ממלכת איוטהאיה

ממלכת איוטהאיה (בתאילנדית: อยุธยา, באנגלית: Ayutthaya), שנודעה גם כ"אימפריית איוטהאיה" ו"האימפריה האיוטהאית", הייתה ממלכה תאילנדית שהייתה קיימת בדרום מזרח אסיה משנת 1351^[1] ועד שנת 1767. הממלכה התרכזה סביב העיר איוטהאיה, הנמצאת בתאילנד של היום. מטיילים אירופאים מהמאה ה-16 טענו שממלכת איוטהאיה היא אחת משלושת המעצמות של אסיה, לצד סין ואימפריית ויג'איאנגר בהודו^[2]. ממלכת איוטהאיה נחשבת למבשרת מדינת תאילנד, וההתפתחות שלה היא חלק חשוב מההיסטוריה של תאילנד.

ממלכת איוטהאיה
อาณาจักรอยุธยา

תחום ההשפעה של ממלכת איוטהאיה בשנת 1605, בעקבות מסעותיו הצבאיים של המלך נארסואן
ממשל
שפה נפוצה	תאית
היסטוריה
תאריכי הקמה	1350
תאריכי פירוק	1767
ישות יורשת	ממלכת תונבורי
שונות
איוטהאיה ודרום מזרח אסיה בשנת 1540. הערה: הגבולות הפוליטיים של דרום מזרח אסיה נותרו לא מוגדרים יחסית עד לתקופה המודרנית

ממלכת איוטהאיה צמחה ממנדלה, או איחוד, של שלוש ערי-מדינה סיאמיות שהיו בעמק צ'או פראיה (לופבורי, סופנבורי ואיוטהאיה)^[2]. הממלכה המוקדמת הייתה קונפדרציה של מדינות סוחרות שהשתחררו משלטונה של אימפריית סריוויג'איה המלזית, שיצאה לפשיטות וגביית כספים מאותן ערי-מדינה. לאחר שתי מאות של התארגנות פוליטית מהערים הצפוניות ומעבר לארצות העורף, איוטהאיה התחזקה והפכה לאחת המעצמות החזקות בדרום מזרח אסיה. משנת 1569 עד 1584, איוטהאיה הייתה מדינת-חסות של שושלת טאונגו הבורמזית, אך השיגה בחזרה את עצמאותה. במאות ה-17 וה-18 איוטהאיה הפכה למרכז מעבר סחר עולמי והתרבות בה פרחה. שלטונו של המלך נאראי הגדול היה ידוע בעקבות ההשפעה הפרסית, ולאחר מכן האירופאית, על האימפריה, ושליחת שגרירים תאילנדים לחצרו של המלך לואי ה-14 בשנת 1686. ממלכת איוטהאיה המאוחרת ראתה נסיגה של הבריטים והצרפתים, וחיזוק הקשר עם הסינים. תקופת הממלכה הייתה תור-זהב של התרבות הסיאמית וראתה התחזקות של הסחר עם סין והבאת מערכת סחר חופשית לסיאם^[3], התפתחות שהמשיכה להתחזק לאחר נפילת איוטהאיה.

כישלונה של איוטהאיה לייצר מערכת ירושה מסודרת והבאת מערכת מסחר חופשית לאימפריה הובילו לחתירה תחת הארגון המסורתי של המדינה והאליטה המקומית, וקריסת מערכת היחסים בין הקבוצות, עליה הסתמך הצבא של האימפריה. באמצע המאה ה-18 שושלת קאנבאונג הבורמזית פלשה לאיוטהאיה בשנים 1759–1760 ובין 1765 ל-1767. לאחר מצור בן 14 חודשים, באפריל 1767, העיר איוטהאיה נפלה לידי הכוחות הבורמזים ונחרבה עד היסוד, בכך הושמדה המדינה שהייתה קיימת במשך 417 שנים. אך לאחר החורבן סיאם החלימה ומרכז הארץ עבר דרומה לממלכת תונבורי-בנגקוק בתוך 15 שנים^[1][4].

בתיעודים הזרים, איוטהאיה עצמה נקראה "סיאם", אך תושבי הממלכה קראו לעצמם "תאים" (באנגלית: Thai), ולממלכה הם קראו קרונג תאי (בתאילנדית: กรุงไท), שמשמעותה "מדינת התאים". במפה של חברת הודו המזרחית ההולנדית היא נקראה "לודאה". בירת המדינה באופן רשמי נקראה "קרונג תפ דבאראדבי סי איוטהאיה" (בתאילנדית: กรุงเทพทวารวดีศรีอยุธยา), לפי התיעודים ההיסטוריים^[5][6][7][8].

