Loading AI tools
ספר במקרא מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר זכריה נמצא במקום האחד עשר בתרי-עשר, בין חגי למלאכי, והוא חלק מנביאים אחרונים.
 | |
| תקופת התרחשות | שיבת ציון |
|---|---|
| סוגה |
ספרי נבואה  |
| מספר פרקים | 14 |
| מספר פסוקים | 211 |
| סדרת ספרים | נביאים (תרי עשר) |
| הספר הקודם | חגי |
| הספר הבא | מלאכי |
  | |
הספר מכיל נבואות נחמה ועידוד במאמץ לשכנע את העם לבנות את בית המקדש השני, ומבטיח כי לאחר שיבנה המקדש יזכו שבי ציון בברכת ה׳. כמו כן ישנן נבואות אסכטולוגיות ואפוקליפטיות בנושאי אחרית הימים וקיצם של שונאי ישראל, המאופיינות בסמלים מעורפלים וסתומים, למשל ארבעת הסוסים או ארבע הקרנות (ראו להלן).
שמונה עשרה שנים לאחר הכרזת כורש, עם ישראל מצא את עצמו במצב קשה: בית המקדש לא בנוי, העמים השכנים התנכלו לו והמצב הכלכלי היה בכי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת היטב מתחילת ספר עזרא, פגה זה כבר.
הנביא חגי נשלח אל העם במטרה לשלהב את הרוחות ולשכנע את העם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול) שבניין בית המקדש לא רק אפשרי, אלא הכרחי כתנאי מקדים לפתרון כל בעיה אחרת הנצבת בפני העם. כעבור מספר חודשים, זכריה בן עדו הצטרף אל חגי, על מנת לסייע לו בפעולות השכנוע וההסברה. חגי וזכריה השיגו את מטרתם, ובית המקדש השני נבנה בשנת שש לדריווש (על פי עזרא, ה', א' - ב'). מקובל במסורת היהודית כי פעילותו הנבואית של זכריה נמשכה עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מלהתנבא.
החלק השני של הספר מכיל כמה נבואות ללא ציון תאריך מדויק, והוא יכול להשתייך לתקופתם של כל אחד מספרי תרי-עשר. חז"ל קבלו את החלוקה של תרי עשר, וראו בספר קורפוס אחד שלם, ואילו המחקר המודרני מספק הסברים שונים להבדלים בין החלקים (ראו להלן).
ספר זכריה נחלק באופן ברור וחד לשני חלקים. הראשון, בפרקים א'-ח', מכיל נבואות בשמו של זכריה (שמו נזכר בחלק זה ארבע פעמים) שבחלקן נמסר התאריך בה ניתנה הנבואה. בחלק השני, בפרקים ט'-י"ד, ישנם שני משאות (נבואות, נאומים) העוסקים באחרית הימים.
ההבדל בין שני החלקים בולט מבחינת התוכן, הסגנון, הרעיונות והרקע הכללי. חלקו הראשון כתוב בעיקרו בפרוזה יבשה, וחלקו השני - חלקו במקצב שירי (מרבית ט' - י"א, ג') חלקו בפרוזה שקולה (י"א, ד' - י"ג, עם כמה יוצאים מן הכלל) והשאר (י"ד) בפרוזה נרגשת לא-שקולה. אפשר למצוא נטייה לחזרות על מילים וקטעי פסוקים, למשל: "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם" (ג', ב'). המקצב, שברוב חלקי הספר אינו בולט כל כך, מופיע בספר באורך בינוני (ארבע או חמש מילים) בדרך כלל.
שפתו של החלק הראשון בספר דלה ומזכירה את לשונו של חגי, בן תקופתו של זכריה. היא בעלת כמה מאפיינים יוצאי-דופן, כגון שימוש בשורש י-צ-א חלף י-פ-ע (למשל: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת [כלומר: מופיעות] וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם" ה', ט'), או שימוש נרחב במילה "לֵאמֹר".
שמות החודשים מופיעים על פי מספרם מחודש ניסן, על פי המניין העברי הקדום בתורה ובנביאים, ולעיתים לצידו מופיעים שמותיהם הבבליים (תשרי, חשוון, וכו'), זאת בשונה מספר חגי שמציין רק את מניין החודשים העברי.
