מקדש השמש בקונארק
מקדש סוריה מהמאה ה-13 ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו בהודו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקדש השמש בקונארק (באורייה: କୋଣାର୍କ ସୂର୍ଯ୍ୟ ମନ୍ଦିର) הוא מקדש מהמאה ה-13 לספירה (שנת 1250) בקונארק (אנ'), כ-35 קילומטרים צפונית-מזרחית לפורי על קו החוף של אודישה בהודו.[1][2] המקדש מיוחס למלך נראסימאדבה הראשון משושלת גנגה המזרחית בסביבות 1250 לספירה.
 | |||||||||||||||
| המבנה המרכזי של מקדש השמש | |||||||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||||||
| סוג | מקדש | ||||||||||||||
| כתובת |
קונארק  | ||||||||||||||
| מיקום | קונארק, אודישה, הודו | ||||||||||||||
| מדינה |
 הודו | ||||||||||||||
| זרם | הינדואיזם | ||||||||||||||
| הקמה ובנייה | |||||||||||||||
| תקופת הבנייה | ?–1250 | ||||||||||||||
| תאריך פתיחה רשמי |
המאה ה־13 | ||||||||||||||
| סגנון אדריכלי | קלינגה | ||||||||||||||
| מידות | |||||||||||||||
| גובה | 39 מטרים מטר | ||||||||||||||
| שטח |
10.62 הקטאר | ||||||||||||||
| קואורדינטות | 19°53′15″N 86°05′41″E | ||||||||||||||
|
konark | |||||||||||||||
  | |||||||||||||||
המבנה מוקדש לאל השמש ההינדי סוריה, ומה שנותר ממתחם המקדש נראה כמרכבה בגובה 30 מטר עם גלגלים וסוסים עצומים, כולם מגולפים באבן. במקור היה גובהו של המקדש מעל ל-60 מטרים,[1] אבל רוב המקדש נהרס, בפרט מגדל השיקרה (אנ')[hebrew 1] הגדול מעל קודש הקודשים. בתקופה מסוימת הוא היה הרבה יותר גבוה מהמנדפה (אנ')[hebrew 2] שנותרה. המבנים והאלמנטים ששרדו מפורסמים בזכות יצירות האומנות המורכבות שלהם, האיקונוגרפיה והנושאים שלהן, כולל סצנות קאמה (אנ') (תשוקה) ומאיתונה (אנ')[hebrew 3] ארוטיות. המקדש, הקרוי גם "סוריה דוולייה", הוא דוגמה קלאסית של סגנון אדריכלות של אודישה המכונה אדריכלות קלינגה (אנ').[1]
הסיבה להרס מקדש קונארק אינה ברורה ועדיין נותרה מקור למחלוקת. התאוריות נעות בין נזק טבעי לחורבן מכוון של המקדש במהלך מסעות הכיבושים של צבאות מוסלמים שהתרחשו מספר פעמים בין המאות ה-15 וה-17.[1] מקדש זה נקרא בדיווחים של המלחים האירופאים "הפגודה השחורה" כבר בשנת 1676 מכיוון שנראה כמגדל רב מפלסי גדול שנראה שחור. באופן דומה, נקרא מקדש ג'אגנאת (אנ') בפורי "הפגודה הלבנה". שני המקדשים שימשו כנקודות ציון חשובות עבור המלחים במפרץ בנגל.[3] המקדש שקיים היום שוחזר בחלקו על ידי מאמצי השימור של צוותים ארכאולוגיים מתקופת הודו תחת שלטון בריטניה. האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1984,[1][2] הוא נותר אתר עלייה לרגל גדול עבור ההינדים, שמתכנסים כאן מדי שנה לקראת "צ'נדרבהאגה מלה" בסביבות חודש פברואר.
תבליט של פרט ממקדש השמש בקונארק מאויר בצד האחורי של שטר של 10 רופי הודי כדי לסמן את חשיבותו למורשת התרבות ההודית.[4]
השם קונארק נובע מהלחם המילים בסנסקריט "קונה" (פינה או זווית) ו"ארקה" (השמש). ההקשר של המונח "קונה" אינו ברור, אך ככל הנראה מתייחס למיקום הדרום-מזרחי של מקדש זה בתוך מתחם מקדש גדול יותר או ביחס למקדשי שמש אחרים בתת-היבשת. ה"ארקה" מתייחס לאל השמש ההינדי סוריה.
הסבר אחר למונח "קונה" הוא שמקדש השמש בקונארק, מקדש ג'אגנאת בפורי ומקדש לינגראג' בבובנשוואר יוצרים משולש שווה-שוקיים, ומקדש קונארק, הוא קונה אחד (קודקוד) במשולש.
המקדש ממוקם בעיירה באותו שם (כיום אזור NAC), כ-35 קילומטרים צפונית-מזרחית לפורי ו-65 קילומטרים דרום-מזרחית לבובנשוואר על קו החוף של מפרץ בנגל במדינת אודישה בהודו. שדה התעופה הקרוב ביותר הוא שדה התעופה בבובנשוואר. גם פורי וגם בובנשוואר הם צומתי רכבות גדולים המחוברים לרשת הרכבות ההודיות.
מימין: המקדש המקורי והמבנה ששרד (צהוב); משמאל: תוכנית המקדש
מקדש השמש בקונארק נבנה בשנת 1250 לספירה בתקופת שלטונו של נראסימאדבה הראשון משושלת גנגה המזרחית 1. המקדש בנוי בסגנון המסורתי של אדריכלות קלינגה (אנ'). הוא מכוון לכיוון מזרח כך שקרני הזריחה הראשונות פוגעות בכניסה הראשית. המקדש, שנבנה מסלעי חונדליט,[hebrew 4] נבנה במקור בפתחו של נהר צ'נדרבהאגה, אך קו המים נסוג מאז.
