Loading AI tools
איכר צרפתי שהתחזה לאחר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מַרְטֶן גֶר (בצרפתית: Martin Guerre) היה איכר צרפתי בן המאה ה-16 שעמד במרכזו של משפט התחזות מפורסם. שנים אחדות לאחר שעזב גר את משפחתו, הופיע אדם זר שטען כי הוא מרטן גר הנעדר. בזכות דמיונו הפיזי לגר ובקיאותו בפרטי חייו, עלה בידו לשכנע את הסביבה בזהותו. הוא תפס את אחוזתו של גר ואף חי עם אשתו ובנו במשך שלוש שנים. עם שובו של מרטן גר האמיתי, הועמד המתחזה למשפט בו נחשפה זהותו האמיתית והוא הוצא להורג. המקרה ממשיך להיחקר ולשמש השראה לסופרים, מחזאים ותסריטאים עד ימינו.
מרטן גר נולד בשם מרטן אַגֶר בשנת 1524 לערך בעיר הבסקית אַנְדֶה(אנ'). ב-1527 עברה משפחתו לכפר ארטיגה(אנ') בדרום הפירנאים, שם שינו את שמם לגר. בהיותו כבן ארבע עשרה נישא מרטן לברטראנד דה רול, בת למשפחה אמידה, ולאחר שמונה שנים הביאו לעולם בן בשם סנקסי, כשם אביו של מרטן. ב-1548, לאחר שהואשם בגנבת חיטה מאביו, נעלם מרטן בפתאומיות והותיר את אשתו ברטראנד עגונה כיוון שלפי חוקי המשפט הקאנוני, אשר דרשו הוכחת מוצקה לפטירתו של גר.
בקיץ 1556, שמונה שנים לאחר היעלמו, הופיע בארטיגה אדם שטען כי הוא מרטן גר. בשל הדמיון החזותי והבקיאות שגילה בפרטי חייו של מרטן גר, עלה בידו לשכנע את רוב שוכני הכפר בזהותו. חרף הספקות שהתעוררו, השתכנעו דודו פייר, ארבע אחיותיו וכן ברטראנד אשתו כי הוא אכן מרטן גר. "גר החדש" חי במשך שלוש שנים עם ברטראנד ובנה. הם העמידו יחדיו שני צאצאים, מהם שרדה בת אחת.
עם מות אביו של גר, דרש "מרטן" את ירושתו ואף תבע את דודו של גר, פייר, על חלקו בירושה. מהלך זה עורר מחדש את חשדנותו של פייר, אשר בעת היעדרו של גר נשא לאישה את אמה האלמנה של ברטראנד. הוא ואשתו ניסו לשכנע את ברטראנד כי מרטן אינו אלא מתחזה, אך לשווא: כאשר ב-1559 הואשם מרטן החדש בהצתה בזדון וכן בהתחזות למרטן גר, עמדה ברטראנד לצדו והוא זוכה מן האשמה ב-1560.
פייר גר המשיך בחקירתו עד שהאמין כי עלה על זהותו האמיתית של המתחזה: ארנו דוּ טיל, אדם בעל מוניטין מפוקפק מהכפר הסמוך סאז'ה(אנ'). פייר פתח אז במשפט חדש כנגד המתחזה, תוך שהוא טוען במרמה כי הוא פועל בשמה של ברטראנד. הוא ואשתו, אמה של ברטראנד, לחצו על ברטראנד לתמוך בהאשמה עד שלבסוף נעתרה.
המשפט נערך בשנת 1560 בעיר ריאֶה(אנ'). ברטראנד העידה כי תחילה האמינה באמת ובתמים שהאיש אכן בעלה, אולם מאז נוכחה לדעת כי אין הוא אלא מתחזה. הן ברטראנד והן הנאשם מסרו גרסה זהה לגבי יחסיהם האינטימיים לפני 1548, ומרטן המתחזה אף קרא עליה תיגר: אם תישבע כי הוא אינו בעלה, יסכים בשמחה להיות מוצא להורג, אך ברטראנד לא נעתרה לקריאתו. לאחר שנשמעה עדותם של יותר ממאה וחמישים איש, מתוכם רבים שאישרו את זהותו כמרטן גר (בכללם ארבע אחיותיו של גר), רבים שטענו כי הוא ארנו דו טיל, ורבים שסירבו לתמוך בצד זה או אחר, נגזר דינו של הנאשם למוות.
מרטן המתחזה עתר מיד לחנינה בפני הפרלמנט בטולוז. ברטראנד ופייר נעצרו בעוון האשמות שווא, ובמקרה של פייר, גם בשידול לעדות שקר. "מרטן" שטח את טיעוניו ברהיטות, והשופטים בטולוז נעתרו והשתכנעו לגרסתו שלו על פיה אולצה ברטראנד להעיד עדות שקר על ידי פייר תאב הבצע. הנאשם עבר חקירה נוקבת אודות עברו, הצהרותיו נבדקו ולא נמצאו בהן כל סתירות.
