מוסר
הבחנה בין התנהגות נאותה לפסולה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוסר הוא יכולת ההבחנה הברורה בין התנהגויות שנחשבות "טובות" לבין אלה שנחשבות "רעות". זהו פן מולד של החשיבה האנושית המושפע ואף מותווה על ידי מערכת הנורמות הנהוגות בחברה. אחת ממטרות המוסר היא לתת לאדם כללים מנחים, עקרונות וערכים (רע וטוב) להתנהגות בכל תחומי החיים, כללים וערכים אשר לא תמיד עולים קנה אחד עם רצונותיו של האדם או עם שאיפותיו. בכלל זה, התנהגותו עם משפחתו, חבריו ועמיתיו, עם זרים, בפוליטיקה, במקומות ציבוריים, כלפי בני אדם וכלפי בעלי חיים וכל הדברים שקיימים
למוסר תפקיד משמעותי בהתווית נורמה חברתית, ויש לו מקום משמעותי בתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, והדת. רבות מהגישות הפילוסופיות והדתות קבעו כללי מוסר, ורבים מחוקי המוסר נובעים מהן. משחר ההיסטוריה חותרת כל חברה בעלת ערכים שבהם היא מאמינה ואותם היא פועלת ליישם, לשמר את אותם כללים או להתאימם להתפתחויות התקופה. ערכים אלו משוננים, נלמדים ומועברים מדור לדור ועל החורגים מהם או המפרים אותם מוטלות סנקציות חברתיות או חוקתיות (או שתיהן גם יחד).
הגדרות שונות מתייחסות להיבטים שונים של מוסר – אישיים, דתיים וחברתיים. ניתן לחלק באופן גס את ההגדרות לאלה המתייחסות למוסר כתופעה אנושית (מוסר יחסי), לבין אלה המתייחסות אליו כתופעה על-אנושית (מוסר מוחלט או מוסר אוניברסלי). לפי גישות מסוימות, הפרט מפתח יכולת חשיבה המאפשרת לו בחירה בין ערכים ואלטרנטיבות התנהגותיות – מוסריות יותר ופחות. פרויד הגדיר מוסר באורח כללי ומעורפל עם דגש על תחומי התנהגות מינית ותוקפנית[1]. בהתייחס להיבטים החברתיים מוסר הוא המאמץ להסדיר את היחסים והמעשים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם וחברה לקנייניהם ובצורה מופשטת יותר, בין אדם למצפונו והכרתו[2]. אמיל דורקהיים טען כי מוסריות היא "סך כל כללים קבועים שנקבעו על פי החברה". ההתפתחות המוסרית נחקרה על ידי ז'אן פיאז'ה וגם על ידי ממשיך דרכו לורנס קולברג.
כללי מוסר יכולים להיווצר על ידי גורמי סמכות כמו שליטים, גופים משפטיים ופוליטיים, דתות ואנשי-רוח, הורים, והם יכולים להיקבע על ידי אדם עבור עצמו.
קיים הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית בשל השוני בהשלכותיהן. אחריות חוקית נקבעת באמצעות חקיקת חוקים העומדים בפני אדם או ארגון, ואילו אחריות מוסרית היא רחבה ומקיפה יותר, מכיוון שהיא קשורה ליחס האדם לאלוהיו, לעצמו ולאחרים. תחום החוק מצטמצם להתנהגות האדם כלפי אחרים, על פי החוק הנהוג בחברה וליישומו דואגת סמכות חיצונית המורכבת משופטים, אנשי ביטחון, פרקליטות ובתי כלא. אחריות מוסרית, לעומתה, היא קבועה יחסית, ומיושמת על ידי האדם הנושא אותה.
המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 41 פעמים, בפעם הראשונה בספר דברים, פרק י"א, פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה". היא נובעת מהשורש העברי יס"ר, ממנו מגיעה גם המילה ייסורים.