המקדש נבנה בצורת מרכבה ענקית מעוטרת והוקדש לאל השמש, סוריה. באיקונוגרפיה הוודית ההינדית סוריה מיוצג כמי שעולה במזרח ודוהר במהירות על פני השמים במרכבה רתומה לשבעה סוסים. הוא מתואר בדרך כלל כאדם מרהיב ביופיו כשהוא עומד ומחזיק פרח לוטוס בשתי ידיו, רוכב במרכבה המובלת על ידי הרכב ארונה.[5] שבעת הסוסים נקראים על שם שבע המשקולות בשירה בסנסקריט: גאיטרי, בריהטי, אושנייה, ג'גאטי, טרישטובה, אנושתובה ופנקטי.[6][7] בדרך כלל מציגים את סוריה כשמשני צדדיו שתי נשים המייצגות את אלות השחר, אושה ופרטיושה, כשהן יורות חצים, סמל ליוזמתן לאתגר את החושך. הארכיטקטורה גם היא סמלית, כאשר שנים עשר זוגות הגלגלים של המרכבה תואמים ל-12 החודשים של לוח השנה ההינדי, כל חודש מחולק לשני מחזורים (שוקלה וקרישנה).
מקדש קונארק מציג איקונוגרפיה זו בקנה מידה גדול. יש בו 24 גלגלי אבן מגולפים בפירוט שקוטרם 3.7 מטרים כשהוא נמשך על ידי דבוקה של שבעה סוסים.[2][8] הגלגלים המגולפים של המקדש הם שעוני שמש, שניתן להשתמש בהם כדי לחשב את הזמן עד לדיוק של דקה.[9] במבט מהיבשה עם הזריחה נראה כי המקדש בצורת מרכבה מגיח ממעמקי הים הכחול כשהוא נושא את השמש.
מימין:איור מ-1822 של הדלת המזרחית של המנדפה והמרפסת של המנדפה, משמאל: סקיצה מ-1815 של סוסי אבן וגלגלי המנדפה
תוכנית המקדש כוללת את כל האלמנטים המסורתיים של מקדש הינדי המבוסס על תוכנית ריבועית. לדברי היסטוריונית האומנית ההודית קפילה וטסיאיאן (Kapila Vatsyayan), עוקבת תוכנית המקדש, כמו גם פריסת הפסלים והתבליטים, אחר הגאומטריה הריבועית והמעגלית, צורות שנמצאו בטקסטים על עיצוב מקדשים באודישה כמו הסילפסאריני (Silpasarini). מבנה מנדלה זה השפיע על התוכניות של מקדשים הינדים אחרים באודישה ובמקומות אחרים.
המקדש הראשי בקונארק, הנקרא מקומית דאול (deul), כבר לא קיים. הוא היה מוקף במקדשי בת המכילים גומחות המתארות אלים הינדים, במיוחד סוריה ברבים מהיבטיו. הדאול נבנה על משטח גבוה. המקדש היה במקור מתחם המורכב מהמקדש הראשי, שנקרא רקה דאול, או באדה דאול (קודש הקודשים הגדול). לפניו היה בהדרא דאול (קודש הקודשים הקטן), או ג'גאמוהנה (אולם הכינוסים של העם) (נקרא מנדפה בחלקים אחרים של הודו). המשטח הצמוד נקרא פידה דאול, שהורכב ממנדפה ריבועית עם גג פירמידלי. כל המבנים הללו היו ריבועים בבסיסם, ועל כל אחד מהם היה מבנה שתוכניתו מכונה "פנצ'ארתה", כלומר שלושה צדדים המורכבים מחמישה קירות כל אחד, שהיה לו מראה חיצוני מגוון. הצד הרביעי שהכיל במרכזו בליטה קדימה, הנקראת ראהה, הבולטת יותר מהבליטות בקירות האחרים, המכונה קניקה-פאגה (kanika-paga), סגנון שמטרתו ליצור יחסי גומלין של אור שמש וצל ומוסיף למשיכה החזותית של המבנה במהלך היום. מדריך העיצוב לסגנון זה נמצא בטקסטים של "שילפה שסטרה" (Shilpa Shastra) של אודישה העתיקה.[10]
אורך קירות הג'גאמוהנה כפול מגובהם, 30 מטרים. במבנה ששרד שלושה מפלסים של שישה פידות כל אחד. הם פוחתים באופן הדרגתי וחוזרים על הדפוסים התחתונים. הפידות מחולקות לטרסות. על כל אחת מהטרסות הללו ניצבים פסלים של דמויות של מוזיקאים. המקדש הראשי ומרפסת הג'גאמוהנה מורכבים מארבעה אזורים עיקריים: המשטח, הקיר, הגוף והקומה העליונה המכונה מסטקה (mastaka). שלושת המפלסים ריבועיים ואילו המסטקה מעגלית. המקדש הראשי והג'גאמוהנה נבדלו בגודל, בנושאים דקורטיביים ובעיצוב. זה היה הגוף העיקרי של המקדש, שנקרא בטקסטים אדריכליים הינדים מימי הביניים, הגנדהי, שנהרס מזמן. קודש הקודשים של המקדש הראשי הוא כעת ללא גג וללא רוב החלקים המקוריים.