היסטוריה

מקורות

אגן עמק צ'או פראיה בתחילת האלף השני לספירה היה מחולק בין מדינת לופבורי (שנקראה גם לאבו, באנגלית: Lavo) ממערב ומדינת ספנבורי (שנקראה גם "סוגותאי") במזרח. שתי המדינות היו מושפעות מהחמרים (הקמבודים) החזקים והמאורגנים יותר, גם אם הם לא שלטו ישירות על עמק צ'או פראיה^[9]. ממלכת איוטהאיה נוסדה מאיחודן של ארבע ישויות מדיניות: ספנבורי, לאבו, פצ'אבורי ואיוטהאיה. ספנבורי הייתה הראשונה לפתח קשרים עם סין, כאשר התחילה לשלם כספי חסות לשושלת סונג בשנת 1180^[10][11].

סביר להניח שהעיר איוטהאיה עצמה הוקמה לפני הקמתה "הרשמית" של ממלכת איוטהאיה בשנת 1351. חפירות ארכאולוגיות מצאו עדויות למבנים שהיו קיימים באזור העיר עוד לפני המאה ה-12. חרסים שנמצאו מעידים על התיישבות לפחות מהעשור השביעי של המאה ה-13, ומקדשים שנבנו בסביבת העיר היו קיימים לפני שנת 1351^[11]. יומן בודהיסטי מספר על שני נזירים שביקרו באזור העיר בחיפוש אחר כתבים, והתקבלו בחמימות אצל "מלך איודהאיה", בדרכו חזרה מלאנקה^[12]. היסטוריונים אחרים טוענים שהעיר איוטהאיה הייתה מרכז סחר מקומי חשוב במאה ה-11^[13].

התיעוד הכתוב המוקדם ביותר של איוטהאיה הוא סיני, ולפיו פקיד סיני ברח למקום שנקרא "שיאן" בשנת 1282. חלק מהיסטוריונים טוענים שאותה "שיאן" היא העיר איוטהאיה, וכך היא נקראה בסין, ואחרים טוענים שזו מדינת סוגותאי הסמוכה^[14][10]. ההיסטוריון מייקל ויקלי טוען ששיאן היא עמק הצ'או פראיה^[11].

המסורת לגבי יסוד איוטהאיה

באופן מסורתי העיר איוטהאיה הוקמה בשנת 1351 על ידי המלך אוטונג, אך זהו נושא שנוי במחלוקת. המלך אוטונג בעצמו הוא דמות שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים. על פי ההיסטוריון כריס בייקר יש לפחות שבע אגדות שונות לגבי המלך אוטונג: נסיך מצפון תאילנד, נסיך סיני שברח דרך הים, אציל קמבודי מממלכת אנגקור, טמילי מדרום הודו ושליט מנסיכויות המפרץ^[15].

שליטה ימית מוקדמת

מסוף המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-15 איוטהאיה שלחה ספינות לאורך חצי האי המלזי לגביית כספי חסות מהנסיכויות המלזיות, ואלו הגיעו עד לסינגפור והאי סומטרה (כיום באינדונזיה). מדינת איוטהאיה המוקדמת הייתה מרוכזת בעיקר סביב פעילות ימית, בדומה לנסיכויות המלזיות לדרומה, שלא כמו מדינות סיאמיות אחרות כמו סוגותאי וערי הצפון הסיאמיות. חוקרים ומציירי מפות מוסלמים ואירופאים סימנו את חצי האי המלזי בתור שטח של ממלכת איוטהאיה במאות ה-15 וה-16. הממלכה המוקדמת לא שמרה תיעודים כתחבים, והסיפורים עליה לא תואמים את התיעודים הסיניים והתיעודים מהמקדשים הבודהיסטים בתאילנד^[11][16][17].

ערי-המדינה השונות של סיאם התאחדו באמצעות קשרים משפחתיים במערכת המנדלה הדרום-מזרח אסיאתית^[18]. בנו של המלך אוטונג, הנסיך ראמאסואן, היה מלך לאבו. אחיו היה שליט פראק סריראצ'ה. גיסו, חון לואן פנגואה, היה לשליט ספנבורי, ושליט פצ'אבורי היה קרוב משפחה רחוק שלו^[19]. המלך מינה נסיכים וקרובי משפחה לשליטי ערים, אותן הערים נקראו מואנג לוק לואנג. השליט נשבע אמונים למלך אך שמר על פריבילגיות מסוימות.

