סוציאליזם
שם כולל לגישות כלכליות-חברתיות המאופיינות בשיוויון כלכלי וחברתי כלפי אזרחי המדינה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת[1]) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".[2]
התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.
קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק[3]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הנורדי.