סיימון קמרון
פוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיימון קמרון (באנגלית: Simon Cameron; 8 במרץ 1799 – 26 ביוני 1889) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי. הוא ייצג את פנסילבניה בסנאט של ארצות הברית וכיהן כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשלתו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן בשנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקנית.
 | |||||||
| סיימון קמרון | |||||||
| לידה |
8 במרץ 1799 מייטאון, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 ביוני 1889 (בגיל 90) מייטאון, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות של האריסברג, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הוויגית, המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית  | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
קמרון נולד במייטאון שבפנסילבניה ועשה את הונו מעסקי רכבות, תעלות ובנקאות.[1] כחבר המפלגה הדמוקרטית הוא נבחר בבחירות לסנאט ב-1845 וכיהן בו עד 1849. כמתנגד עקשן לעבדות, הוא הצטרף לזמן קצר למפלגת שאינם יודעים דבר לפני שהעביר את נאמנותו למפלגה הרפובליקנית ב-1856. שנה לאחר מכן הוא נבחר לכהונה נוספת בסנאט ושאף להיבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות של 1860. לאחר סיבוב ההצבעה הראשון של ועידת המפלגה, משך קמרון את מועמדותו לטובתו של לינקולן שנבחר כמועמד המפלגה.
לאחר בחירתו של לינקולן לנשיאות, הוא מינה את קמרון כמזכיר המלחמה הראשון בממשלו. תקופת כהונתו של קמרון בתפקיד זה עמדה בסימן של חשדות לשחיתות והתנהלות לקויה ובינואר 1862 הוא נאלץ להתפטר. לזמן קצר בהמשך אותה שנה הוא שימש כשגריר ארצות הברית ברוסיה. לאחר מלחמת האזרחים ביצע קמרון קאמבק פוליטי ובבחירות לסנאט של 1867 הוא נבחר פעם נוספת. קמרון בנה מנגנון עבור המפלגה הרפובליקנית מנגנון רב עוצמה בפנסילבניה ששלט בפוליטיקה המדינתית במשך שבעים השנים הבאות. הוא כיהן בסנאט עד 1877, עת ירש את מושבו בנו, ג'. דונלד קמרון.
סיימון קמרון נולד במייטאון, פנסילבניה ב-1799,[1] לצ'ארלס קמרון, בנם של סיימון קמרון ומרתה פאוץ (בתו של קונרד פאוץ), שלחם במלחמת העצמאות של ארצות הברית.[2]
קמרון היה השלישי מבין חמישה בנים ושלוש בנות צעירות יותר. ב-17 באוקטובר 1822 נשא קמרון לאישה את קתרין רפלי, בתו של ג'ון ג'ייקוב רפלי.[3]
ב-1821 היה קמרון לעורך העיתון Bucks County Messenger. שנה לאחר מכן הוא עבר לוושינגטון די. סי. ולמד על תנועות פוליטיות בעודו עובד לחברת ההוצאה לאור Gales and Seaton. ב-1824 הוא רכש את העיתון Republican מהאריסברג.
בין השנים 1825 – 1827 היה קמרון המדפיס הממשלתי של פנסילבניה וב-1826 הוא התמנה כמנהלן הראשי של המדינה. הוא דאג לסלילתן של כמה מסילות ברזל ומיזג אותן עם חברת קו הרכבת הצפוני המרכזי (Northern Central Railway), שלימים בנו היה סגן הנשיא שלה. קמרון ייסד את בנק מידלטאון ב-1832 והיה מעורב במיזמים עסקיים נוספים. ב-1838 הוא מונה כנציב ליישוב טענותיהם של שבטי הווינבגו. תפקיד זה רדף אותו בהמשך מבחינה פוליטית, כאשר הוא זכה בכינוי הלגלגני "ראש שבט הווינבגו" לאחר שהוא לכאורה רימה את השבט בהסכמי האספקה שלהם.