בשל כל ההבדלים הללו, עם תחילת מחקר המקרא החדש הוטלו ספקות באשר לשייכות המקורית של החלק השני לספר זכריה, ועם התפתחות העיסוק בתנ"ך שלטת בעולם המחקר הדעה, כי החלק השני לא שייך לזכריה בן ברכיה אלא לנביא אחר, בן תקופה אחרת.[1] הפרשנות המסורתית רואה בשני החלקים ככאלה שבאו ממקור אחד.
בשלהי המאה ה-18 הוטלו ספקות ראשונים באשר לשייכות החלק השני לזכריה הנביא, ובשנת 1814 פרסם ברטולדט את דעתו, שמחבר הפרקים ט'-י"ד חי בתקופת פעילותם של ארבעת הנביאים הושע, ישעיה, עמוס ומיכה. דעה זו הפכה למרכזית במחקר, למשך רוב המאה ה-19. נעשו גם ניסיונות לתארך את הפרקים הללו לתקופות מעט מאוחרות יותר, לקראת סוף תקופת בית ראשון. בשנת 1881 ביסס ברנרד שטדה את הטענה, שחלקו השני של הספר משתייך לתקופה מאוחרת מזו של זכריה בן עדו, ודעה זו הפכה למקובלת - אם כי לא שלטת לחלוטין - בקרב החוקרים. הקיצוניים שבין החוקרים סוברים, כי הנבואות מגיעות עד לאמצע ואף סוף המאה השנייה לפני הספירה.
הנבואות בחלקו הראשון של הספר נאמרות על רקע ימי שיבת ציון. הדבר ניכר מכל פרט: בראשן של חלק מן הנבואות ישנו תאריך מימי שיבת ציון; שמו של זכריה הנביא, שידוע (גם על פי ספר עזרא[2]) כי פעל בימי שיבת ציון, מוזכר ארבע פעמים; בנבואות מופיעים שמות אנשים ומאורעות הידועים ממקורות אחרים מתקופת שיבת ציון, דוגמת זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק או ייסוד בית ה'.
לעומת זאת, בחלק השני של הספר אין דבר המעיד באופן ברור על השתייכות לימי זכריה. אין תאריכים מפורשים, אין שמות אנשים מוכרים (למעט עוזיהו, כדמות היסטורית שאינה שייכת דווקא לימי הנבואה), ולא מתוארים מאורעות בצורה מפורשת. תחת זאת, ישנם משאות בעלי תוכן מעורפל, שניתן לפרשו לכיוונים שונים. הנבואות שבהם גדושות בסמלים, דבר המקשה מאוד על קביעת הרקע שבו נכתבו. זוהי כתיבה אופיינית לסוגת האפוקליפסה, כלומר קץ העולם המוכר ועלייתו של עולם חדש ואידיאלי.
גם בבחינה לשונית וסגנונית של שני החלקים ניתן למצוא הבדלים ניכרים. ישנם ביטויים המופיעים פעמים רבות רק באחד החלקים, ונעדרים כמעט כליל מן החלק השני. הצירוף "כה אמר ה'" חוזר בחלק הראשון תשע-עשרה פעמים, ובחלק השני רק פעם אחת. המילה "צבאות" חוזרת בחלק הראשון 44 פעמים ובחלק השני רק 9. המילה "לאמר" שבה ומופיעה עשרים ותשע פעמים בחלקו הראשון, אך בחלקו השני כלל לא נמצאת. המטבע "ביום ההוא" חוזר בחלק השני תשע-עשרה פעמים, אך בחלקו הראשון של הספר מסתפק בשלוש הופעות בלבד.
מבחינה סגנונית, בעוד בחלק הראשון יש פתיחה לחלק ניכר מהנבואות, בחלק השני יש רק מסגרת רופפת, וששת הפרקים ערוכים בשני קבצים הנפתחים בלשון "מַשָּׂא דְבַר-ה'" (ט', א'; י"ב, א'). החלק הראשון כתוב בפרוזה יבשה, והחלק השני - עשוי בעיקרו בסגנון שירי, שקול בחרוזים ובבתים. אם בחלקו הראשון של הספר מוזכרים רק שמותיהם של שני עמים (בבל ושנער), בחלק השני מוזכרים רבים אחרים.