המילה אתיקה שאובה מהשורש היווני ethos, שפרושו אופי, הרגל. אחד הפירושים של המילה "אתיקה" הוא: "מסמך המגדיר את הסטנדרטים המוסריים ואת ההתנהגות המקצועית הנדרשת, שאנשי ארגון מקצועי נוהגים לפיהם. היא מוכרת כגילוי דעת המכיל אמות מידה אידיאליות, שאותן מאמצת קבוצה מקצועית או מוסד לשם הכוונת חבריה לשאת באחריות מקצועית"[דרוש מקור]. לכל מקצוע יש אתיקה והתנהגות כללית שאותם מגדירים חוקים ותקנות המיוחדים לו. הכוונה בהתנהגות ובאתיקה מקצועית היא למערכת של כללים ותקנות מוסכמות בקרב בעלי אותו מקצוע, כאשר הציות להם הוא בגדר שמירה על המקצוע ועל כבודו. אך אינו תמיד מחייב התנהגות שכזו מבחינה משפטית.
אחת מתורות המוסר הבולטות בפילוסופיה נקראת דאונטולוגיה, שנגזרת מהשורש היווני deon שפירושו חובה, מחויבות, ו-logos שמשמעו תורה, תחום. ביחד, משמעות המילה היא "תורת החובות". הדאונטולוגיה נהגתה על־ידי עמנואל קאנט, וזוהי תורה מוסרית ששמה את הדגש על המעשה עצמו ולא על תוצאותיו. לפי הדאונטולוגיה של קאנט כל מעשה צריך להיות מנוסח כ"צו קטגורי", כלומר כציווי כללי שחל על כל בני האדם. ניתן לראות את הפתגם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" כאפוריזם להשקפה הדאונטולוגית.
תורת מוסר בולטת נוספת היא תועלתנות, זוהי תורה תוצאתנית (הערך המוסרי של המעשה נמדד לפי תוצאותו) כאשר המעשה הראוי מוסרית הוא המעשה שתוצאתו מגדילה את התועלת לכלל בני האדם, ללא הבדל בין בני אדם. את ניסוחה של התורה התועלתנית ניתן למצוא בהגותו של ג'רמי בנתם, ופיתוח נוסף של התורה נעשה על־ידי ג'ון סטיוארט מיל.
המילה האנגלית Moral שאובה מהמילה הלטינית moralis שמשמעותה מוסר, טוּב, אופי, נימוס, התנהגות טובה.
ערך מורחב – פילוסופיה של המוסר
התחום בפילוסופיה שעוסק במוסר נקרא גם אתיקה. מוסר הוא אחד התחומים הבולטים והחשובים בפילוסופיה, וכמעט כל הפילוסופים הגדולים עסקו בו[דרוש מקור].
סוגי מוסר
ניתן לחלק את ההשקפות על המושג לסוגים או זרמים:
- מוסר מוחלט (אבסולוטיזם מוסרי).
- מוסר יחסי (רלטיביזם מוסרי) או סובייקטיביזם.
- מוסר אוניברסלי (אוניברסליזם).
- אמוטיביזם.
יש להבחין בין מוסר המידות למוסר המצוות, משום שיסוד התפיסה של מוסר ביהדות אינו נובע מנורמות מוסריות אנושיות אלא מחמת צווי אלוהי, זאת בניגוד לתפיסה שמוסר משתנה כאשר הנורמות החברתיות משתנות. רוב ספרי המוסר ביהדות מתמקדים בהעברת הציווי האלוהי אל האדם.
בתנ"ך ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלימותם לנושא המוסר, ספר משלי ומגילת קהלת, המיוחסים לפי המסורת לשלמה המלך בן דוד (או בשמו קהלת, המופיע בספר קהלת). זאת, בנוסף לקטעים רבים העוסקים במוסר לאורך התנ"ך. בתוך המשנה שנכתבה בשלהי תקופת בית שני, ישנה מסכת שלמה בנושא מוסר, מסכת אבות. יש לה "ברייתא" נלווית בשם "אבות דרבי נתן" בה הדברים הבאים במשנה מורחבים בפירוט ובתוספת דעות שונות.
התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו של ר' בחיי אבן פקודה במאה העשירית, ספר "חובות הלבבות". הספר מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר המצוות ביהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, ועוד. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיבטים השונים של הנושא[3].
בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה[דרוש מקור], מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה[דרוש מקור][4]. (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד[דרוש מקור]. הספר נתקבל מאוד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור.
בעקבות חובות הלבבות חוברו בתקופת ה"ראשונים" חיבורים רבים בנושא המוסר. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות. מתקופת האחרונים זכה במיוחד להתפרסם ספר מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו האיטלקי[דרוש מקור].
