Loading AI tools
אחת מצוות עשה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחיית זכר עמלק היא מצוות עשה להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.
 | |
| שמואל נוזף בשאול על כך שלא קיים את דברי ה' וחס על בהמתם של העמלקים | |
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ט; ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ה' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קפ"ח ספר החינוך, מצווה תר"ד |
על פי הסיפור, בעקבות תקיפת עמלק את בני ישראל בצאתם ממצרים וזינובו בנחשלים, הוכרז עמלק כאויב עם ישראל. וכך נאמר בספר דברים:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
לפי דעת ספר החינוך בפרשת כי תצא, המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה.[1] לעומתו, דעת הרמב"ם והרמב"ן שהמצווה חלה רק על ציבור שלם או מלך.
לדעת הרמב"ם מצווה זאת כפופה למצווה החלה במלחמה עם כל עם אחר, לקרוא לו ראשית לשלום. לדידו, רק בשעת מלחמה, ורק אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל, חלה מצווה למחות את זכרם.[2]
ערך מורחב – מלחמת שאול בעמלקבמצווה זו נצטווה מאוחר יותר שאול המלך בידי שמואל הנביא, להכרית את זרע עמלק כולל השמדת הטף והבהמות. אך שאול נכשל בהשאירו את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר. כישלון זה היה הסיבה לנישולו ממלכותו.
בימינו אבדה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[3]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתן ממקום למקום. בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם או על מלך יהודי[4]; לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.
עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי וההלכתי. כך, נקרא המן "אגגי" - לכאורה כרמז לאגג מלך עמלק (אם במובן של צאצא גנטי או רעיוני). יש גם שזיהו את גרמניה עם עמלק המודרני, במיוחד לאחר השואה.[5]
בימינו, מחיית עמלק קיבלה ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כ"ט) והדבר הוביל למנהגים שונים.
המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת קריאת מגילת אסתר, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.
יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם. ראיה לכך ניתן למצוא בדברי ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג: "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינצא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב..." (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.
כך מתואר המנהג של יהודי רודוס בעיתון משנת 1887[6]:
”המנהג פה להכות בפורים על עצים ואבנים בקריאת המגילה ... וכל המרבה להכות עד שבור הספסלים הרי זה משובח. וקנית גרזנים ומקבות קודם גם לצדקה ... בליל פורים מביאים בבית הכנסת קורות וקרשים וכל הילדים הולכים איש ופטישו וקורנסו בידו ... גדולים וקטנים מכים ומרקעים בכל כוחם”.
למנהג זה היו שהתנגדו עקב הבאתו לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. דוגמה להתנגדות באחת מקהילות אירופה ניתן למצוא בדברי הרב שם טוב גגין, שהיה הרב הספרדי הראשי של אנגליה, בספרו כתר שם טוב:
טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת.
— כתר שם טוב, חלק א, דף תקמג
כיום, המנהג המקובל בבתי הכנסת בארץ ובעולם, להשמיע רעש כששומעים את המלה המן. בחלק מבתי הכנסת נוהגים כן רק בעת שמיעת ההמן הראשון והאחרון הכתובים במגילה.
בתלמוד הבבלי מוזכר מנהג "משוורתא דפוריא"[7] (מארמית: מקפצת פורים). על פי פירוש הערוך המנהג היה לתלות על הגג בובה בדמות המן, להעלותה באש ביום פורים, ולרקוד מסביב.[8] מנהג זה השתמר בחלק מהקהילות, ונכון ל-2019 ישנם בודדים הנוהגים בו.[9] יש שנהגו מנהג דומה במדורת ל"ג בעומר.[10]
בשנת 408, בתקופת הקיסר תאודוסיוס השני, נאסרה תליית המן בפומבי, משום שהמאמינים הנוצרים ראו במנהג את תלייתו של ישו. למרות האיסור שרד המנהג לפחות עד המאה העשירית.[11]
על מנהג הכאת המן:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
