מוזיאון האמנות של בזל

מוזיאון האמנות בזל (Kunstmuseum Basel) מכיל את אוסף האמנות הציבורי העתיק ביותר בעולם ונחשב בדרך כלל למוזיאון האמנות החשוב ביותר בשווייץ .^[1] הוא רשום כאתר מורשת שווייצרי בעל משמעות לאומית .^[2]

מוזיאון האמנות של בזל

מידע כללי
סוג	art museum, מוסד זיכרון, מוזיאון
כתובת	Kunstmuseum Basel Hauptbau, Kunstmuseum Basel Gegenwart, Kunstmuseum Basel Neubau
מיקום	בזל
מדינה	שווייץ
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1661
תאריך פתיחה רשמי	1661
אדריכל	Rudolf Christ, פאול בונאץ
קואורדינטות	47°33′15″N 7°35′39″E
kunstmuseumbasel.ch
(למפת בזל מוגדלת)   מוזיאון האמנות של בזל (למפת בזל רגילה)   מוזיאון האמנות של בזל

השושלת שלו משתרעת בחזרה לקבינט אמרבך, שכלל אוסף של יצירות של הנס הולביין שנרכשו על ידי העיר בזל ואוניברסיטת בזל ב-1661, מה שהפך אותו לראשון בבעלות עירונית ולכן פתוח למוזיאון הציבורי בעולם. האוסף שלו נבדל בטווח היסטורי רחב מרשים, מתחילת המאה ה-15 ועד להווה המיידי. תחומי הדגש השונים שלו מקנים לו מעמד בינלאומי כאחד המוזיאונים המשמעותיים מסוגו. אלה כוללים ציורים ורישומים של אמנים שפעלו באזור הריין העליון בין השנים 1400–1600, כמו גם את האמנות של המאות ה-19 עד ה-21.

אוסף

במוזיאון האמנות יש את האוסף הגדול ביותר של יצירות של משפחת הולביין. דוגמאות נוספות לאמנות הרנסאנס כוללות יצירות חשובות של אמנים מאסטרים כמו קונרד ויץ, הנס בלדונג (הנקרא Grien), מרטין שונגאואר, לוקאס קראנאך האב ומתיאס גרינוואלד. המאפיינים העיקריים של המאות ה-17 וה-18 הם האסכולות הפלמיות וההולנדיות (למשל פיטר פול רובנס, רמברנדט, יאן ברויגל האב ), ציור טבע דומם גרמני והולנדי. יצירות מפתח מהמאה ה-19 כוללות את האימפרסיוניסטים המיוצגים על ידי אדואר מאנה, אדמונד ז'אן דה פורי, קלוד מונה, פול גוגן, פול סזאן וכן את הציורים של וינסנט ואן גוך וארנולד בוקלין ופרדיננד הודלר משווייץ. במאה ה-20, ההתמקדות היא ביצירות של קוביזם עם פיקאסו, בראק וחואן גריס. האקספרסיוניזם מיוצג על ידי דמויות כמו אדוארד מונק, פרנץ מארק, אוסקר קוקושקה ואמיל נולדה.

האוסף כולל גם יצירות מקונסטרוקטיביזם, דאדאיזם וסוריאליזם ואמנות אמריקאית מאז 1950. דגשים נוספים הם האוסף הייחודי של יצירות של פבלו פיקאסו, פרננד לג'ר, פול קליי, אלברטו ג'קומטי ומארק שאגאל.

בתחום האמנות העדכנית והעכשווית יותר, האוסף שומר על גופים משמעותיים של אמנים שווייצרים, גרמנים, איטלקים ואמריקאים, כולל ג'וזף בויס, אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, גיאורג בזליץ, AR Penck, בריס מרדן, ברוס נאומן, ג'ונתן בורופסקי, רוני הורן, פרנצ'סקו קלמנטה, מימו פלדינו, אנזו קוצ'י, מרטין דיסלר, ליקו איקמה, מרקוס ראץ, רוזמרי טרוקל ורוברט גובר.

בשנת 1975, הקרן לאמנות דיא התקינה ללא כותרת (לזכר אורס גראף) מאת דן פלבין בחצר הקדמית של המוזיאון ובגלריית ארקייד. המיצב הקבוע והחיצוני הזה מומן והותקן על ידי קרן דיא לאמנות כיצירה ציבורית מרכזית ראשונה. לאחר מכן הוא הוענק למוזיאון האמנות ב-1980.^[3][4]

הִיסטוֹרִיָה

ציורים שהוצגו בבית צור מוק (1837)