בצד המזרחי של המקדש הראשי נמצא הנטא מנדירה ("מקדש הריקודים"). הוא ניצב על משטח גבוה ומגולף. התבליטים על המשטחים דומים בסגנונם לאלו שנמצאים על קירות המקדש ששרדו. על פי טקסטים היסטוריים היה עמוד מקושט, ה"ארונה סטמב" (העמוד של ארונה), בין המקדש הראשי לנטא מנדירה, אך הוא כבר אינו שם מכיוון שהוא הועבר למקדש ג'אגנאת בפורי מתישהו במהלך ההיסטוריה הבעייתית של מקדש זה. לדברי ג'יימס הארלה (James Harle) שהתמחה באומנות הודית מצביעים הטקסטים על כך שבמקור המתחם היה סגור בתוך חומה שממדיה 264 מטרים על 160 מטרים, עם שערים משלושה צדדים.
מקדש השמש היה בנוי משלושה סוגי אבן. כלוריט שימש למשקופי הדלתות ולמסגרות וכן לכמה פסלים. לטריט שימש לליבת המשטח וגרמי מדרגות ליד היסוד. החונדליט[hebrew 4] שימש לחלקים אחרים של המקדש. לטענת מיטרה, אבן החונדוליט מתבלה מהר יותר לאורך זמן, וייתכן שזה תרם לסחיפה והאיץ את הנזק כאשר חלקי המקדשים נהרסו. אף אחד מסוגי סלעים הללו לא קיים באופן טבעי בקרבת מקום, והאדריכלים ובעלי המלאכה ודאי רכשו והעבירו את האבנים ממקורות רחוקים, כנראה באמצעות נהרות וערוצי מים הסמוכים לאתר. הבונים סתתו אותן לאבני גזית מלוטשות ברמת גימור כזו שהחיבורים בין האבנים כמעט לא נראים לעין.
במקדש המקורי היה קודש הקודשים הראשי שמעליו וימאנה, מגדל שגובהו נאמד ב-70 מטר. הווימאנה הראשית התמוטטה בשנת 1837. המנדפה המשמשת אולם הקהל המרכזי (ג'גאמוהנה), שגובהה כ-39 מטרים, עדיין עומדת, והיא המבנה העיקרי בחורבות ששרדו. בין המבנים ששרדו עד היום ניתן למנות את אולם הריקודים (נטא מנדירה) וחדר האוכל (בהוגה מנדפה).
מקדשים ומונומנטים אחרים
במתחם מקדש השמש בקונארק יש חורבות של מקדשי בת רבים ומונומנטים סביב המקדש הראשי. בהם:
- מקדש מאיאדווי – ממוקם דרומית-מערבית למקדש הראשי ומתוארך לסוף המאה ה-11, מוקדם יותר מהמקדש הראשי.[11] הוא מורכב מקודש הקודשים, מנדפה ולפניה משטח פתוח. הוא התגלה במהלך חפירות שנערכו בשנים 1900–1910. תאוריות מוקדמות הניחו כי הוא הוקדש לאשתו של סוריה ומשום בכך נקרא מקדש מאיאדווי. עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר העלו כי גם זה הוא מקדש סוריה, אם כי עתיק יותר, שהתמזג במתחם בעת הקמת המקדש המונומנטלי. במקדש זה יש גם גילופים רבים ומנדפה ריבועית מכוסה בספטה-ראתה. בקודש הקודשים של מקדש סוריה זה יש נטארג'ה (שיווה כאדון הריקוד). אלים אחרות בפנים כוללים את פסל סוריה המחזיק לוטוס שניזוק, יחד עם אגני, וארונה, וישנו וויו.
- מקדש וישנו – ממוקם דרומית-מערבית למקדש מאיאדווי כביכול, הוא התגלה במהלך חפירות בשנת 1956. גילוי זה היה משמעותי מכיוון שהוא אישר כי מתחם מקדש השמש בקונארק מכבד את כל המסורות ההינדיות העיקריות, ולא היה מקום בלעדי לפולחן הסאורה (פולחן שהעמיד את סוריה במרכז) כמו שהניחו בעבר. זהו מקדש קטן שבקודש הקודשים התגלו פסלים של בלאראמה (אנ'),[hebrew 5] וראהא (אנ'),[hebrew 6] וומאנה (אנ')–טריוויקרמה,[hebrew 7] ומסמן אותו כמקדש המוקדש לווישנו. פסלים אלה גולפו כשהם לובשים דהוטי (אנ') ועונדים תכשיטים רבים. פסל האל העיקרי של המקדש חסר, כמו גם פסלים מכמה גומחות במקדש. על משמעותו של האתר כמקום עלייה לרגל של הווישנויזם מעידים טקסטים עתיקים. לדוגמה, צ'יטניה, מלומד וישנו מראשית המאה ה-16 ומייסד גאודיה וישנויזם, ביקר במקדש קונארק והתפלל בשטחו.[12]
- מטבח – מונומנט זה נמצא מדרום לבהוגה מנדפה (אולם האוכל). גם הוא התגלה בחפירות בשנות החמישים. הוא כולל אמצעים להבאת מים, בורות מים לאגירת מים, ניקוזים, רצפת בישול, שקעים ברצפה ככל הנראה לטחינת תבלינים או דגנים, וכן כמה תנורים משולשים (צ'ולות) לבישול. ייתכן שמבנה זה היה לאירועים חגיגיים או לחלק מאולם האוכל של הקהילה. לדברי תומאס דונלדסון (Thomas Donaldson), ייתכן שמתחם המטבח התווסף מעט אחרי בניית המקדש המקורי.
- באר מספר 1 – מונומנט זה ממוקם צפונית למטבח, לכיוון האגף המזרחי שלו, ונבנה כנראה כדי לספק מים למטבח הקהילתי ולבהוגה מנדפה. ליד הבאר מנדפת עמודים וחמישה מבנים, חלקם עם מדרגות חצי עגולות שתפקידם אינו ברור.
