Loading AI tools
סופרת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עדנה פרבר (באנגלית: Edna Ferber; 15 באוגוסט 1885[1] – 16 באפריל 1968)[2] הייתה סופרת ומחזאית יהודייה-אמריקאית.[3] כתבה נובלות, סיפורים קצרים ומחזות. ספריה הפכו לרבי מכר וחלקם עובדו לסרטים ומחזות זמר. ספרה "כה גדול" (אנ') (1925) זכה בפרס פוליצר.[4]
 | |
| פרבר, 1928 | |
| לידה |
15 באוגוסט 1885 קאלאמזו, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה | 16 באפריל 1968 (בגיל 82) |
| מדינה |
ארצות הברית |
| לאום |
 ארצות הברית |
| מקום מגורים |
אפלטון, קאלאמזו, ניו יורק |
| עיסוק | סופרת, מחזאית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת לורנס |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| סוגה | רומנים, מחזות |
| יצירות בולטות |
אישיות פלוס, סימארון, יופי אמריקאי, סאראטוגה טרונק, ספינת השעשועים, גברת מצ'ינסקי שלנו, כה גדול, בואו לקבל את זה |
| פרסים והוקרה | פרס פוליצר, 1925 |
  | |
פרבר נולדה בקלמזו, מישיגן שבארצות הברית, לאביה ג'ייקוב צ'ארלס פרבר, חנווני יהודי יליד-הונגריה, ואשתו יוליה (נוימן) פרבר ילידת מילווקי, ויסקונסין, שהייתה ממוצא יהודי-גרמני.[5] המשפחה החליפה מגורים לעיתים תכופות בשל כישלונותיו העסקיים של האב ומחלתו שגרמה לעיוורונו ולמותו המוקדם. מגיל חמש עד שתים עשרה פרבר גרה עם הוריה ואחותה פאני בעיירת הכורים אוטומווה (אנ'), באיווה. שם התמודדה עם גילויי אנטישמיות. היא סיפרה שבכל פעם כשהביאה את ארוחת הצהריים לאביה קראו לה בשמות גנאי, היא סבלה מיריקות ולעגו למבטא היידי שלה. הוריה סבלו גם הם מאנטישמיות. אביה הפסיד בתביעת גנבה נגד עובד שהעסיק, כאשר עדים שנשבעו אמונים ביטלו את עדותם במהלך המשפט. בגיל 12 פרבר ומשפחתה עברו לאפלטון, ויסקונסין, שם סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון ונרשמה ללימודים באוניברסיטת לורנס. לפני שפרסמה את הרומן הראשון שלה עבדה כעיתונאית ב"אפלטון דיילי קרסנט" (אנ') וב"מלווקי ג'ורנל" (אנ').[5]
שבע השנים של פרבר בעיירת הכורים האנטישמית אוטמווה השפיעו על עבודתה ויצירותיה. היא תיארה אותן בדרכים שונות והאמינה שרדיפתה אחר צדק הושפעה מהעוול שנעשה למשפחתה בתקופה זו. תחושתה כיהודיה ותגובותיה לאנטישמיות עוצבו גם הם מהכאב של אותן שנים. היא התעמתה באופן ישיר עם הערות אנטישמיות במהלך חייה המקצועיים.[5] כבר בשנת 1922, הוטרדה מעלייתה של המפלגה הנאצית. חששותיה השפיעו על עבודותיה, שלעיתים קרובות הציגו נושאים של אפליה גזעית ותרבותית. האוטוביוגרפיה הראשונה שלה "אוצר מוזר" (1939) נפתחה בהקדמה זועמת נגד אדולף היטלר על שהפך את אירופה לעולם שבו לא ניתן עוד לאהוב את המין האנושי.[6] ברומנים שלה הופיעו בדרך כלל גיבורות נשים חזקות, יחד עם אוסף עשיר ומגוון של דמויות תומכות. בסיפוריה הדגישה לפחות דמות משנית אחת חזקה שהתמודדה בפני אפליה אתנית או אחרת. מספר יצירותיה הפכו למופעים בתיאטרון ובקולנוע: הרומן "ענק" משנת 1926 הפך לסרט ובשנת 2005 נבחר לשימור בארכיב הסרטים הלאומי בידי ספריית הקונגרס בשל היותו: "בעל חשיבות תרבותית, היסטורית או אסתטית"; "סאראטוגה" הפך למחזמר ו"סימארון" זכה באוסקר. בשנת 1925 זכתה פרבר בפרס פוליצר על ספרה "כה גדול" (אנ') שהפך לסרט אילם בכיכובה של קולין מור. בשנת 1932 הופקה גרסה מדוברת של הסרט בכיכובם של ברברה סטנוויק, ג'ורג' ברנט ובטי דייוויס בתפקיד משני. הגרסה משנת 1953 בכיכובה של ג'יין ויימן בתפקיד סטנוויק היא הגרסה הנפוצה ביותר כיום.[7] "ספינת שעשועים" פותח למחזמר. כשהמלחין ג'רום קרן הציע להפוך את הרומן למחזמר, פרבר התנגדה משום שחשבה שהוא יהפוך למופע בידור טיפוסי של שנות העשרים. היא השתכנעה רק לאחר שהובטח לה שהרומן יהפוך לסוג אחר של מופע מוזיקלי.
