מערכת הפועל בעברית

הפועל בשפה העברית הוא סוג מילה המבטאת פעולה מסוימת או הימצאות במצב מסוים. הפועל נוטה לפי גוף ולפי זמן; בעברית שלושה גופים ושלושה זמנים. את הפעלים מרכיבים בדרך כלל שלושה (לפעמים ארבעה או, לעיתים נדירות, חמישה או שישה) עיצורי שורש, וגם מוספיות (תחיליות, תוכיות, פנימיות). הטיית הפעלים נעשית על פי תבניות קבועות המכונות בניינים.

הגוף בפועל

בכל פועל מובע גוף כלשהו. למשל, כשאומרים:"הגעתם", הכוונה היא ל"אתם הגעתם". בעברית קיימים שלושה גופים:

גוף ראשון אני מדבר / מדברת אנחנו מדברים / מדברות

גוף שני אתה נוכח / את נוכחת אתם נוכחים / אתן נוכחות

גוף שלישי הוא נסתר / היא נסתרת הם נסתרים / הן נסתרות

בזמן הווה נוטים הגופים השונים באופן זהה, וקיימת רק צורות "יחיד" או "יחידה" ו"רבים" או "רבות". מצורת הפועל עצמה לא ניתן לדעת את הגוף אלא אם כן כינוי הגוף מופיע לפני הפועל או לפני מילה אחרת המראה מיהו הגוף המדובר.

לדוגמה: הבנות משחקות בחדר — פועל בגוף שלישי. אנו משחקות בחדר — צורה זהה אך בגוף ראשון.

הזמן בפועל

קיימים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. בנוסף קיימת צורת ציווי שהיא הוראה או פקודה שנגזרת מצורת העתיד, ולפיכך אין מתייחסים אליה כזמן נפרד. ב"ציווי" מטים את הפועל בגוף שני בלבד, מכיוון שאין היגיון בציווי עצמי או בפני אדם שלא נוכח. כל פועל נוטה אחרת בזמנים השונים. למשל, נטיית השורש ש.ר.ק. בגוף שלישי יחיד היא בעבר – "שרק", בהווה – "שורק" ובעתיד – "ישרוק".

למערכת הפועל משתייכת גם צורת המקור הנטוי, לדוגמה "לשמור" ו"להיות", וצורת המקור המוחלט, לדוגמה "שָׁמׂר" ו"הָיׂה", שהשימוש בה מועט בעברית המודרנית. לצורות המקור יש שורש ובניין אבל אין להן זמן וגוף.

בנוסף לפעלים הבסיסיים, קיימים גם פעלים מורכבים, הבנויים מצירוף של הפועל "היה" בעבר (בהטייה המתאימה) ופועל בהווה, לדוגמה "היינו אוכלים". לפעלים המורכבים יש מספר שימושים: 1. טענות נוגדות מציאות ("גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח"), 2. הבעת משאלה או בקשה מנומסת ("הייתי רוצה", "הייתי מעדיף"), 3. פעולות חוזרות בעבר ("כל קיץ היינו נוסעים לאגם"), 4. תחליף לפועל בעבר, למניעת בלבול בין העבר להווה ("הוא היה גר שם", "הוא היה נראה טוב").

מוספיות בפועל

מוספיות הן אותיות שמתווספות לעיצורי השורש. קיימים שלושה סוגי מוספיות:

מוספיות תחיליות

מוספיות אלו באות לפני עיצורי השורש, והן בדרך כלל מסמנות זמן, כינוי גוף ולעיתים גם בניין.

לדוגמה: נִתְכַּתֵּב, [נִתְ]כַּתֵּב – האות נ מציינת את כינוי הגוף, מדברים, ואת הזמן, עתיד, האות ת מציינת את בניין הִתְפַּעֵל.

מוספיות תוכיות

מוספיות אלו מופיעות בין עיצורי השורש והן מסמנות את הבניין.

לדוגמה: מכְתִּיבִים, מכְתִּ[י]בִים – האות י מציינת את בניין הִפְעִיל.

מוספיות סופיות

מוספיות אלו מופיעות לאחר עיצורי השורש והן מסמנות כינוי גוף, זמן ומספר.

לדוגמה:

• שוֹמְרִים, שוֹמְרִ[ים] – האותיות י ומ מציינות את כינוי הגוף, מדברים, נוכחים, נסתרים; את הזמן, הווה; ואת המספר, רבים.

• שָמַרְנוּ, שָמַרְ[נוּ] – האותיות נ וו מציינות את כינוי הגוף, מדברים; את הזמן, עבר; ואת המספר, רבים.

ראו גם

• הציווי החדש
• בניינים בעברית
• שורשן

קישורים חיצוניים

• מערכת הזמנים בלשון המקרא ובעברית החדשה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"