בשלב זה חל מפנה דרמטי, עם הופעתו הבלתי צפויה של מרטן גר האמיתי, כשהוא צולע על רגל עץ. אמנם כשנשאלו אודות עברם עלה בידי מרטן המתחזה לענות טוב יותר ממרטן האמיתי, אשר נשכחו ממנו פרטים אחדים, אולם ברגע שהוצגו שניהם בפני משפחת גר נחתם המשפט: פייר, ברטראנד, וארבע אחיותיו זיהו פה אחד את מרטן האמיתי. במשפט החוזר, בו יוצג על ידי מישל דה מונטן ובו טען לחפותו, יצא המתחזה אשם בניאוף והונאה ונידון למוות. עם תום המשפט וטרם הוצאתו להורג, התוודה ארנו דו טיל כי רעיון ההתחזות עלה במוחו לאחר ששני אנשים זיהו אותו בטעות כגר. אז גמלה בליבו ההחלטה לתפוש את מקומו, כששני קושרים מסייעים לו באיסוף מידע. הוא התנצל על כל מעשיו, במיוחד בפני ברטראנד על כי הונה אותה. ההוצאה הפומבית להורג בתלייה בוצעה ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-12 בספטמבר 1560, ליד ביתו של מרטן גר בארטיגה.
פייר, גר וברטראנד זוכו מכל אשמה. השופטים האמינו כי ברטראנד באמת ובתמים הולכה שולל בידי ארנו דו טיל.
מרטן גר האמיתי סיפר כי במהלך היעדרותו הארוכה היגר לספרד, שם עבד בשירותו של הקרדינל פרנסיסקו דה מנדוזה ומאוחר יותר בצבאו של פדרו דה מנדוזה. כחייל בצבא הספרדי נשלח לפלנדריה ולקח חלק בהתקפה הספרדית על סנט קוונטין ב-10 באוגוסט 1557. במבצע צבאי זה הוא נפצע ונאלצו לקטוע את רגלו.
הוא חי תקופה מסוימת במנזר בטרם חזר לכפרו. סיבת חזרתו, בדיוק בעת שהתרחש המשפט, לא הובהרה. בתחילה סירב גר לקבל את התנצלויותיה של אשתו, בטענה כי היה עליה להכירו טוב מכדי לטעות בזהותו.
שני דו"חות נכתבו על המשפט בתקופת התרחשותו, האחד על ידי גיוּם לה סוּאְר ב-1561 והשני, הידוע יותר – על ידי אחד מהשופטים במשפט בטולוז, ז'אן דה קורה, ב-1596.
ניתוח מפורט של המקרה נכתב ב-1983 על ידי נטלי זימון דייוויס, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת פרינסטון. בספרה מעלה דייוויס סברה כי ברטראנד ידעה כי ארנו הוא מתחזה, אך העלימה עין ושיתפה פעולה במעין הסכמה שבשתיקה, שכן הייתה זקוקה לבעל לצדה וזכתה מארנו ליחס נאה. דייוויס נשענה בטענתה על הסבירות הנמוכה שאישה תטעה כך בזיהוי בעלה למרות השנים שחלפו, על עצם תמיכתה בו עד המשפט (ובמובן מסוים אף במהלכו), וכן על הסיפור האינטימי שחלקו יחדיו אשר נראה כי תואם מראש. ההיסטוריון רוברט פינליי מתח ביקורת על מסקנתה של דייוויס במאמרו משנת 1988. לטענתו, ברטראנד באמת ובתמים הולכה שולל (כפי שנטו להאמין אחרים בני זמנה, ובכללם השופטים) וכי דייוויס ניסתה להתאים מודל סוציולוגי מודרני לתיאור ההיסטורי. הוא הצביע על סבירות נמוכה לשיתוף פעולה מצד ברטראנד, שכן בכך הייתה מסתכנת בהאשמות כבדות משקל של שותפות לדבר עבירה וניאוף. דייוויס יצאה כנגד טיעוניו של פינליי במאמר תגובה משנת 1988.
במרוצת הדורות משך הסיפור את תשומת לבם של יוצרים, ביניהם אלכסנדר דיומא האב, אשר כלל גרסה בעלת אופי בדיוני של הסיפור בספרו "שתי הדיאנות" ובסדרת הספרים "פשעים מפורסמים" (1841). הרומן ההיסטורי "אשתו של מרטן גר" שנכתב בידי ג'נט לואיס, פורסם לראשונה ב-1941 וסיפק השערות בדבר מניעיה האמיתיים של ברטראנד.
נטלי דייוויס שימשה כיועצת לסרט "שובו של מרטין גר" אשר יצא ב-1982 (בכיכובם של ז'ראר דפארדיה ונטלי ביי). הסרט נותר נאמן ברובו לתיאור ההיסטורי, פרט להסבר הבדוי בדבר מניעיה של ברטראנד המובאים בסופו. ב-1993 יצאה גרסה מחודשת של הסרט תחת השם סומרסבי(אנ'), הפעם בהוליווד בכיכובם של ג'ודי פוסטר וריצ'רד גיר, בו הועבר אתר ההתרחשות לארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים. מחזמר בשם "מרטן גר" שנכתב על ידי קלוד-מישל שנברג ואלן בובליל, הוצג בהצגת בכורה בתיאטרון אדוארד שבלונדון בשנת 1996, וגם סופו אינו נאמן למקור ההיסטורי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