- באר מספר 2 – מונומנט ומבנים נלווים אלו נמצאים בקדמת גרם המדרגות הצפוני של המקדש הראשי, עם משענות רגליים, משטח רחצה ומערכת ניקוז מי שטיפה. נראה שתוכנן לשימוש עולי רגל המגיעים למקדש.
מימין: פרט של גלגל מרכבה מגולף, משמאל: חלילן
קירות המקדש, מבסיס המקדש ועד האלמנטים שבפסגתו, מעוטרים בתבליטים, רבים מהם גולפו לפרטי פרטים ברמת מיניאטורות איכותיות. הטרסות מכילות פסלי אבן של נגנים ונגניות המחזיקים בכלי נגינה שונים, כולל הווינה, המרדלה והג'יני. יצירות אמנות מרכזיות אחרות כוללות פסלים של אלים הינדים, אפסארות (רוחות נשיות של עננים ומים) ודמויות מחיי היומיום ותרבותם של האנשים (סצנות ארתה ודהרמה), בעלי חיים שונים, יצורים מימיים, ציפורים, יצורים אגדיים ואפריזים המתארים סצנות מהטקסטים ההינדים. הגילופים כוללים תבניות גאומטריות דקורטיביות בלבד ומוטיבים של צמחים. בחלק מהפאנלים מופיעים תמונות מחייו של המלך, למשל מראה אותו מקבל עצה מגורו, שם האומנים תיארו באופן סמלי את המלך קטן בהרבה מהגורו, כשחרבו של המלך מונחת על הקרקע לידו.
שכבת האוּפָּנה (upana) בתחתית הפלטפורמה מכילה אפריזים של פילים, חיילים צועדים, מוזיקאים ודימויים המתארים את החיים החילונים של האנשים, כולל סצנות ציד, שיירה של בעלי חיים מבויתים, אנשים הנושאים אספקה על ראשם או בעזרת עגלה הרתומה לשוורים, מטיילים שמכינים ארוחה לצד הדרך ותהלוכות חגיגיות. על קירות אחרים נמצאים תבליטים המתארים את חיי היומיום של האליטה כמו גם את פשוטי העם. לדוגמה, נערות מוצגות כשהן סוחטות את שיערן הרטוב, עומדות ליד עץ, מביטות מחלון, משחקות עם חיות מחמד, מתאפרות תוך כדי הסתכלות במראה, מנגנות על כלי נגינה כמו הווינה, מגרשות קוף שמנסה לחטוף חפצים, משפחה הנפרדת מסבתה הקשישה שנראית לבושה לעלייה לרגל, אם מברכת את בנה, מורה עם תלמידים, יוגי במהלך אסאנה בעמידה, לוחם שמקבל ברכה עם נמסטה, אם עם ילדה, אישה זקנה עם מקל הליכה וקערה בידיה ודמויות קומיות.
מקדש קונארק ידוע גם בפסליו הארוטיים של מאיתונה.[hebrew 3] אלו מראים זוגות בשלבים שונים של חיזור ואינטימיות, ובמקרים מסוימים הזדווגות. ידועים לשמצה בעידן הקולוניאלי בזכות חגיגת המיניות חסרת המעוצרים שלהם, פסלים אלה נכללים בהיבטים אחרים של חיי האדם, כמו גם באלים הקשורים בדרך כלל לטנטרה. עובדה זו הביאה את חלקם לשער שהפסלים הארוטיים נקשרים למסורת הוומה מרגה (טנטרה שמאלית). עם זאת, הדבר אינו נתמך על ידי מקורות ספרותיים מקומיים, ופסלים אלה עשויים להיות אותן סצנות קאמה ומאיתונה שנמצאו משולבות באומנות של מקדשים הינדים רבים. הפסלים הארוטיים נמצאים בשיקרה[hebrew 1] של המקדש, ואלה ממחישים את כל התנוחות המתוארות בקאמה סוטרה.
פסלים גדולים אחרים היו חלק משערי מתחם המקדש. אלה כוללים אריות בגודל טבעי המכניעים פילים, פילים המכניעים שדים, וסוסים. עמוד מרכזי המוקדש לארונה הרכב של סוריה, שנקרא ארונה סטמב, עמד בעבר מול המדרגות המזרחיות של המרפסת. גם הוא גולף בצורה מורכבת עם אפריזים אופקיים ומוטיבים. כעת הוא ניצב מול מקדש מקדש ג'אגנאת בפורי.
ניתן לצפות באוסף של פסלים שנפלו במוזיאון הארכאולוגי של קונארק, שמתוחזק על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו. משערים שהחלק העליון שנפל היה משובץ בכתובות רבות.
אלים הינדים
המפלסים העליונים והטרסה של מקדש השמש בקונארק מכילים יצירות אמנות גדולות ומשמעותיות יותר מהמפלס התחתון. אלה כוללים פסלים של מוזיקאים ונרטיבים מיתולוגיים, כמו גם פסלים של אלים הינדים, כולל האלה דורגה בצורת מהישהאסוראמרדיני שלה, הנלחמת בשד עם ראש של תאו (שאקטיזם), וישנו בצורת של ג'אגנאת (אנ') (וישנויזם), ושיווה כלינגאם (פגום במידה רבה) (שיוויזם). חלק מהאפריזים והפסלים שנשמרו בצורה הטובה ביותר הוסרו והועברו למוזיאונים באירופה ובערים הגדולות של הודו לפני 1940. [30]
האלים ההינדים מתוארים גם בחלקים אחרים של המקדש. לדוגמה, המדליונים של גלגלי המרכבה של מקדש סוריה, כמו גם יצירות האמנות של הג'גאמוהנה (אולם הכינוסים של העם), מציגים את וישנו, שיווה, גג'אלקשמי (לקשמי כשמשני צדדיה פילים), פרוואטי, קרישנה, נראסימה (וישנו בצורת אריה-אדם), ואלים אחרים. [31] כמו כן נמצאים בג'גאמוהנה פסלים של אלים ודים כמו אינדרה, אגני, קוברה, וארונה ואדיטיאס.