ההיסטוריה המוקדמת של איוטהאיה אופינה ביריבות בין שתי שושלות: שושלת אוטונג ושושלת סופאנאבוהם. הנרטיב המקורי אומר שממלכת איוטהאיה כבשה את הממלכות מסביבה, אנגקור, סוקותאי ואחרות, אך היסטוריונים שונים טוענים שהרעיון של "כיבוש" הוא אירופאי ולא דרום-מזרח אסיאתי. אותם ההיסטוריונים טוענים שתהליך התרחבות ממלכת איוטהאיה היה תהליך של איחוד בין ערים, שלאט לאט הגיע לעמק צ'או פראיה וצפונה אליו^[20][16].

על פי ההרפתקאן הסיני מא הואן במאה ה-15, איוטהאיה הייתה עיר נמל רעשנית, שבה הגברים מתאבקים כל היום והנשים מנהלות את חיי היום יום. ערים בחצי האי המלזי התלוננו באופן מתמשך לחצר המלוכה הסינית על התקפות סיאמיות בערך באותה תקופה^[20][21][22].

תקופת לחימה

משנת 1430 ועד שנת 1600 הייתה תקופה של לחימה מתגברת בדרום מזרח אסיה היבשתית. בשנת 1500 הפורטוגזים ציינו שלאיוטהאיה היו 100 פילים, ו-50 שנים לאחר מכן היו לה 50,000 פילים. ממלכת איוטהאיה שלחה משלחות צבאיות הרחק מזרחה ומערבה. ממערב, איוטהאיה כבשה את הערים תאבוי, מרגויי, טנסרים ומרטבן הבורמזיות במאה ה-15 המאוחרת. העניין הרב שגילתה שושלת סונג הסינית בסחר ימי הפך את הסחר בים סין הדרומי ובים ההודי ליוקרתי במיוחד. בשנות ה-30 של המאה ה-15 איוטהאיה פרצה וכבשה את העיר אנגקור הקמבודית, בירת האימפריה החמרית. איוטהאיה לא בזזה את העיר, אלא השליטה על העיר שליט בובה למשך תקופה קצרה^[23][24].

תחת שלטונו של המלך תראילוקנט חוקי הארמון שמו דגש נוסף על לחימה, כאשר אלו העניקו פרסים כמספר ראשי חיילי האויב שנערפו. הכנסתם של פילי מלחמה, רובים ושכירי חרב הפך את הלחימה בדרום מזרח אסיה לכרונית יותר ומדממת יותר. עד סוף המאה ה-16 העיר פגו הבורמזית, שהייתה תחת שלטון איוטהאיה, סבלה ממרד מתגייסים, ולאחר שהשלטון נאלץ לשחד את הקצינים ולשדרג את חומות העיר הלחימה הפכה לא יעילה^[24][24].

מעבר הדגש ליבשה

ממלכת איוטהאיה התחילה את דרכה עם דגש על הים, על הסחר הימי ועל פשיטות דרך הים. במהלך המאות ה-15 וה-16 הדגש הועבר מהים ליבשה. כיבוש הערים שנמצאות צפונית יותר, בעומק היבשה, בנוסף לשינוי מרכז הסחר עם סין מהדרכים הימיות לדרכים היבשתיות הובילו לשינוי זה. שלטונו של המלך תראילוקנט היווה השיא של החיבור בין הערים היבשתיות לערי הדרום הקרובות לים, לאחר דורות של נישואי תערובת בין השתיים^[24][21].

למרות שהמלך תריאלוקנט סימל את האיחוד בין הצפון לדרום, ממלכת לאן-נה ששכנה לצפונה של איוטהאיה (ומרכזה היה בלאוס של ימינו) קראה תיגר על השפעת איוטהאיה על הערים הצפוניות. מה שנודע כמלחמת לאן-נה - איוטהאיה התנהלה בצפון עמק צ'או פראיה על השליטה בערים הצפוניות. בעקבות המלחמה המלך תראילוקנט העביר את בירתו מהעיר איוטהאיה לפיצאלונוק הצפונית יותר, כנראה כדי להיות קרוב יותר לחזית. לאן-נה ספגה תבוסות ועיקובים, ולבסוף הזכימו הממלכות לשלום בשנת 1475^[23].

השפעתה של אימפריית איוטהאיה מדרום הייתה תחת איום מצד סולטנות מלאקה. בעקבות כך איוטהאיה שלחה מספר משלחות כיבוש לעיר הנמל מלאקה, שקיבלה תמיכה צבאית וכלכלית מלאה משושלת מינג הסינית. במאה ה-15 המוקדמת האדמירל הסיני ז'אנג הא הקים בסיס מבצעים במלאקה, מה שהפך אותה לנקודה אסטרטגית חשובה שהסינים לא יכלו להרשות לעצמם לאבד לאיוטהאיה. תחת החסות הזאת העיר מלאקה פרחה, והסולטנות הפכה ליריבה קשה של איוטהאיה עד לכיבושה בידי הפורטוגזים^[25]. איוטהאיה התרכזה בנקודות הנמל בצפון חצי האי המלזי, ולכן לא שלחה משלחות דרומית יותר במשך המאה ה-16.

