הפלישה למפרץ החזירים

הפלישה למפרץ החזירים (או הפלישה לחוף חירון בשמה הקובני) הייתה מבצע כושל שיזמה ארצות הברית במטרה למוטט את משטר פידל קסטרו בקובה.

הפלישה למפרץ החזירים

תאריכים	17 באפריל 1961 – 20 באפריל 1961 (4 ימים)
מקום	חוף חירון, קובה
קואורדינטות	22°13′00″N 81°10′00″W
תוצאה	כישלון להפיל את משטר קסטרו התחממות ביחסים בין קובה לברית המועצות
הצדדים הלוחמים ארצות הברית ארצות הברית קובה גולים קובנים קובה קובה מנהיגים ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי ארצות הברית רוברט מקנמארה ארצות הברית מקסוול טיילור קובה פפה סן רומאן קובה ארניידו אוליבה  קובה פידל קסטרו קובה ראול קסטרו קובה צ'ה גווארה

מפרץ החזירים

(למפת קובה מוגדלת)

 

מפרץ החזירים

(למפת קובה רגילה)

 

מפרץ החזירים

השתלשלות האירועים

הפלישה תוכננה במרץ 1960 על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר שחתם בחשאי על צו, המורה ל-CIA להקים ולאמן כוח פלישה מיוחד שיורכב ממתנגדי קסטרו שגלו לארצות הברית. המבצע זכה לשם הקוד "פלוטו" ומטרתו הייתה הפלת משטר פידל קסטרו.

הפלישה החלה ב-17 באפריל 1961, יומיים לאחר שמפציצי B-26 הנושאים סימול קובני מזויף הפציצו את קובה, ויום לאחר שקסטרו תיאר את המהפכה שלו כ"סוציאליסטית".

חטיבה 2506, ובה 1,400 גולים קובניים שאומנו והודרכו על ידי ה-CIA, בהוראת מנהל הסוכנות אלן דאלס ובאישורו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, שנכנס לתפקידו כשלושה חודשים קודם לכן, נחתה מדרום להוואנה בחוף חירון שבמפרץ החזירים (בקובה מכנים את הפלישה על שם החוף, ולא על שם המפרץ). ההנחה של סוכנות הביון הייתה כי הפלישה תצית ניצוץ של התנגדות עממית לקסטרו, אולם זו לא באה.

תשעים מהגולים שנחתו על החוף נהרגו בקרבות, והיתר נפלו בשבי. שתי ספינות אספקה אמריקניות, "יוסטון" ו"ריו אסקונדידו", הוטבעו על ידי מטוס קובני. הנשיא קנדי אומנם אישר את התוכנית, אותה ירש מן הממשל הקודם (והורה לשנות את יעד הפלישה ממפרץ טרינידד למפרץ החזירים), אך משהתברר במהלך הלחימה כי רק סיוע אמריקני נרחב יציל את הפלישה הכושלת, הורה קנדי שלא לסייע לגולים, על מנת שלא להעמיק את המעורבות האמריקנית במה שנראה ככישלון מהדהד, ולחסוך בחיי אדם. הלחימה הסתיימה יומיים לאחר שהחלה, ב-19 באפריל 1961.

משפטם של הגולים ואחרית דבר

לתשעה מהגולים שנשבו נערכו משפטי בזק בני יומיים בעוון בגידה והם הוצאו להורג. והאחרים, כ-1,200 שבויים, הוחזקו בתנאים קשים. חלקם עברו עינויים, אחרים הוצאו להורג^{[דרוש מקור]}.

הנותרים בחיים שוחררו בסוף 1962, לאחר שנחתם הסכם בין קסטרו לפרקליט האמריקאי ג'יימס ב. דונובן. לפיו, ארצות הברית תעביר לקובה מזון, טרקטורים ותרופות בערך של 53 מיליון דולר.

אבדות הקובנים בקרבות היו גדולות יותר: מאות הרוגים ואלפי פצועים, חיילים ואזרחים.

תוצאת הפעולה הייתה שקסטרו, אשר פיקד על הלחימה באופן אישי, הוסיף ליוקרתו ושמר על מעמדו.

בעקבות הפלישה למפרץ החזירים חצה קסטרו סופית את הקווים אל זרועות ברית המועצות. ב-1 במאי הודיע קסטרו כי מעתה "קובה היא מדינה סוציאליסטית. בחירות לא יהיו עוד: כל יום מתקיימות בקובה בחירות"^{[דרוש מקור]}, כדבריו, שהרי "המשטר המהפכני מבטא את רצון העם". בנאום שנמשך שמונה שעות (אחד מאותם מפגני לשון שהפכו אותו לאנדרטה בחייו) הכריז על נאמנותו למרקסיזם-לניניזם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפלישה למפרץ החזירים בוויקישיתוף

• שלמה פפירבלט, בחזרה לפיאסקו של מפרץ החזירים, באתר הארץ, 23 באפריל 2011
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על הפלישה למפרץ החזירים‏, 17 באפריל 2012
• הפלישה למפרץ החזירים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קנדי נואם על משבר מפרץ החזירים, 17 באפריל 1961, ארכיון הסרטונים של AP
• קובה, היסטוריה, הפלישה, 1961, דף שער בספרייה הלאומית