מבט פנורמי על מקדש השמש בקונארק
טקסטים קדומים על האל סוריה
המזמורים הוודים העתיקים ביותר ששרדו, כמו פיוט 1.115 של הריג ודה, מזכירים את סוריה ביראת כבוד מיוחדת ל"שמש העולה" וסמליותו כמגרש החושך, וכמי שמעצים ידע, הטוב וכל החיים.[6] עם זאת, ההתייחסות לאל היא תלוית הקשר. בחלק מהפיוטים המילה סוריה פירושה פשוט שמש כאובייקט דומם, אבן או אבן חן בשמיים (מזמורים מספר 5.47, 6.51 ו-7.63), ואילו באחרים הכוונה היא לאל המגלם את השמש.[6][13] בטקסטים הוודים, סוריה הוא אחד מכמה שילושים יחד עם אגני ויחד עם ואיו או אינדרה, המוצגים כאייקון מקביל והיבט של המושג המטאפיזי ההינדי הנקרא ברהמן.[14]
בשכבת ברהמנה (אנ') בספרות הוודית מופיע סוריה עם אגני (אל האש) באותם מזמורים. סוריה נערץ בשל היום ואגני על תפקידו במהלך הלילה. על פי קפילה וטסיאיאן, הרעיון של מערכת יחסים בין סוריה לאגני מתפתח, ובספרות מאוחרת יותר מתואר סוריה כאגני המייצג את העיקרון הראשון ואת זרע היקום. בשכבת הברהמנה של הוודות, ובאופנישדות סוריה קשור במפורש לכוח הראייה, ולתפיסה ויזואלית וידע. לאחר מכן הוא הופנם ונאמר שהוא העין, שכן חכמי הינדו קדומים הציעו לנטוש טקסים חיצוניים לאלים לטובת הגיגים פנימיים ומדיטציה של האלים בפנים, במסעו של האדם למימוש האטמן (נשמה, עצמי).
אפוס המהאבהארטה פותח את הפרק על סוריה בכך שהוא מכנה אותו ביראת כבוד "עין היקום, נשמת כל הקיום, מקור כל החיים, מטרת הסמכיאס והיוגיס, וסמל החופש והשחרור רוחני". במאהבהארטה, קרנה הוא בנו של סוריה ונסיכה לא נשואה בשם קונטי. האפוס מתאר את חייה הקשים של קונטי כאם לא נשואה, וכיצד נאלצה לנטוש את קרנה, מה שציער אותה כל חייה. קרנה התינוק הנטוש התגלה, אומץ, וגדל והפך לאחת הדמויות המרכזיות בקרב קורוקשתרה (אנ') שם הוא נלחם באחיו למחצה.
קונארק בטקסטים הקדומים
קונארק, המכונה בטקסטים הודים גם בשם קאינאפרה (Kainapara), היה נמל מסחר משמעותי במאות הראשונות לספירה.[15] מקדש קונארק הנוכחי מתוארך למאה ה-13, אם כי עדויות מצביעות על כך שמקדש שמש נבנה באזור קונארק לפחות במאה ה-9.[16] כמה פוראניים (אנ')[hebrew 8] מזכירות מרכזי פולחן לסוריה במונדירה, שאולי היו השם הקודם עבור קונארק, קלפריה (מתורה) ומולטן (כיום בפקיסטן). הצליין הבודהיסטי הסיני והנוסע שׂוֵאנְדְזָאנְג מזכיר עיר נמל באודישה בשם צ'ריטרה. הוא מתאר את העיר כמשגשגת, עם חמישה מנזרים ו"מגדלים רבי קומות גבוהים מאוד ומגולפים בדמויות קדושות שעשויות להפליא". כיוון שביקר בהודו במאה השביעית, לא ייתכן שהתייחס למקדש של המאה ה-13, אך מתיאורו עולה כי בקונארק או בעיר נמל אחרת באודישה היו כבר מבנים נישאים עם פסלים.
לדברי מדאלה פנג'י, היה בתקופה מסוימת מקדש נוסף באזור שנבנה על ידי פונדארה קסארי. ייתכן שהוא היה פורנג'איה, שליט שושלת סומאוואסמי מהמאה ה-7.[17]
בנייה
המקדש הנוכחי מיוחס לנראסימאדבה הראשון משושלת גנגה המזרחית, שלט 1238–1264 לספירה. זהו אחד המקדשים ההינדים הבודדים שרשומות התכנון והבנייה שלו שנכתבו בסנסקריט בכתב אודיה נשמרו בצורת כתבי יד של עלי דקל שהתגלו בכפר בשנות השישים ותורגמו לאחר מכן. המקדש היה בחסות המלך, ועל בנייתו פיקח סיווה סמנטאראיה מהפאטרה. הוא נבנה ליד מקדש סוריה העתיק. הפסל בקודש הקודשים של המקדש הישן הוקדש מחדש ושולב במקדש החדש והגדול יותר. כרונולוגיה זו של התפתחות אתר המקדש נתמכת על ידי כתובות רבות של לוחות נחושת מהתקופה בה מכונה מקדש קונארק "הקוטג' הגדול".