קמרון החל את הקריירה הפוליטית שלו כחבר המפלגה הדמוקרטית ותמך במערכות הבחירות של אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן.[4] ב-1845 הוא נבחר לסנאט ארצות הברית במקומו של ג'יימס ביוקנן וכיהן שם עד 1849.[1] כמתנגד נחרץ לעבדות, עבר קמרון אל מפלגת שאינם יודעים דבר ולאחר מכן הצטרף ב-1856 אל המפלגה הרפובליקנית.[5] ב-1857 נבחר קמרון מחדש לסנאט.[1]
בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית של 1860 ניהל קמרון את הצבעתה של המשלחת מפנסילבניה. הוא דאג שקולות אלו יוענקו לאברהם לינקולן כמועמד לנשיאות. בתמורה הובטחה לקמרון משרה בקבינט.
לאחר בחירתו לנשיאות מינה אברהם לינקולן באי רצון את קמרון כמזכיר המלחמה וקמרון סידר שסגן נשיא חברת הרכבת של פנסילבניה, תומאס א. סקוט ימונה כעוזר מזכיר המלחמה. תקופת כהונתו של קמרון כמזכיר המלחמה עמדה בסימן של חשדות לשחיתות והתנהלות לקויה. ב-18 באפריל 1861, יום לאחר פרישתה של וירג'יניה מן האיחוד, תפסה המיליציה של וירג'יניה את מאגר התחמושת הפדרלי בהארפרס פרי, שהייתה גם נקודה חשובה בשלוחת קו הרכבת המערבי של חברת "בולטימור-אוהיו". עד מהרה קיבל נשיא חברה זו, ג'ון ו. גארט, מכתבים ממושל וירג'יניה ג'ון לצ'ר, בהם הוא הודיע לחברה שהיא לא תוכל להסיע כוחות צבא שיעדם לכל מקום בווירג'יניה וכן איים בהחרמת קו המסילה. ראש העיר צ'ארלס טאון איים לנתק את הקו הראשי של החברה באמצעות הריסת הגשר הארוך שנמתח על פני נהר הפוטומק בהארפרס פרי, בנוסף קיבל גארט איומים אנונימיים נוספים. בשל כך הוא ואחרים פנו לקמרון וביקשו שתינתן הגנה לחברה כמחזיקת קו הרכבת המערבי שהוליך אל וושינגטון. תחת זאת התרה קמרון בגארט שכל העברה של כוחות צבא הקונפדרציה באמצעות הקו תחשב כבגידה. הוא הסכים להציב חיילים להגנת קו הרכבת הצפוני מרכזי של פנסילבניה, קו הרכבת פנסילבניה ואפילו קו פילדלפיה-וילמינגטון-בולטימור, אך סירב להגן על הקו של בולטימור-אוהיו.
חברת בולטימור-אוהיו נאלצה לבצע תיקונים בקו על חשבונה ולעיתים קרובות קיבלה תשלומים באיחור, אם בכלל, עבור שירותים שסיפקה לממשלה הפדרלית. ב-20 ביוני כבשו כוחות צבא הקונפדרציה את מרטינסבורג, מרכז פעילות חשוב של החברה. תוך שבועות, עבר גנרל צבא הקונפדרציה, תומאס ג'ונתן ג'קסון (שפיצץ את גשר הארפרס פרי ב-14 ביוני) מהתרת מעבר הרכבות דרך מרטינסבורג בין השעות 11 עד 1 בצהריים, להחרמת עשרות קטרים וקרונות ופירוק המסילה כדי להעביר את הפסים לשימוש הקונפדרציה בווירג'יניה. 14 קטרים ו-83 קרונות פורקו ונשלחו דרומה ו-40 קטרים ו-386 קרונות נוספים ניזוקו או נהרסו במרטינסבורג ותחנת מילוי המים ובתי המלאכה של חברת בולטימור-אוהיו הוחרבו, בנוסף ל-164 ק"מ של קו טלגרף שפורק, כל זאת עד להשבת השליטה על האזור על ידי הממשלה הפדרלית במרץ 1862.
