה. בארצות הברית קיימים מדריכים לעונשים, לפיהם נקבעים גובהי העונשים, לפי שיטת "ניקוד". שימוש בנשק חם והרשעות קודמות מהווים סיבה להחמרה. בישראל לא קיימת שיטה כזו.
מטרת הענישה המשמעתית היא שמירה על התנהגות צייתנית בהקשר לכללים שרירותיים שנקבעו מראש או להוראות חדשות כלשהן. הפרת כלל שנקבע תגרור ענישה שמטרתה מניעת הפרה עתידית של כללים. אי-ציות להנחיה חדשה דינו בדרך כלל זהה להפרת כלל קיים. ענישה משמעתית יוצרת אצל האדם הנענש זיקה שבין אי-ציות לבין עונש, ומטרתה למנוע ממנו את הרצון להפרה עתידית. לעיתים קרובות עוצמת הענישה המשמעתית גדולה בהרבה מחומרת ההפרה, דבר המקטין את הסיכוי לאי-ציות עתידי על ידי שימוש בפחד כגורם מניע.
סוגי ענישה
צורות הענישה העיקריות לפי צורת סיווג זו:
- ענישה גופנית – זו ענישה על ידי גרימת כאב – כגון הלקאות או עינויים. דוגמאות קיצוניות, הקיימות אף בזמננו, לענישה פיזית הן: קטיעת איברים והוצאה להורג.
- ענישה על ידי התשה גופנית – כגון מניעת שינה, כפיית עבודות פרך, או כפיית פעילות גופנית אחרת כלשהי.
- ענישה נפשית – כגון השפלה, הפחדה, מסירת אינפורמציה שגויה אך מאיימת, יצירת חוסר ודאות מכוון לגבי עתיד הנאשם, וכו'. סוג מסוים של ענישה נפשית הוא פגיעה פיזית באנשים הקרובים למושא העונש, כשהמטרה היא לפגוע בעצם בו – גם אם הוא אינו נמצא כלל באזור או במדינה שבה מעוניינים להענישו.
- שלילת חירות – כגון כליאה, ריתוק וכו'. הגליה היא מקרה פרטי מיוחד של שלילת חירות, בהיותה שלילת חירותו של אדם להימצא במקום שאליו הורגל.
- קנס כספי.
- מניעת הטבות כספיות או אחרות, כגון מניעת קידום.
חומרת העונש (ענישה שיפוטית)
חומרת העונש גדלה, בדרך כלל, בהתאם לחומרת העבירה.
במסגרת הענישה השיפוטית נקבעת חומרת הענישה בשלושה שלבים, ומהווה נושא לדיון ער בקרב מומחים ובציבור הרחב:
- שלב החקיקה: בשלב זה נקבע לכל עבירה עונש מרבי. טווח הענישה שנקבע בחוק מותיר מקום רב לשיקול דעתו של השופט, ולכן עולה לדיון שאלת חומרת הענישה בהקשר זה בשני מקרים:
- דרישה להטלת עונש מינימום על עבירות מסוימות, כלומר צמצום שיקול הדעת של בית המשפט.
- דרישה לביטולו של עונש המוות, הנחשב לקיצוני מדי.
- שלב השפיטה: זהו השלב של הטלת העונש על כל מקרה ספציפי של עבירה. שלב זה עולה לדיון פעמים רבות במערכת המשפט עצמה, כאשר מוגש ערעור על חומרת העונש או על קולת העונש. גם בציבור עולה נושא זה לדיון פעמים רבות, בעיקר בפי אלה התובעים החמרת הענישה על עבירות מסוימות.
- שלב ביצוע העונש: בעת ביצוע העונש יש מקום נרחב לשיקול דעת של הגורם המנהלי המממש את העונש. בהקשר זה עולה לדיון שאלת תנאי הכליאה, שיש הטוענים שהם נוחים מדי, בזמן שאחרים טוענים שהם ירודים עד כדי פגיעה בכבוד האדם. גם סוגי ענישה אחרים, כגון עבודות שירות, מהווים נושא לדיון ציבורי. דוגמה לוויכוח בעניין ביצוע העונש ראו בערך יגאל עמיר.
שיקול הדעת בענישה
במדינות רבות מתקיים דיון בשאלת שיקול הדעת שיינתן לשופט באשר לחומרת הענישה. כיוון שהחוק הפלילי קובע לרוב עונשי מקסימום, השופט יכול להטיל עונשים בחומרה מגוונת מאוד. לדוגמה – חוק העונשין הישראלי קובע עונש מרבי של 20 שנות מאסר בגין הריגה והשופט רשאי לגזור על הנידון כל תקופת מאסר שלא תעלה על 20 שנים (בהנחה שלא נקבע רף תחתון).
בשנות ה-90, התקיים בישראל דיון ציבורי ער לגבי היקף שיקול הדעת בעת הטלת העונש, מכיוון שנמצא שלעיתים נגזרים עונשים שונים על עבירות דומות.