על פי גישת החילוק מתעוררת השאלה - אם אכן שני החלקים שונים אחד מהשני, מדוע סודרו בקובץ אחד? כמה הצעות הוצעו לפתרון העניין. אחת מההצעות היא כי היה זה מפני דמיון בכמה מן הרעיונות שבשני הקבצים, או דמיון במליצות מסוימות ובלשון, הסיבה שבגינה טוענים המאחדים לצדקתם. בנוסף, הוצע כי אפשר ששם הנביא מחבר החלק השני היה גם זכריה.
בין הנימוקים להקדמת החלק השני לימי בית ראשון:
בין הנימוקים לאיחור ימי החלק השני מימיו של זכריה בן עדו:
חז"ל לא הבדילו בין שני חלקי ספר זכריה. פעמים שהם אף מצטטים מן החלק השני של הספר ומייחסים את הדברים במפורש לזכריה בן עדו, למשל: "...כבר נתנבא עליך זכריה בן עדו: 'פְּתַח, לְבָנוֹן, דְּלָתֶיךָ - וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ' (זכריה, י"א, א')" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד ב'; כך גם בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט, עמוד א'). אף פרשנות המקרא המסורתית החל מימי הביניים ועד היום נהגה לראות בספר זכריה יצירה העשויה מקשה אחת.[4] על פי דעה זו, פתיחת החלק השני שבפרק ט' היא מעין "ייעוד לאחרית-הימים, עת תרדנה הממלכות מגדולתן והכל יקבלו עליהן את עול מלכות ה'".[3]
דעות שונות הוצעו כדי לפתור את הבעיה, ובין השאר: השוני התוכני נובע מהשוני הנושאי, שעוסק באחרית הימים ועל כן מתאפיין בלשון ונושאים שונים;[1] שני חלקי הספר שייכים לנביא אחד שכתב את החלק הראשון בצעירותו ואת השני בזקנותו, או שמסיבה לא ידועה אחרת שינה את סגנונו; הנבואות בספר נאמרו על ידי נביא מימי הבית הראשון ונאמרו מחדש על ידי זכריה, במטרה לחדש את הרעיונות שנאמרו בהם ולהתאימם לתקופתו; פרקים ט' - י"ד אינם מקשה אחת, והם שייכים לכמה נביאים שפעלו בתקופות שונות, בהם מוקדמים ובהם מאוחרים; ועוד. יחד עם ההבדלים, ישנם צדדים רבים משותפים לשני חלקי הספר מבחינה רעיונית.
ספר זכריה נפתח בכותרת "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר". לאחר מכן באה פתיחה, שורת משאות (נבואות או נאומים), נבואת נחמה כללית, ואחר כך שני משאות בפרקים ט'-י"א; י"ב-י"ד.
נבואת פתיחה (א', א' - ו'):
בנבואת הפתיחה לספרו מזכיר זכריה לשומעים את "הנביאים הראשונים", ותובע מהם: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ומעליליכם (קרי: וּמַעַלְלֵיכֶם) הָרָעִים - וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִקְשִׁיבוּ אֵלַי, נְאֻם-ה'".