בשל העובדה שג'קסון ניתק את קו הרכבת המרכזי של בולטימור-אוהיו אל וושינגטון למשך יותר משישה חודשים, הפיקו חברת קו הרכבת הצפוני-מרכזי של פנסילבניה וחברת הרכבת של פנסילבניה רווחים מתנועת הרכבות הרוויה שעברה באמצעותן, אף על פי שרכבות רבות של בולטימור-אוהיו עמדו בחוסר מעש בבולטימור. כדי להשיג את האבטחה הנדרשת ניסה גארט לנצל את קשריו, החל מהסנאטור רברדי ג'ונסון, והמשך בגנרל ג'ורג' מקללן וכלה במזכיר האוצר סלמון צ'ייס. עם תחילת החורף החלו מחירי הפחם בוושינגטון לנסוק, אף על פי שבספטמבר ארגנה חברת בולטימור-אוהיו משלוחי פחם בחינם מקמברלנד, מרילנד אל התעלה שלה (צעד שהפחית במידת מה את עלויות ההובלה, אף על פי שצבא הקונפדרציה גרם נזק לתעלה בחורף). יותר מכך, החקלאים במערב לא יכלו לשווק את תוצרתם לשווקים בגלל השבתה של חברת בולטימור-אוהיו, אם כי המצב שופר בקיץ 1861 בעקבות הניצחונות של צבא האיחוד בקרב פיליפי ובקרב ריץ' מאונטיין וצוותי עבודה נמרצים של הצבא ושל החברה שקיצרו את אורך הקו בין הארפרס פרי ובאק קריק ל-40 ק"מ.
לבסוף, הוציא סמואל מ. פלטון, נשיא חברת הרכבות פילדלפיה-וילמינגטון-בולטימור הודעה לעיתונות על האפליה שנקטה מחלקת המלחמה כנגד החברות האחרות. הנשיא לינקולן, שהייתה לו היכרות מוקדמת עם חוק הרכבות מאז ימיו כעורך דין באילינוי, החליף בינואר 1862 את קמרון באדווין סטנטון בתפקיד מזכיר המלחמה. יותר מכך, ב-31 בינואר העביר הקונגרס את חוק הרכבות והטלגרף שעל פיו הוקמה סוכנות הרכבות הצבאיות והוא אפשר לה לתפוס ולהפעיל ציוד של כל חברת רכבות או חברת טלגרף, אף על פי שסטנטון וראש הסוכנות דניאל מק'קאלום פעלו כ"צוות של יריבים" בנוגע לניהול תחום הרכבות ואפשרו למפעילים אזרחיים להמשיך בפעולתם. בפברואר כבשו כוחות האיחוד את מרטינסטבורג ואת הארפרס פרי וצוותי העבודה המשיכו לבנות מחדש את הגשרים והציוד, אף על פי שפשיטות הגרילה של הקונפדרציה המשיכו.
אחיו של קמרון, ג'יימס קמרון, שהיה קולונל ברגימנט הרגלים המתנדבים ה-79 של ניו יורק, נהרג בקרב בול ראן הראשון ב-21 ביולי 1861.
עם כל זאת, שחיתותו של קמרון הייתה כה ידועה לשמצה עד שחבר בית הנבחרים תדיאוס סטיבנס (גם הוא מפנסילבניה), כאשר נשאל אם קמרון ישלח ידו בגנבה, הוא השיב: "אני סבור שהוא לא יגנוב תנור חם". קמרון דרש שסטיבנס יחזור בו מעלבון זה. סטיבנס אמר לנשיא לינקולן "אני מאמין שאמרתי שהוא לא יגנוב תנור חם. לא אחזור בי מדברי אלה". לאחר שסטנטון החליפו, מונה קמרון לשגריר ארצות הברית ברוסיה.
קמרון ביצע קאמבק פוליטי לאחר המלחמה ובנה מנגנון מפלגתי רב עוצמה ששלט בפוליטיקה של פנסילבניה בשבעים השנים הבאות. ב-1866 הוא נבחר לכהונה נוספת בסנאט. הוא הצליח לשכנע את ידידו הקרוב, יוליסס ס. גרנט, למנות את בנו, ג'. דונלד קמרון ב-1876 כמזכיר המלחמה. מאוחר יותר באותה שנה סייע קמרון לרתרפורד הייז לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית במערכת הבחירות לנשיאות של 1876.[5] ב-1877 הוא התפטר ממושבו בסנאט לאחר שהבטיח שבנו יירש אותו. אף על פי שהוא התכוון שבנו גם יירש אותו כראש מנגנון המפלגה בפנסילבניה, ירש אותו בתפקיד זה בסופו של דבר מתיו קוואי.
סיימון קמרון פרש לחוותו שליד מייטאו, פנסילבניה ונפטר ב-26 ביוני 1889. הוא נטמן בבית הקברות של האריסברג.[1] על שמו נקראו מחוז בפנסילבניה ובלואיזיאנה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