פרבר הייתה חברה בשולחן העגול - קבוצת חברים שנפגשה מדי יום לארוחת צהריים במלון אלגונקווין (אנ') בניו יורק. היא שיתפה פעולה עם החבר לשולחן ג'ורג' קאופמן במספר מחזות שהוצגו בברודוויי: "מיניק" (1924), " משפחת המלוכה" (1927), "ארוחת ערב בשמונה" (1932), "שלב הבמה" (1936) ו"בראבו" (1948).
פרבר לא התחברה ליהדות במונחים של דת או מסורת אך הרגישה קשר עמוק ליהדותה מתוך ההיסטוריה ארוכת השנים של סבל ורדיפות של היהודים.[8] עם הזמן, היא פיתחה תחושה של זהות יהודית קולקטיבית והאמינה שלדיכוי יש השפעות מפצות משום שהוא מחזק את היצירתיות והביטוי העצמי. לטענתה, יהודי ללא דיכוי יאבד את התוקפנות, העקשנות והאמביציה שמקורה בחרדה קיומית חרדתית.[5] המוטיב של הצלחתו של האדם המופלה לרעה מופיע גם ביצירותיה. כך למשל, הדמות המפורסמת מספריה אמה מצ'ינסקי שמצליחה בעולם העסקים הגברי למרות היותה אישה גרושה או העליונות הפיזית והרוחנית של נשות החוות בספרה "כה גדול".[8]
פרבר שלא הייתה בעלת ידע יהודי דתי אך ספר חסידי ישן אותו הכירה ובו נכתב כי אדם מבטא את צערו בשלוש דרכים: בכי, דממה ודרך שלישית גבוהה יותר והיא הפיכת הצער לשירה, ליווה אותה כל חייה.[9] בתחילה, היא חיפשה את דרכה לביטוי אישי כשחקנית בתיאטרון וכינתה עצמה 'חיית במה'. תשוקתה נבעה לא רק ממשחקי הבובות עם סבה, או המפגשים עם סוחרים ושכנים של סבתה, אלא גם מביקורים תכופים של בני המשפחה בהופעות מקומיות באוטומווה. בגיל שבע עשרה היא נטשה את תוכניותיה להיות שחקנית בשל הצורך לפרנס את משפחתה. לאחר סיום לימודיה החלה לעבוד ככתבת בעיתון "אפלטון דיילי קרנסט" בגיל שמונה עשרה, פרבר עברה מעיתון "אפלטון" לעיתון גדול יותר "מלווקי" שם התלהבה מחברתם של כתבים אחרים ועבדה שעות רבות עד כדי התמוטטות בגיל עשרים ושתיים.[9] לאחר מכן, היא החלה לכתוב סיפורים קצרים ובשנת 1912 עברה להתגורר בניו יורק. שם נהנתה ממעגל חברים רחב שכלל אנשי תרבות ואומנות כמו קתרין הפבורן, מוס הארט, ג'ורג' קאופמן, רוברט שרווד, לואי ומרי ברומפילד, וויליאם אלן וייט.
פרבר מעולם לא התחתנה, לא היו לה ילדים, ולא ידוע אם היו לה קשרים רומנטיים.
בשנת 1968 בגיל 82 היא מתה בביתה בניו יורק, בשל מחלת סרטן הקיבה.[5]
עדנה פרבר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
עדנה פרבר (1887-1968), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