לדברי ג'יימס הארלה, המקדש כפי שנבנה במאה ה-13 הורכב משני מבנים עיקריים, המנדפה של המחול והמקדש הגדול (דאול). המנדפה הקטנה יותר היא המבנה ששרד; הדאול הגדול קרס מתישהו בסוף המאה ה-16 או אחריו. לטענת הארלה, המקדש המקורי "בוודאי עמד לגובה של כ-69 מטרים", אך נותרו רק חלקים מקירותיו ועיצוביו הדקורטיביים.
נזקים והרס
המקדש היה הרוס לפני שיקומו. השערות באשר לסיבת הרס המקדש מועלות חדשות לבקרים. תאוריות מוקדמות הצהירו כי המקדש מעולם לא הושלם והתמוטט במהלך הבנייה. הדבר מנוגד לראיות טקסטואליות ולראיות מכתובות. נראה שכתובת לוחית הנחושת של קנדולי משנת 1384 לספירה מתקופת נראסימה הרביעי מעידה על כך שלא רק שהמקדש הושלם, אלא שהיה אתר פולחן פעיל. כתובת אחרת קובעת כי אלות שונות במקדש הוקדשו, מה שמרמז שבניית המקדש הושלמה.[18] מקור טקסטואלי שאינו הינדי, הטקסט "עין-אי-אכברי" מתקופת אכבר מאת עבדול פאזל המתוארך למאה ה-16, מזכיר את מקדש קונארק ומתאר אותו כאתר משגשג עם מקדש שגרם למבקרים "תדהמה מהמראה", ללא אזכור של חורבות.[18] כעבור 200 שנה, בתקופת שלטון האימפריה המראטהית באודישה במאה ה-18, מצא אדם קדוש את המקדש נטוש ומכוסה בצמחייה. שליטי האימפריה העבירו את "ארונה סטמב" (עמוד עם ארונה, הרכב של סוריה, היושב עליו) לכניסה לשער האריות של מקדש ג'אגנאת בפורי.
טקסטים מהמאה ה-19 אכן מזכירים חורבות, מה שאומר שהמקדש ניזוק בכוונה או מסיבות טבעיות מתישהו בין השנים 1556 ל-1800. תאוריית הנזק בכוונה נתמכת על ידי דיווחים מתקופת האימפריה המוגולית המזכירים את הפולש המוסלמי קלפהאד שתקף והשמיד את מקדש ג'אגנאת בפורי ואת מקדש קונארק.[19] טקסטים אחרים קובעים כי המקדש נבזז מספר פעמים על ידי צבאות מוסלמים בין המאות ה-15 וה-17. טקסטים אסלאמיים המתארים את פשיטות קלפהאד מזכירים את הניסיון הראשון של צבאו להרוס את המקדש בשנת 1565, אך הם נכשלו. הם גרמו נזק קל בלבד ולקחו את קישוט הנחושת דמוי הכד שעל גגו.
|
כאשר עוברים תשעה גרמי מדרגות, מופיעה חצר מרווחת ובה קשת אבן גדולה שעליה חצובה השמש וכוכבי לכת אחרים. מסביבם מגוון מאמינים מכל מעמד, כל אחד בדרכו עם ראש מורכן, עומד, יושב, משתטח, צוחק, בוכה, אבוד בתדהמה או בתשומת לב נלהבת, ואחריהם מוזיקאים מגוונים ובעלי חיים מוזרים שמעולם לא היו קיימים אלא בדמיון. |
| "עין-אי-אכברי" מתקופת אכבר מאת עבדול פאזל.[12] |
הטקסט ההינדי מדלה פנג'י (Madala Panji) והמסורת האזורית קובעים כי קלפהאד תקף שוב ופגע במקדש בשנת 1568. לאחר שמקדש השמש הפסיק למשוך מאמינים, הוא ננטש, ונשאר להיבלע על ידי יערות צפופים במשך שנים.[19]
תאוריית הנזקים הטבעיים נתמכת על ידי קרבת המקדש לחוף והמונסונים באזור שעלולים לגרום נזק. על פי ספר ההיסטוריה של NCERT, השיקרה (המגדל) של המקדש הגיעה עד לגובה של 70 מטרים, מה שהוכח ככבד מדי לאתר והיא התמוטטה במאה התשע עשרה.[20] עם זאת, קיומם של מקדשי אבן סמוכים באזור אודישה שנבנו קודם לכן ועמדו ללא נזק מעורר ספקות לגבי תאוריה זו. לדברי פ. פאריה (P. Parya), מספר הטבעות של גידול אזוב וחזזית שנמצא על הריסות האבן מעיד על הנזק שאירע מתישהו בסביבות שנות ה-70 של המאה ה-16, אך גישה זו אינה מצביעה מדוע או על ידי מי.[18]
לדברי תומאס דונלדסון, העדויות מצביעות על כך שניתן לתארך את הנזק ומצבו ההרוס של המקדש בין סוף המאה ה-16 לתחילת המאה ה-17 מתוך תיעודים של סקרים ותיקונים שנמצאו בטקסטים של תחילת המאה ה-17. אלה גם מתעדים שהמקדש נשאר מקום פולחן בתחילת המאה ה-17. רישומים אלה אינם מציינים אם החורבות שימשו את המאמינים להתאסף ולערוך פולחן, או שחלק מהמקדש הפגוע עדיין היה בשימוש למטרה אחרת.