התבססות שלטונית ועליונות שליטי הצפון

עד תחילת המאה ה-16 השפעתה של האימפריה התפרסה מגבול סין ועד חצי האי המלזי, עם מרכז המדינה עדיין סביב ארבעת הערים המייסדות איוטהאיה, ספנבורי, לופבורי ופצ'אבורי. שיטת המנהל המוקדמת של האימפריה, המואנג-לוק-מואנג, כבר לא הייתה מסוגלת לנהל באופן מקצועי שטחים כל כך רחבים. תחת המלך תראילוקנט איוטהאיה עברה תהליך ריכוז שלטוני והתבססות חוקתית באמצעות הרפורמות שביצע בשנת 1455. החוקה שיצר המלך תראילוקנט המשיכה ללוות את איוטהאיה במשך כל שנות קיומה, והייתה החוקה של ממלכת סיאם עד שנת 1892, אם כי בצורות שונות. הממשל של הממלכה נשלט על ידי שיטת צ'אדוסאדום, לפיה חצר המלך נוהלה על ידי שני ראשי ממשלה, אחד צבאי ואחד אזרחי. בתקופה הזאת מי שניהלו את הערים מטעם השלטון לא היו "שליטים" אלא מושלים מטעם המלך. אותם המושלים הגיעו ממשפחות אצולה, ולא ממשפחות מלוכה מקומיות כפי שהיה לפני כן. בתקופה זו נוצרה "היררכית הערים", לפיה היו ארבע שלבי חשיבות לערים, והערים הגדולות והחשובות ניהלו את הערים הקטנות.

עושרה הצומח של אימפריית איוטהאיה הוביל לסכסוכים מתמשכים על כס המלוכה. העובדה שלאיוטהאיה לא היו חוקי ירושה ברורים הובילה, מהמאה ה-16 והלאה הירושה התבצעה כאשר שליטי ערים חזקים היו אוספים את צבאותיהם וצועדים אל הבירה, דבר ההוביל למספר הפיכות מדממות^[26]. הקבוצה בעלת הכוח הגדול ביותר היו שבט סופנבורי, ואלו נאלצו להתמודד מול שליטים צבאיים מהצפון שהתקדמו דרומה במטרה לנצל כמה שיותר מעושרה של האימפריה^[27][28]. סכסוכי הירושה הרציניים הראשונים באיוטהאיה התחילו בתחילת המאה ה-16, בהשפעת שליטי הצפון. בתקופת שלטונו של המלך מאהא צ'קרפאט, שליטי הצפון בהנהגת שליט העיר פיצאנולוק, מאהא תמראצ'אטירת, הפכו לממליכי המלכים באיוטהאיה. מה שסיים את התהליך הזה הייתה נפילתו של שבט סופנבורי מהשלטון לאחר כיבוש העיר איוטהאיה בידי הבורמזים בשנת 1596, שבעקבותיו מאהא תמראצ'אטירת הפך לשליט המדינה^[29].