בשנת 1671 החליטה העיר בזל להנגיש לציבור את אוסף האמנות של ארון אמרבך. האוסף הוצג ב- Haus zur Mücke (de') ליד המונסטר של בזל^[5] והציבור יכול היה לגשת אליו פעמיים בשבוע.^[6] בשנת 1823 חובר האוסף הציבורי עם מוזיאון פאש הפרטי לפני כן שהוקם על ידי רמיגיוס פאש ובשנת 1849 עבר האוסף לבניין גדול יותר גם הוא ליד המונסטר של בזל.^[5] בשנת 1859, חשבו על מבנה חדש למוזיאון, בהשראת הציורים שהפקידה הציירת השווייצרית אמילי לינדר מדי שנה במוזיאון מאז 1847. ^[7] כמיקום אפשרי בניין Allgemeine Lesegesellschaft Basel (de') הוזכר או שנחשבה גם חזרה ל־House zur Mücke.^[8] המוזיאון כלל עוד כמה מחלקות אקדמיות.^[8] נראה מהלך לתת לאוסף האמנות יותר מקום וגם לאפשר חילוץ יעיל של הציורים במקרה של שריפה.^[8] עד 1864 כלל המוזיאון מחלקות פיזיקליות וכימיות.^[8] בשנת 1866, הועברו גם המחלקות האתנוגרפיות והעתיקות למקום אחר ובעקבותיו קיבלו היצירות שני חדרים בולטים נוספים.^[8] קרן גוטפריד קלר הציגה את הציור של פרות שותות בהרי האלפים על ידי ג'ובאני סגנטיני בשנת 1904.^[9] קרן בירמן, שהוקמה כדי לרכוש ציורים של ציירים שווייצרים, הציגה ציירים מודרניים והציגה את Lac Leman מ-Chebrous ב-1905 ואת העלייה בחלל ב-1910 מאת פרדיננד הודלר, בהמשך הלחם מאת ג'ובאני ג'קומטי ב-1908 וגן האיכרים מאת קונו אמית. בשנת 1914. ^[10] עם הכפר בפונטואיז מקמיל פיסארו, הציור האימפרסיוניסטי הראשון הוצג למוזיאון ב-1912.^[11]

בשנת 1936, המוזיאון עבר למיקומו הנוכחי. בשנת 1939 נרכשו עבור מוזיאון האמנות בפיקודו של המנהל ג'ורג' שמידט, גוף גדול של אמנים יהודים-גרמנים, שציוריהם נחשבו לאמנות מנוונת על ידי המשטר הנאצי בגרמניה .^[12] הם מוצגים במוזיאון עד היום.^[5] בשנת 1980 חבר המוזיאון למוזיאון לאמנות עכשווית, המציג יצירות אמנות משנות ה-60 ואילך. זה היה המוזיאון הראשון שהתמקד באומנות עכשווית באותה תקופה.^[5]

ב-1967 היה איום במכירה של ציורי פיקאסו Les deux frères (1906) ו-Arlequin assis (1923), שהיו בהשאלה במשך שנים רבות. באמצעות משאל עם אישרה אוכלוסיית בזל-שטדט הלוואה ממשלתית של 6 מיליון פרנק שווייצרי, והאזרחים אספו גם 2.4 מיליון פרנק – ונתמכו בין היתר על ידי הקנטונים בזל-לנדשפט וסנט גאלן וכן עיריית בנינגן – לרכוש את שני הציורים עבור המוזיאון לאמנות.^[13] פיקאסו כל כך התרגש מכך שהוא תרם לעיר ארבע יצירות נוספות: Homme, femme et enfant (1906), טיוטת ציור עבור Les Demoiselles d'Avignon (1907) ושתי היצירות המאוחרות הגדולות Vénus et l'amour ו-Le זוג משנת 1967 מנהל המוזיאון דאז, פרנץ מאייר, הורשה לבחור אותם בעצמו בסטודיו של פיקאסו. לבסוף השלימה מג'ה סאכר-שטלין את התרומה הזו עם היצירה הקוביסטית Le poète משנת 1912.^[14]

מבנים

ההרחבה החדשה מ-2016

הבניין הנוכחי והמרכזי של מוזיאון הקונסטמוזיאום תוכנן ונבנה בשנים 1931–1936 על ידי האדריכלים פול בונץ ורודולף כריסט,^[15] בסמוך לבניין לשעבר של הבנק הלאומי של שווייץ בבזל. בשנת 1980, מבנה ליד הריין בשכונת סנט אלבן נוסף כמיקום נוסף למוזיאון, המוזיאון לאמנות עכשווית .^[16]

כניסה לבניין הראשי, שלושה חלונות זכוכית מהקבוצה האנטי-פשיסטית 33 (1937)

בשנת 2008 רכש המוזיאון קרקע בצד השני של דופורשטראסה ונערכה תחרות אדריכלים. עם מתחרים כוכבים בינלאומיים, כמו חמישה זוכי פרס פריצקר ( פיטר זומתור, זאהה חדיד, רפאל מוניאו, טדאו אנדו וז'אן נובל ) – כולם פרסמו, בסופו של דבר, חברה מקומית צעירה, כריסט אנד גנטנביין, זכתה בפרויקט. ^[17][18] התכנון הסופי הוא בניין זוויתי, מול לבני בטון, ובגובה זהה למוזיאון המקורי.^[19][20] הבניין החדש מחובר לבניין הראשי דרך מעבר תת-קרקעי.^[21]