ארונה סטמב
ברבע האחרון של המאה ה-18 הוסר העמוד "ארונה סטמב" (עמוד ארונה) מהכניסה למקדש קונארק והוצב ב"סינגה-דווארה" (שער האריות) של מקדש ג'אגנאת בפורי על ידי נזיר מהאימפריה המראטהית בשם גוסוויין (או גוסוואמי).[21][22] העמוד, העשוי כלוריט מונוליתי, גובהו 10.26 מטרים והוא מוקדש לארונה, הרכב שנוהג במרכבתו של אל השמש.[22]
מאמצי שימור
בשנת 1803 ביקשה החברה הימית של הודו המזרחית (East India Marine Society, ארגון מחקר וחינוך אמריקני) מהמושל הכללי של בנגל לבצע מאמצי שימור. עם זאת, אמצעי השימור היחיד שהופעל אז היה לאסור הסרה נוספת של אבנים מהאתר. מכיוון שהיה חסר תמיכה מבנית, החלק האחרון של המגדל הראשי שעדיין עמד, קטע מעוקל ושבור קטן, קרס בשנת 1848.[23]
הראג'ה של ח'ורדה, שהייתה לו סמכות שיפוט על אזור זה בתחילת המאה ה-19, הסיר כמה אבנים ופסלים לשימוש במקדש שבנה בפורי. כמה שערים וכמה פסלים נהרסו בתהליך.[12] בשנת 1838 ביקשה החברה האסיאתית של בנגל (Asiatic Society of Bengal) לבצע מאמצי שימור, אך הבקשות נדחו, ורק הופעלו אמצעים למניעת ונדליזם.[23]
בשנת 1859 הציעה האגודה האסיאתית של בנגל להעביר ארכיטרב של מקדש קונארק המתאר את הנאווה-גרייה (אנ')[hebrew 9] למוזיאון ההודי בכלכותה, ובשנת 1867 ניסתה לבצע הצעה זו. ניסיון זה נזנח כיוון שנגמרו הכספים.[23] בשנת 1894 הועברו 13 פסלים למוזיאון ההודי. האוכלוסייה ההינדית המקומית התנגדה לפגיעה נוספת והסרה של הריסות המקדש. הממשלה הוציאה צווים לכבד את התחושות המקומיות.[23] בשנת 1903, כאשר בוצעה חפירה גדולה בקרבת מקום, הורה מושל בנגל, ג'. א. בורדילון, לאטום את המקדש ולמלא אותו בחול כדי למנוע את התמוטטות הג'גאמוהנה.[24] עד שנת 1905 תוקנו המוקאסלה והנטא מנדירה.[23]
_10.jpg)
בשנת 1906 נשתלו עצי קזוארינה וקלופילום אינפילום (Calophyllum inophyllum) מול הים כדי לספק חיץ נגד הרוחות שהסיעו חול לאתר.[23] בשנת 1909 נתגלה מקדש מאיאדווי תוך הסרת חול ופסולת.[23] המקדש קיבל מעמד של אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1984.[2]
מקדש השמש של קונארק דורג כאחד מפלאי האדריכלות הגדולים ביותר של תת-היבשת ההודית. על פי קומאראסוואמי (Coomaraswamy), מקדש השמש קונארק מייצג את השיא של סגנון אודישה של אדריכלות נגארה.
חתן פרס נובל לספרות טאגור כתב:
כאן שפת האבן מתעלה על שפת האדם.
ההתייחסות אל המקדש בתקופה הקולוניאלית נעה משבחים ועד לעג. אנדרו סטרלינג (Andrew Sterling), אחד המנהלים הראשונים של התקופה הקולוניאלית והממונה על העיר קאטאק (אנ') הטיל ספק במיומנותם של האדריכלים מהמאה ה-13, אך גם כתב כי למקדש יש "אווירה של אלגנטיות, בשילוב של מאסיביות במבנה כולו, מה שמצדיק להתייחס אליו בהערצה", והוסיף כי לפסלים יש "מידה של טעם, נאותות וחופש שיעמדו בהשוואה לכמה מהדוגמאות הטובות ביותר שלנו לקישוט אדריכלי גותי".[12] הלך הרוח הוויקטוריאני ראה פורנוגרפיה ביצירות של קונארק ותהה מדוע אין "בושה ואשמה בעונג הזה בלכלוך", בעוד שאלן ווטס (Alan Watts) קבע כי אין סיבה מובנת להפריד בין הרוחניות לאהבה, למין ולאמנות דתית.[26] לדברי היסטוריון האומנות האנגלי ארנסט בינפילד האוול (Ernest Binfield Havell; 1861–1934), מקדש קונארק הוא "אחת הדוגמאות הגדולות ביותר של פיסול הודי קיים", והוסיף כי הם מביעים "אש ותשוקה כמו האמנות האירופית הגדולה ביותר" כמו זו שנמצאה בוונציה.[27]
הדת נמצאת לעיתים קרובות במרכז הביטוי התרבותי של אודישה (בעבר אוריסה), וקונארק תופס בה מקום חשוב כחלק ממשולש הזהב (מקדש ג'אגנאת (אנ') בפורי, ומקדש לינגראג' בבובנשוואר משלימים אותו) המייצג את פסגת אודישה באדריכלות ובבנייה של מקדשים.
מקדש השמש של קונארק מופיע בסיפורים ובשירים שנכתבו על ידי סופרים ומשוררים בני המקום, ובהם סצ'ידננדה רוטראיי (Sachidananda Routray) ומאיאדהר מאנסינג (Mayadhar Mansingh). מקדש השמש משמש רקע לסיפור "פרשן המחלות" של הסופרת האמריקאית ממוצא בנגלי ג'ומפה להירי שזכתה בפרס פוליצר על אוסף הסיפורים הקצרים הקרויים גם הם "פרשן המחלות".
פסל הלוחם והסוס שנמצא בשטח המקדש מהווה את הבסיס לסמל המדינה של אודישה.