המאה ה-15 גם ראתה שינוי בראייה של איוטהאיה את עצמה. עד שלטונו של המלך תראילוקנט, הארמונות והמקדשים של העיר איוטהאיה היו נחותים לאלו של הערים השכנות סוקותאי ופיצאנולוק, ואילו בתחילת המאה ה-16 העיר הצליחה לעקוף את שכנותיה בעושרה וחשיבותה^[28].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת איוטהאיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Chris Baker, A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World, כרך 978-1-316-64113-2, Cambridge: Cambridge University Press, 2017
2. Chris Baker, A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World, כרך 978-1-316-64113-2, Cambridge: Cambridge University Press, 2017
3. David K. Wyatt, Thailand: A Short History, כרך 0-300-08475-7, New Haven, Connecticut:: Yale University Press, 2003
4. Victor B. Lieberman, Strange Parallels: Southeast Asia in Global Context, כרך 978-0-511-65854-9, Cambridge University Press, 2014
5. J.J. Boeles, The King of Sri Dvaravati and His Regalia, כרך JSS_052_1f_Boeles_KingOfDvaravatiAndRegalia.pdf, 1964
6. Winai Pongsripian, Traditional Thai historiography and its nineteenth century decline, כרך https://research-information.bris.ac.uk/ws/portalfiles/portal/34506710/544360.pdf, University of Bristol, 1983, עמ' 21
7. C.O. Blagden, A XVIIth Century Malay Cannon in London, כרך 122–124. JSTOR 41559979, 1941
8. Jaroonsak JARUDHIRANART, THE INTERPRETATION OF SI SATCHANALAI, Silpakorn University, 2017, עמ' 31
9. Lieberman, Victor B.; Victor, Lieberman (14 May 2014). Strange Parallels: Southeast Asia in Global Context, C 800-1830. Cambridge University Press. ISBN 978-0-511-65854-9.
10. Smith, R. B. (February 1978). "Charnvit Kasetsiri: The rise of Ayudhya: a history of Siam in the fourteenth and fifteenth centuries. (East Asian Historical Monographs.) xii, 194 pp. Kuala Lumpur, etc.: Oxford University Press, 1976. £14.25". Bulletin of the School of Oriental and African Studies. 41: 202–203. doi:10.1017/S0041977X00058286. S2CID 161257067.
11. Baker, Chris; Phongpaichit, Pasuk (2017). A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-19076-4.
12. Baker, Chris; Phongpaichit, Pasuk (11 May 2017). A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World (Kindle ed.). Cambridge University Press. p. 44-46.
13. Kasetsiri, Charnvit. "REVIEW ARTICLE: A NEW TAMNAN ABOUT AYUDHYA – The Rise of Ayudhya: A History of Siam in the Fourteenth and Fifteenth Centuries" (PDF).
14. "รายการ "อดีตในอนาคต" ตอนที่ ๑๗ สุพรรณภูมิ". Archived from the original on 19 May 2020. Retrieved 10 May 2020.
15. "The Siam Society Lecture: A History of Ayutthaya (28 June 2017)". YouTube. 14:53
16. Baker, Chris (2003). "Ayutthaya Rising: From Land or Sea?". Journal of Southeast Asian Studies. 34 (1): 41–62. doi:10.1017/S0022463403000031. ISSN 0022-4634. JSTOR 20072474. S2CID 154278025
17. Wade, Geoff (2000). "The "Ming shi-lu" as a Source for Thai History: Fourteenth to Seventeenth Centuries". Journal of Southeast Asian Studies. 31 (2): 273. doi:10.1017/S0022463400017562. hdl:10722/42537. ISSN 0022-4634. JSTOR 20072252. S2CID 162645676.
18. Higham, Charles (1989). The Archaeology of Mainland Southeast Asia. Cambridge, England: Cambridge University Press. ISBN 0-521-27525-3. Retrieved 6 September 2009.
19. ภูมิศักดิ์, จิตร (2004). สังคมไทย ลุ่มแม่น้ำเจ้าพระยาก่อนสมัยศรีอยุธยา. สำนักพิมพ์ฟ้าเดียวกัน. ISBN 974-92593-1-9.
20. Baker, Chris; Phongpaichit, Pasuk (2017). A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-19076-4.
21. Baker, Chris (2003). "Ayutthaya Rising: From Land or Sea?". Journal of Southeast Asian Studies. 34 (1): 41–62. doi:10.1017/S0022463403000031. ISSN 0022-4634. JSTOR 20072474. S2CID 154278025.
22. (PDF). p. 7 https://thesiamsociety.org/wp-content/uploads/2007/03/JSS_095_0b_Rodao_CastiliansDiscoverSiam.pdf
23. Baker, Chris; Phongpaichit, Pasuk (2017). A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-19076-4.
24. Baker, Chris (2003). "Ayutthaya Rising: From Land or Sea?". Journal of Southeast Asian Studies. 34 (1): 41–62. doi:10.1017/S0022463403000031. ISSN 0022-4634. JSTOR 20072474. S2CID 154278025
25. Jin, Shaoqing (2005). Office of the People's Government of Fujian Province (ed.). Zheng He's voyages down the western seas. Fujian, China: China Intercontinental Press. p. 58. ISBN 9787508507088. Retrieved 2 August 2009.
26. ] "The Aytthaya Era, 1350–1767". U. S. Library of Congress. Retrieved 25 July 2009
27. Baker, Chris (2003). "Ayutthaya Rising: From Land or Sea?". Journal of Southeast Asian Studies. 34 (1): 41–62. doi:10.1017/S0022463403000031. ISSN 0022-4634. JSTOR 20072474. S2CID 154278025
28. Baker, Chris; Phongpaichit, Pasuk (2017). A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-19076-4.
29. Baker, Chris; Phongpaichit, Pasuk (2017). A History of Ayutthaya: Siam in the Early Modern World. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-19076-4.