מלחמת חפירות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מלחמת חפירות היא צורת לוחמה בה ניצבים הכוחות היריבים זה מול זה משני צדדיו של קו חזית, כאשר כל צד מחזיק קו מגננה ארוך מול יריבו. קווי המגננה מורכבים משוחות, ביצורים קלים (למשל מסוג בלוקהאוס) ומכשולים כגון גדרות תיל ובזנ"טים בשטח שבין שני קווי המגננה, הקרוי "שטח הפקר". הכוחות מכוונים כלי ירייה אלה מול אלה באיום מתמיד. הלוחמים מוגנים באופן יחסי בהיותם בשוחות, הן מירי נשק קל והן מרוב סוגי הארטילריה של שדה הקרב, ומתווה הלוחמה הוא סטטי, ללא התקדמות, בשל סכנת החיים של עזיבת השוחה. לכן נעשה במונח גם שימוש בהשאלה לתיאור מצב שבו שני צדדים מחופרים בעמדותיהם זה מול זה ללא התקדמות גם בתחומים אחרים.[1] מלחמת החפירות אפיינה את החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אך נעשה בה שימוש גם בחזיתות אחרות של המלחמה, כגון מערכת גליפולי והחזית האיטלקית, וכן במלחמות אחרות, כגון מלחמת האזרחים בארצות הברית, מלחמת הבורים השנייה, מלחמת רוסיה–יפן ומלחמת רוסיה-אוקראינה.
מלחמת החפירות הייתה תוצאה של התקדמות כושר הירי של כלי הנשק ההתקפיים (קצב אש, דיוק, טווח, כושר הרג וחדירה) מבלי שתהיה התקדמות מקבילה בטכנולוגיית המיגון והתנועה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גבתה שיטת לוחמה זו קורבנות בקנה מידה עצום בקרב על הסום, בקרב ורדן (למעלה ממיליון נפגעים בכל אחד מן הקרבות) ועוד. קרבות אלו התאפיינו בהסתערויות של החיילים הסתערו מתוך השוחות אל עבר מכשולי גדרות תיל וירי מכונות ירייה של האויב וזאת לעיתים מבלי להשיג הישג כלשהו מבחינת התקדמות. למספר הקורבנות הרב תרמו גם הפעלת נשק להשמדה המונית כגון החדרת גז רעיל לשוחות ורמת ההיגיינה הירודה. לעיתים נאלצו החיילים לשהות בשוחות זמן רב, לישון בהן, לבשל ולאכול בהן, לטפל בתוכן בפצועים וכדומה. על מנת לשבור את הקיפאון במלחמת העולם הראשונה הומצא הטנק, שהיה אמור לתת מענה לתנועה ממוגנת מעבר למכשולי שטח ההפקר ולאפשר הסתערות, כיבוש שטח והכרעה. אף על פי שברוב שלבי המלחמה לא הוכיח הטנק את עצמו, המשך פיתוח הטנקים שינה את אופי הלחימה והפך את מלחמת החפירות ללא רלוונטית.