מיר איסקוסטבה

מיר איסקוסטבה (ברוסית: Мир искусства, באנגלית: Mir iskusstva; מילולית "עולם האמנות") היה כתב עת רוסי ותנועה אמנותית שהוא שימש לה השראה. לתנועה הייתה השפעה גדולה על הרוסים והביאה למהפכה באמנות במהלך העשור הראשון של המאה ה-20. למגזין הייתה תפוצה מוגבלת מחוץ לרוסיה.^[1]

מיר איסקוסטבה
Мир искусства

תאריכי הופעה	1899–1904 (כ־5 שנים)
מערכת	סנקט פטרבורג
מדינה	האימפריה הרוסית

משנת 1909 השתתפו כמה מחברי התנועה גם בהפקות של להקת Ballets Russes של סרגיי דיאגילב שבסיסה היה בפריז.

הקמה

מפגש חברי מיר איסקוסטבה, צויר עלי ידי בוריס קוסטודייב 20–1916

התנועה האמנותית נוסדה בנובמבר 1898 על ידי קבוצת סטודנטים שכללה את אלכסנדר בנואה, קונסטנטין סומוב, דמיטרי פילוסופוב, לאון באקסט ויוג'ין לנסריי.^[2] ההתחלה של הקבוצה האמנותית החדשה היה ארגון תערוכה של אמנים רוסים ופינים במוזיאון שטיגליץ לאמנויות שימושיות בסנט פטרסבורג.^[3]

המגזין נוסד ב-1899 בסנט פטרסבורג על ידי אלכסנדר בנואה, לאון בקסט וסרגיי דיאגילב (העורך הראשי). הם שאפו לתקוף את הסטנדרטים האמנותיים של אסכולת הנוודים המיושנת לטעמם, ולקדם אינדיבידואליזם אמנותי ועקרונות אחרים של אר נובו. ההצהרות התאורטיות של תנועות האמנות נאמרו במאמריו של דיאגילב "שאלות קשות", "השפלה המדומה שלנו", "מאבק קבע", "בחיפוש אחר היופי" ו"יסודות ההערכה האמנותית" שפורסמו בכתב העת החדש.^[4]

תקופה קלאסית

ב"תקופה הקלאסית" של התנועה (1898-1904) ארגנה קבוצת האמנות שש תערוכות: 1899 (בינלאומי), 1900, 1901 (באקדמיה הקיסרית לאמנויות, סנט פטרסבורג), 1902 (מוסקבה וסנט פטרסבורג), 1903, 1906 ( סנט פטרסבורג). התערוכה השישית נתפסה כניסיון של דיאגילב למנוע את ההיפרדות מחברי הקבוצה במוסקבה שארגנו קבוצה נפרדת "תערוכת 36 אמנים" (1901) ומאוחר יותר "איחוד האמנים הרוסיים" (מ-1903). המגזין נסגר ב-1904.^[5]

בשנים 1904–1910 לא התקיימה מיר איסקוסטבה כקבוצה אמנותית נפרדת. את מקומה ירש איגוד האמנים הרוסים שנמשך רשמית עד 1910 ובאופן לא רשמי עד 1924. האיגוד כלל ציירים (ולנטין סרוב, קונסטנטין קורובין, בוריס קוסטודייב, זינאידה סרבריאקובה, פאבל קוזנצוב), מאיירים (איוואן ביליבן, דמיטרי מיטרהין), רסטורטורים (איגור גרבאר), ומעצבי נוף (ניקולס רוריך, סרג' סודייקין).^[6]

בשנת 1910 פרסם בנואה מאמר ביקורתי בכתב העת על איגוד האמנים הרוסים והביא לתחייה התנועה. מיר איסקוסטבה חזרה לפעילות. ניקולס רוריך הפך ליושב ראש החדש. הקבוצה קיבלה חברים חדשים ביניהם נתן אלטמן, ולדימיר טאטלין ומרטירוס סאריאן. חלקם אמרו ששילובם של ציירי אוונגרד רוסים מוכיח שהקבוצה הפכה לארגון תערוכות ולא לתנועת אמנות. בשנת 1917 נבחר כיו"ר הקבוצה איוואן ביליבין.