בשנת 1997 פורסם דו"ח ועדת גולדברג (הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין), שמונתה על מנת לבחון כיצד ניתן להנחות את השופטים בבואם להטיל עונשים. רוב חברי הוועדה הציעו שהעיקרון המרכזי בגזירת דין יהיה "עקרון ההלימה" – שהעונש יהלום את חומרת העבירה הפלילית (בכך תמכה הוועדה בגמול כמטרה עיקרית בענישה). כדי לממש עיקרון זה, הוצע שיקבע בחוק "עונש מוצא"[1] עבור כל עבירה, ויהיה ניתן לחרוג ממנו רק בהתקיים נסיבות מחמירות או מקלות שיפורטו בחוק. בשנת 2006 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית שביקשה ליישם את המלצות הוועדה, אך לא נעשתה התקדמות בהליך החקיקה של הצעת החוק.[2] במקום זה תוקן חוק העונשין (תיקון מס' 113 נכנס לתוקף ביום 10 ביולי 2012).
חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב–2012, הוא תיקון משמעותי באשר לאופן גזירת דינו של נאשם. שכן, מטרתו – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.[3] לצורך מטרה זו, ובהתאם ללשון ס' 40א לחוק העונשין, קבע המחוקק את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה. כמו כן, את המשקל שיש לתת להם ואת היחס ביניהם. זאת, על מנת שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה.[4]
המחוקק מבקש בכך, בין היתר, להעניש בהתאם לעקרון החוקיות אשר עומד בבסיס דיני העונשין ולפיו אין מקום לענישה לא אחידה. המחוקק ביקש להסדיר את הליך קביעת העונש על ידי ביהמ"ש בחוק כך שלא יהיו מקרים בהם עבריינים שביצעו עבירה דומה יקבלו עונשים שונים במידה רבה. המחוקק קבע את העקרונות והשיקולים שינחו את ביהמ"ש בקביעת העונש ואת משקלם היחסי, בסימן א'1 לחוק העונשין "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה".
סעיפים 40א-40יד לחוק העונשין מונים שלושה שלבים עיקריים בגזירת העונש על הנאשם:
השלב הראשון – קביעת מתחם ההלימה לפי סעיפים 40א-40ג. על השופט לקבוע את מתחם העונש ההולם את מעשה הנאשם לפי שלושה קריטריונים:
- חומרת מעשה העבירה – הערך החברתי הנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו.
- נסיבות הקשורות בביצוע העבירה – בסעיף 40ט מפרט המחוקק את הנסיבות אותן יש לשקול וביניהן התכנון שקדם לעבירה, הנזק שנגרם או היה צפוי להיגרם מביצוע העבירה, קרבה לסייג לאחריות פלילית ואכזריות והתעללות.
- מידת אשמו של הנאשם.
השלב השני – חריגה ממתחם ההלימה.[5] לאחר שנקבע המתחם הראשוני של העונש לפי עקרון ההלימה, רשאי השופט לחרוג ממתחם ההלימה תחת שני שיקולים:
- הגנה על שלום הציבור – סעיף 40ה קובע שלמען הגנה על שלום הציבור רשאי השופט להחמיר את עונשו של העבריין ולחרוג ממתחם ההלימה. עם זאת, המחוקק הגביל חריגה זו וקבע שלא תהיה החמרה ניכרת מעבר למתחם ההלימה.
- שיקום – סעיף 40ד קובע שניתן להקל בעונשו של העבריין במקרים בהם השתכנע השופט שהעבריין יכול להשתקם ולשנות את דרכיו באמצעות עזרה מקצועית או רצון. לעומת ההגנה על שלום הציבור, במקרים של אפשרות שיקום לא הגביל המחוקק את החריגה ממתחם ההלימה והשופט רשאי להקל באופן משמעותי בעונש כדי לאפשר שיקום והשתלבות חוזרת בחברה.
השלב השלישי – קביעת העונש הספציפי בתוך מתחם הענישה. בשלב האחרון השופט קובע את עונשו של הנאשם בתוך המתחם לפי שיקולים המחמירים או מקלים בעונשו.
- שיקולי הרתעה אישית והרתעת הרבים – סעיפים 40ו ו-40ז.
- נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה – לפי סעיף 40יא יש לקחת בחשבון שיקולים כגון פגיעת הענישה בנאשם ובמשפחתו, שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, התנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, נסיבות חייו, עברו הפלילי ועוד.
- נסיבות נוספות – בסעיף 40יב המחוקק השאיר לבית המשפט פתח לשקול נסיבות נוספות שהמחוקק לא מנה בחוק, כדי לקבוע את העונש הספציפי של הנאשם.
ביקורת על השימוש בענישה כאמצעי חינוכי
אף על פי שעונש מביא להפחתה בהתנהגות מסוימת, ישנן מספר נקודות ביקורת על שימוש בו כשיטת חינוך:[6]
- שינוי ההתנהגות זמני, ומתרחש רק ליד המעניש.
- העונש יוצר אנטגוניזם ותחושות קשות מצד הנענש כלפי המעניש, אשר לעיתים גורמים לפגיעה קשה ביחסים ובכך להתנהגויות בוטות אחרות.