מבנה המקדש הראשי, מקדש השמש של קונארק
נטא מנדירה
מבט קדמי על הנטא מנדירה
" סימה-גאג'ה" בכניסה
פסל סוס שעבר בליה
הפילים של מקדש קונארק
פסל משני של סוריה (אל השמש)
פסל על קיר המקדש
מקדש מאיאדווי בקונארק
פסל מאקרה במקדש מאיאדווי
מקדש וישנו
קודש הקודשים במקדש וישנו
גילופים על מקדש השמש
פסל על קיר המקדש
פסל שנלקח מהאתר והועבר למוזיאון הבריטי
העתק של מקדש השמש בגוואליור
צילום מקרוב של המוטיב במרכז גלגל אבן
מראה הצד האחורי של מקדש השמש בקונארק
"רוסאסלה" או מטבח של מתחם המקדש
תצלום בחשיפה ארוכה של מקדש השמש בלילה
- Prasanna Kumar Acharya (2010). An encyclopaedia of Hindu architecture. Oxford University Press (Republished by Motilal Banarsidass). ISBN 978-81-7536-534-6.
- Prasanna Kumar Acharya (1997). A Dictionary of Hindu Architecture: Treating of Sanskrit Architectural Terms with Illustrative Quotations. Oxford University Press (Reprinted in 1997 by Motilal Banarsidass). ISBN 978-81-7536-113-3.
- Vinayak Bharne; Krupali Krusche (2014). Rediscovering the Hindu Temple: The Sacred Architecture and Urbanism of India. Cambridge Scholars Publishing. ISBN 978-1-4438-6734-4.
- Alice Boner (1990). Principles of Composition in Hindu Sculpture: Cave Temple Period. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-0705-1.
- Alice Boner; Sadāśiva Rath Śarmā (2005). Silpa Prakasa. Brill Academic (Reprinted by Motilal Banarsidass). ISBN 978-8120820524.
- Ananda K Coomaraswamy (1985), History of Indian and Indonesian Art, Dover, ISBN 9780486250052
- A.K. Coomaraswamy; Michael W. Meister (1995). Essays in Architectural Theory. Indira Gandhi National Centre for the Arts. ISBN 978-0-19-563805-9.
- Dehejia, V. (1997). Indian Art. Phaidon: London. ISBN 0-7148-3496-3.
- Adam Hardy (1995). Indian Temple Architecture: Form and Transformation. Abhinav Publications. ISBN 978-81-7017-312-0.
- Adam Hardy (2007). The Temple Architecture of India. Wiley. ISBN 978-0470028278.
- Adam Hardy (2015). Theory and Practice of Temple Architecture in Medieval India: Bhoja's Samarāṅgaṇasūtradhāra and the Bhojpur Line Drawings. Indira Gandhi National Centre for the Arts. ISBN 978-93-81406-41-0.
- Harle, J.C., The Art and Architecture of the Indian Subcontinent, 2nd edn. 1994, Yale University Press Pelican History of Art, ISBN 0300062176
- Monica Juneja (2001). Architecture in Medieval India: Forms, Contexts, Histories. Orient Blackswan. ISBN 978-8178242286.
- Stella Kramrisch (1976). The Hindu Temple Volume 1. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0223-0.
- Stella Kramrisch (1979). The Hindu Temple Volume 2. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0224-7.
- Michael W. Meister; Madhusudan Dhaky (1986). Encyclopaedia of Indian temple architecture. American Institute of Indian Studies. ISBN 978-0-8122-7992-4.
- George Michell (1988). The Hindu Temple: An Introduction to Its Meaning and Forms. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-53230-1.
- George Michell (2000). Hindu Art and Architecture. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-20337-8.
- Debala Mitra (1968), Konarak, Archaeological Survey of India
- T. A. Gopinatha Rao (1993). Elements of Hindu iconography. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-0878-2.
- Ajay J. Sinha (2000). Imagining Architects: Creativity in the Religious Monuments of India. University of Delaware Press. ISBN 978-0-87413-684-5.
- Burton Stein (1978). South Indian Temples. Vikas. ISBN 978-0706904499.
- Burton Stein (1989). The New Cambridge History of India: Vijayanagara. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-26693-2.
- Burton Stein; David Arnold (2010). A History of India. John Wiley & Sons. ISBN 978-1-4443-2351-1.
- Kapila Vatsyayan (1997). The Square and the Circle of the Indian Arts. Abhinav Publications. ISBN 978-81-7017-362-5.
Konark Sun Temple Is NOT a Hindu Temple, סרטון באתר יוטיוב- מקדש השמש בקונארק, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- Sun Temple, Konârak, UNESCO List
- Konark Sun Temple (Official Website), Tourism Department, Government of Odisha
- Konark Sun Temple, Archaeological Survey of India
- Konark Dance Festival, Government of Odisha
- Iconography at Konark Temple, Rusav Kumar Sahu (2011)
- מגדל גבוה בארכיטקטורת המקדשים ההינדיים של צפון הודו, בדרך כלל מעל קודש הקודשים והוא החלק הבולט והגלוי ביותר במקדש הינדי בצפון הודו.
- באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים
- יחסי מין במסגרת סקס טנטרי
- אווטאר של וישנו כגמד הלוקח את הצעד העצום השלישי כדי לכסות את השמים
- סוגה נרחבת של ספרות הודית על מגוון רחב של נושאים, במיוחד על אגדות ופולקלור מסורתי
- Navagraha, תשעה גופי שמים (כמו גם אלוהויות) המשפיעים על חיי האדם על פני כדור הארץ בהינדואיזם ובאסטרולוגיה הינדית.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