הקבוצה ארגנה תערוכות רבות בשנים 1911 - 1922 בסנט פטרבורג ומוסקבה. התערוכה האחרונה של התנועה אורגנה בפריז בשנת 1927. חלק מחברי הקבוצה נכנסו לתנועות האמנותיות רוסיות חדשות (במוסקבה, ב-1924) ו-Four Arts (מוסקבה-לנינגרד, שאורגנה ב-1925).

סגנון

כמו הפרה-רפאליטים האנגלים לפניהם, בנואה וחבריו גינו את הצגת הטבע האנטי-אסתטי של החברה התעשייתית המודרנית וביקשו לגבש את כל האמנים הרוסיים הנאו-רומנטיים תחת דגל המלחמה בפוזיטיביזם באמנות.

כמו הרומנטיקנים לפניהם, הן ניסו לקדם הבנה ושימור של אמנות התקופות הקודמות, במיוחד אמנות עממית מסורתית והרוקוקו של המאה ה-18.

פרויקטים של תחייה כאלה טופלו על ידי חברי התנועה בהומור, בדרך של פארודיה עצמית. הם הוקסמו ממסכות ומריונטות, מקרנבל ותיאטרון בובות, מחלומות ואגדות. כל דבר גרוטסקי ושובב משך אותם יותר מהרציני והרגשי. העיר האהובה עליהם הייתה ונציה, עד כדי כך שדיאגילב וסטרווינסקי בחרו בה כמקום קבורתם.

חברי התנועה העדיפו את הסגנון הקל והאוורירי של צבעי מים וגואש על פני ציורי שמן בקנה מידה מלא. הם ביקשו להכניס אמנות לכל בית, הם עיצבו לעיתים קרובות חללי פנים וכריכות ספרים. בקסט ובנואה חוללו מהפכה בעיצוב התיאטרלי עם התפאורה פורצת הדרך שלהם לקלאופטרה (1909), קרנבל (1910), פטרושקה (1911). מלבד שלושה אבות מייסדים, חברים פעילים ב"עולם האמנות" כללו את מסטיסלב דובוז'ינסקי, יוג'ין לנסריי וקונסטנטין סומוב. תערוכות שאורגן על ידי "עולם האמנות" משכו ציירים חשובים רבים מרוסיה, כמו מיכאיל ורובל, מיכאיל נסטרוב ויצחק לויתן.

בשנת 1902 יסדה 'מיר איסקוסטבה' הוצאת ספרים. הם יצרו גלויות עם רפרודוקציות של יצירות מופת אמנותיות, גלויות 'חינוכיות' עם פירושים קצרים ותמונות מתחומי מדע שונים (גאוגרפיה, זואולוגיה וכו'). עם זאת, הביקוש היה נמוך למדי. רק תמונות הנוף נמכרו בכמויות גדולות, עד 1909 החלה ההוצאה להדפיס ספרים. הם פרסמו ספרי הדרכה על פבלובסק, סנט פטרסבורג, מוזיאון הארמיטאז'.^[7]

גלריה

• 
• 
• 
• 
• 

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיר איסקוסטבה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Winestein, Anna (2008). "Quiet Revolutionaries: The 'Mir Iskusstva' Movement and Russian Design". Journal of Design History. 21 (4): 315–333
2. Scholl, Tim (1994). From Petipa to Balanchine: classical revival and the modernization of ballet. Routledge. p. 66. I
3. Melnik, Natalya (2015). "On the History of the Establishing of 'Mir Iskusstva' in St Petersburg". SPSU Journal (in Russian). Saint Petersburg State University. 3: 203–215
4. Yakovleva, A. S. (2017). "Aestheticism and decadence in articles of journal "World of art"". Journal of Saint-Petersburg State University of Culture and Arts (in Russian). 3 (32): 150–152
5. Pyman, Avril (1994). A History of Russian Symbolism. Cambridge University Press. p. 121
6. Ilyina, T. V.; Fomina, M. S. (2018). История отечественного искусства [National Arts History] (in Russian). Moscow. p. 238.
7. Mazokhina, N. A. (2009). "Издательский проект художников объединения "Мир искусства"" ['Mir Iskusstva' Publication]. Chelyabinsk State University Journal (in Russian). 34 (172): 163–167