חלק זה של הספר כולל בתוכו בעיקר כמה (שמונה, ויש אומרים שבעה) חזיונות סתומים שרואה זכריה, ובצידם הסבר - סתום אף הוא בחלק מהמקרים - מפי "המלאך הדובר". תאריך מופיע בחיזיון הראשון בלבד, וקשה לקבוע את זמנם של שאר החזיונות. רש"י בפתיחת פירושו על זכריה[5] אומר כי "נבואת זכריה סתומה היא מאד, ואין אנו יכולים לעמוד על אמירת פתרונו". מבחינת מדרגת הבנת הנביא את מראות הנבואה, זכריה עומד בתפר בין הנביאים שראו והבינו מיד במה מדובר, כגון ירמיה, עמוס ועוד, לבין דניאל המקבל יחד עם דיבור "איש" אליו פירוש של מלאך, כאשר זכריה רואה מראות אלהיים ומקבל פירושם ממלאך.[6]
_-_The_Bible_(1865)_-_Zechariah_6-5.jpg)
ה' מצווה את זכריה לקחת מאנשים מסוימים כסף וזהב על מנת להכין מהם עטרות ולשים בראש יהושע בן יהוצדק. בעת פעולה זו מצטווה זכריה לומר דברי עידוד ("הִנֵּה-אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת-הֵיכַל ה'... וְהוּא-יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל-כִּסְאוֹ; וְהָיָה כֹהֵן עַל-כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם". י"ב - י"ג).
בשנת ארבע לדריווש מגיעים אנשים מן הגולה אל זכריה ושואלים האם עליהם לצום בתעניות על החורבן. זכריה עונה תשובה ארוכה ומפורטת הכוללת תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, תוכחה ודרישה לקיום מצוות, ובעיקר דברי נחמה לעולים. תשובתו לאנשים השואלים האם עליהם לצום היא, שלה' אין חפץ בצום שלהם, והוא נובע מהחלטה של בני אדם. ה' מעוניין בדְבָרִים, אֲשֶׁר קָרָא בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, נביאי בית ראשון. אנשי ימי בית ראשון צוו "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (ז', ט' - י'), אך הם מיאנו להקשיב, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת ה'. על כן הייתה הגולה והארץ הייתה לשמה. לעומת זאת, אומר ה', כעת "שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם" (ח', ג').
ה' מבטיח ש"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (ד' - ה'). בהמשך מבטיח ה' שמיום יֻסַּד בֵּית-ה' יהיה טוב הרבה יותר: המצב הכלכלי ישתפר ויהיה שלום בארץ. ה' מצווה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ" (ט"ז - י"ז).
בסופה של חטיבה זו ישנה נבואה (כ' - כ"ג) המזכירה את נבואות אחרית הימים של ישעיהו ומיכה: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-ה'" בירושלים, ו"עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם ...הֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (כ"ג).
חלק זה של הספר מכיל שני קובצי נבואות אשר נפתחים שניהם במילים "מַשָּׂא דְבַר-ה'". קבצים אלו עוסקים במגוון נושאים ובעיקר באחרית הימים (על ההבדל ביניהם לחלקו הראשון של הספר ראו לעיל). לשונם של המשאות עמומה ורבו בהם הפירושים.
משא ראשון:
משא שני:
בגלל הקושי בפרשנות ספר זכריה, קשה לקבוע בנחרצות מהם הרעיונות המופיעים בו.
כבמרבית ספרי הנביאים, גם בספר זכריה ישנה הטפה ודרישה לחזרה בתשובה, הן בחלק הראשון, למשל: "שׁוּבוּ אֵלַי, נְאֻם ה' צְבָאוֹת - וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (א', ג'), והן בחלק השני, אך שם הדרישה מובלעת ומופנית בעיקרה לחלקים מסוימים בעם.
זכריה ניסה בנבואותיו לעודד את שבי הגולה לבנות את בית המקדש השני, והבטיח, שלאחר בניין הבית המצב הכלכלי והלאומי ישתפרו פלאים: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל - כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה; אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם!" (ח', י"ג).
לפחות בחלק מהמראות בספר, מביא זכריה "דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (א', י"ג) כדי לעודד את העם. הוא שואל: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?" (ד', י'), בתגובה, כך נראה, לתחושת הכישלון של שבי ציון בני ימיו, שהתמודדו עם קשיים כלכליים, ביטחוניים ונוספים.
בעיקר בחלקו השני, אך גם בראשון, מבטיח ספר זכריה לגוים הרעים עונשים כבדים, ומצייר עתיד שבו ישב עם ישראל בשלווה בארצו, והגוים מסביב ירצו בקרבתם של אנשי ישראל, מרצון או מאונס, ויעבדו את ה': "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (ח', כ"ג), או "וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת" (י"ד, ט"ז).
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
