מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
גרמניה הנאצית הפעילה מחנות ריכוז (בגרמנית: Konzentrationslager) בכל השטחים שהיו בשליטת המשטר הנאצי לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. מחנות הריכוז הנאצים הראשונים הוקמו בגרמניה במרץ 1933, עם עליית הנאצים לשלטון וכניסתו של אדולף היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה, ועם העברת השליטה על המשטרה לידי המפלגה הנאצית. בתחילה הכילו מחנות הריכוז הראשונים כ-45,000 אסירים, שכללו מתנגדים פוליטיים למשטר הנאצי ומארגני איגודים. בין השנים 1933 עד 1939, לפני פרוץ המלחמה, רוב האסירים היו קומוניסטים, סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים, צוענים, עדי יהוה, הומוסקסואלים, ואנשים שהואשמו בהתנהגות "אנטי-סוציאלית" או "חריגה".[1]
השליטה על המשטרה הגרמנית ועל מחנות הריכוז עברה לשליטתו המלאה של האס אס תחת הנהגתו של היינריך הימלר בשנים 1934 עד 1935. הימלר הרחיב את תפקיד המחנות כך שיועברו אליהם גם אנשים ש"בלתי רצויים מבחינה גזעית", כגון יהודים, צוענים, סרבים, פולנים, נכים, ופושעים.[2][3] מספר האנשים במחנות, עמד על 21,000 בתחילת מלחמת העולם השנייה ובשיא הגיע ל-715,000 בינואר 1945.
החל משנת 1934 עברה השליטה על מחנות הריכוז לידי יחידת הפיקוח על מחנות הריכוז (אנ') (Inspektion der Konzentrationslager) אשר בשנת 1942 מוזג למשרד הכלכלי והמנהלתי הראשי של האס אס (SS-Wirtschafts-Verwaltungshauptamt) בעוד שיחידות גולגולת המת (SS-Totenkopfverbände) הפעילו בפועל את מחנות הריכוז וההשמדה.
הנאצים עצמם הבדילו בין מחנות הריכוז (המתוארים בערך זה) לבין מחנות ההשמדה של גרמניה הנאצית, שהוקמו על ידי הנאצים לצורך ביצוע רצח המוני של האוכלוסייה היהודית שחיה בגטאות בשטחי הכיבוש הנאציים באמצעות תאי גזים.