תפנית נוספת חלה עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר[דרוש מקור]. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, ובכל הישיבות הליטאיות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה "סדר מוסר" שהוא חלק בלתי ניתן לוויתור של סדר היום[דרוש מקור]. כמו כן הונהג שבכל מוסד תורני ישנו "מנהל רוחני" או בלשון העם "משגיח", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר"[דרוש מקור]. בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד"[דרוש מקור].
למוסר ביהדות יש מאפיינים ייחודיים. הבולט שבהם הוא העירוב המוחלט בין נושאים שהם למעשה תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה, לבין התנהגות על פי קוד מוסרי[דרוש מקור]. כמו כן, במוסר היהודי כל הדרישות בנושא פיתוח האישיות, גם ללא קשר להתנהגות כלפי הזולת, הן חלק בלתי נפרד משאר ענייני המוסר שעניינם קוד מוסרי חברתי[דרוש מקור].
על פי היהדות והנצרות, התורה נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני וזאת נחשבת להדרכה להתנהלות בעולם שכל יהודי ואדם חייב לעמוד בו [דרוש מקור].
באסלאם, האמאם עלי בן אבי טאלב, הח'ליפה הרביעי, נחשב לראשון שדיבר על מוסר כמדע העומד בזכות עצמו[דרוש מקור]. הוא כתב ספרים וחיבורים רבים בעניין זה העוסקים בנושא המוסר באופן חדשני.
הבּוּדְּהַה מייסד הבודהיזם, לימד שהמוסר הבסיסי ביותר כולל חמישה כללי תרגול[5][6].
תרגול מוסר בסיסי הוא להימנע מחמש קַמּוֹת (קַרְמות) מזיקות:
- להימנע מהריגה: אדם לא הורג בני אדם, חיות, דגים וכו'.
- להימנע מגנבה[7]: אדם משיג דברים בצורה חוקית וישרה.
- להימנע מפעילות מינית פסולה (הכוללת בגידה, ניאוף, אונס וכו'[8]) – אדם מסתפק בבן/בת זוגו.
- להימנע מדיבור שקרי: אדם דובר אמת או שותק. הכוונה היא שצריך לדעת את הזמן לדבר דברי אמת ואת הזמן לשמור על שתיקה. בקשר לדיבור נכון, הבודהה הסביר[9] שהוא לא יאמר דברים שהם: א. לא נכונים או ב. חסרי תועלת. מצד שני, הוא יודע את הזמן הנכון לומר דברים שהם גם נכונים וגם מועילים.
- להימנע משימוש בחומרים משכרים (באלכוהול ובסמים) שהם הבסיס לרשלנות וערפול התודעה: אדם אינו צורך סם או אלכוהול משום סיבה. שימוש בחומרים משכרים או מערפלים מקשה מאוד להתאמן במוסר ובמדיטציה ואף עושה את זה בלתי אפשרי, מביא לפגיעה[10] ובסופו של דבר להתדרדרות ומחלות.
מרבית אלו החיים את חייהם על פי הבודהה, אמורים לשמור לכל הפחות על חמשת הכללים האלה, והם מכונים "הישג סגולת המוסר”[11].
- משה הלברטל, אתגרים מוסריים בלחימה א-סימטרית, משפט ועסקים יז, תשע"ד, עמ' 525–541.
- הספר "נדיבות, מוסר ומדיטציה", פרק שני.
- פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "היופי, המוסר ושלמות האדם", 101. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
נעמי כשר, האם המוסר יחסי?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: נעמי כשר, תורת המוסר: מבוא, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989- ספר דְהַמְמַה: נדיבות, מוסר ומדיטציה – הדרכים לעשיית טוב על פי הבודהה
- יורם חזוני, המוסר של רועי הצאן, השילוח, 1, אוקטובר 2016
- גרטרוד הימלפרב (עם הקדמה מאת ד"ר עשהאל אבלמן), "חברה מעוקרת ממוסר", השילוח, 18, פברואר 2020
- לילי הלפרין, "הגיע הזמן לשיעור חדש בבתי הספר: חינוך מוסרי", הארץ, 13 בספטמבר 2020,
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