- העונש אינו מציע חלופה התנהגותית (העונש אומר מה לא לעשות, אך לא מכוון אותנו למה ראוי לעשות).
היסטוריה של הענישה
בתנ"ך, העונש הראשון ניתן לאדם וחוה שהימרו את פי האלוהים ואכלו מעץ הדעת. עונשם היה סילוקם מגן עדן. עונש מוקדם אחר המתואר בתנ"ך – ענישתו של קין, בעוון רצח אחיו, על ידי הגלייתו ממקום מושבו והפיכתו ל"נע ונד".
ענישה ביוון העתיקה
בימי יוון העתיקה העונש המקובל היה בדרך כלל עבודות שירות, כמו במקרה של הרקולס שעונשו היה שלוש שנות עבודה במתפרה לצידן של נשים כהשפלה לכוחו הרב. במקרים חריגים של פשע חמור במיוחד כמו בגידה, הוציאו להורג, או שילחו לגלות. עונש ההגליה היה חמור מאוד ובדרך כלל אדם שהוגלה מת בגלות מחוסר יכולת לקיים את עצמו. עונש מיוחד היה האוסטרקיסמוס (ידוע בעברית כמשפט החרסים), אחת לשנה, אזרחי אתונה בחרו ללא כל האשמה או משפט, אדם שסר חינו בעינם, ורשמו את שמו על שברו של חרס ומי ש"זכה" במירב הקולות היה יוצא לגלות למשך 10 שנים.
ענישה בימי הביניים
הענישה בימי הביניים הייתה קשה. עונשי מוות בשיטות שונות ומשונות כגון העלאה על המוקד, תלייה, סקילה, מוות בעינויים וכו', היו נפוצות מאוד.
ענישה באמצעות השפלה בוצעה בשיטות כגון זפת ונוצות וקשירה אל עמוד הקלון.
באירופה, שיטות הענישה הושפעו מאוד מהממסד הדתי הנוצרי, ובמדינות האסלאם, מן הממסד הדתי המוסלמי.
ענישה מודרנית
בזמנים מודרניים העונשים הנהוגים הם, קנס, עבודות שירות, מאסר בבית הסוהר ואף הוצאה להורג. סוג העונש משתנה ממדינה למדינה וכן בהתאם לחומרת הפשע. בשנים האחרונות התחזקו התיאוריות הרואות ברוב הענישה הפלילית יותר נזק מאשר תועלת (בעיקר "אבוליסיוניזם"), אולם אלו עדיין נתפסות כתיאוריות עתידיות ולא מעשיות מספיק בימינו.
ענישה במסגרות חברתיות של בעלי חיים
ענישה קיימת גם אצל בעלי החיים, ומשמשת להשלטת רצון מנהיג הקבוצה או הלהקה, או כסנקציה עקב הפרת הנורמות הנהוגות בקבוצה.
מהות העונש יכולה לנוע בין נידוי מהקבוצה, לבין פגיעה פיזית של ממש שיכולה לגרום אפילו למוות.
עונש טבעי
בנוסף להענשה כצעד יזום על ידי גורם הדן במעשה ומחליט להעניש, מקובלת התייחסות לעונש טבעי – תוצאה הנובעת באופן טבעי ממעשה שלילי מסוים. זלילה של ממתקים, למשל, מביאה לעונש טבעי בדמות עששת והשמנה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב בזק, "הענישה הפלילית: דרכיה ועקרונותיה", דביר, תשנ"ח 1998.
- שלמה גיורא שוהם (ואחרים), "עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה: על תורת הענישה והשיקום, מניעת פשע ואכיפת חוק", אח, 2009 תשס"ט.
- Smith, Philip, "Punishment and culture", University of Chicago Press, 2008.
- יניב ואקי "הלימה בין מידת הענישה למידת הוודאות בהרשעה" המשפט 26, 79 (2009).
- אברהם טננבוים "הגישה האבוליסיוניסטית: האם הגיעה העת לבטל את הענישה הפלילית?, שערי משפט ב(5), תשס"א, עמ' 261–284.
קישורים חיצוניים
- ליאור בן-דוד, הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה - סקירה משווה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 27 באוגוסט 2007
- בן-יצחק אלישי, "הענישה במשפט העברי (אורכב 29.05.2020 בארכיון Wayback Machine)", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון מס' 1268 (תשע"ח)
בתי משפט בארה"ב משתמשים באלגוריתמים שנויים במחלוקת לגזירת עונשים, באתר הארץ, 24 ביוני 2016- בועז סנג'רו, מי מעוניין במאסרים מרובים וממושכים יותר? על הצעת חוק העונשין (תיקון: הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), תשס"ה-2005, עלי משפט ה', מרס 2006
- ענישה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אברהם טננבוים, "הגישה האבוליסיוניסטית: האם הגיעה העת לבטל את הענישה הפלילית?" שערי משפט ב(5), תשס"א, עמ' 261–284.
ענישה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