הבניין החדש הושלם באפריל 2016 ^[22] ובנייתו מומנה על ידי קנטון בזל-שטדט וקרן לורנץ (Laurenz-Stiftung).^[23]

הרחבה מוסיפה 2,750 מ"ר של גלריות, לסך של קרוב ל-10,000 מ"ר.^[24] המוזיאון המקורי מכיל כיום אמנות מהמאה ה-15 עד 1950, עם עבודות מאוחרות יותר בהרחבה. בקומה העליונה של הבניין החדש מוצגות תערוכות מתחלפות ובקומה האמצעית וחלק מקומת הקרקע נמצא האוסף הקבוע.^[18][25]

מבקרים

בשנת 2019 היו למוזיאון האמנות 265,000 מבקרים.^[26]

גלריה

• 
  הנס הולביין הצעיר, דיוקנו של בוניפאציוס אמרבך
• 
  הנס הולביין הצעיר, דיוקנו של ארסמוס מרוטרדם (1523)
• 
  לוקאס קראנאך האב, מדונה עם ילדה (1529)
• 
  אלברט אנקר, ילד ישן בחציר (1897)
• 
  וינסנט ואן גוך, מרגריט גאט בפסנתר (1890)
• 
  פול גוגן, טא מאטה (השוק) (1892)
• 
  חואן גריס, La femme à la mandoline (אישה עם מנדולינה) (1916)
• 
  ארנולד בוקלין, המגפה (1898)
• 
  פול קליי, סנציו (1922)
• 
  תיאו ואן דוסבורג, קומפוזיציה (1923–1924)
• 
  מבט אל האינסוף מאת פרדיננד הודלר

ראו גם

• ראול אלברט לה רוש, אספן ותורם אמנות שווייצרי
• לואיז בכופן-בורקהרדט, אספנית ותורמת אמנות שווייצרית

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של מוזיאון האמנות של בזל (בגרמנית, באנגלית ובצרפתית)

מדיה וקבצים בנושא מוזיאון האמנות של בזל בוויקישיתוף

• אתר Kunstmuseum Basel
• אתר מוזיאוני בזל
• רשימת הציורים באוסף
• מוזיאון האמנות של בזל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מוזיאון האמנות של בזל, ברשת החברתית פייסבוק
• מוזיאון האמנות של בזל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מוזיאון האמנות של בזל, ברשת החברתית אינסטגרם
• מוזיאון האמנות של בזל, סרטונים בערוץ היוטיוב

הערות שוליים

1. "Kunstmuseum-Öffentliche Kunstsammlung Basel | museum, Basel, Switzerland | Britannica".
2. Swiss inventory of cultural property of national and regional significance (1995), p. 53.
3. An Introduction to Dia's Locations and Sites. Dia Art Foundation. p. 98.
4. "untitled In memory of Urs Graf". Kunstmuseum Basel. נבדק ב-2023-05-28.
5. zephir.ch, Kunstmuseum Basel - Geschichte der Sammlung, kunstmuseumbasel.ch (בגרמנית)
6. Dieffenbacher, Christoph. "Geschichte − Vom Geld und von der Kunst". St.Galler Tagblatt (בגרמנית). נבדק ב-2021-05-17.
7. Meier, Nikolaus (1986). Die Stadt Basel den Werken der Kunst (בגרמנית). Kunstmuseum Basel. pp. 12–13.
8. Meier, Nikolaus (1986).p.13
9. Stutzer, Beat (1981). Albert Müller und die Gruppe Rot-Blau. p. 21. ISBN 3-7245-0483-7.
10. Stutzer, Beat (1981), pp. 21–22
11. Stutzer, Beat (1981),p.22
12. Reifert, Eva; Rosebrock, Tessa; Warzecha, Jasper; Wilde, Laura; Öffentliche Kunstsammlung Basel, eds. (2022). Castaway modernism: Basel's acquisitions of "degenerate" art. Berlin, Germany: Hatje Cantz. ISBN 978-3-7757-5222-0.
13. Stephanie Hess, swissinfo ch, (Traduction de l’allemand: Olivier Hüther), Le miracle Picasso de Bâle, SWI swissinfo.ch, ‏2017-10-06 (בצרפתית)
14. zephir.ch, Die Picassos sind da!, kunstmuseumbasel.ch (בגרמנית)
15. "Kunstmuseum Basel − Geschichte der Sammlung". kunstmuseumbasel.ch (בגרמנית). נבדק ב-2021-04-19.
16. "Kunstmuseum Basel | Gegenwart in Basel − 1980 fand mit der Eröffnung des "Museums für Gegenwartskunst" am St. Alban-Rheinweg – eines der weltweit ersten Museen für zeitgenössische Kunst – eine erste Erweiterung des Kunstmuseums Basel statt. Heute trägt es den Namen Kunstmuseum Basel | Gegenwart". basellive.ch (בגרמנית). נבדק ב-2023-05-23.
17. Cilento, Karen (21 December 2009). Kunstmuseum Extension / Christ & Gantenbein (competition project design), ArchDaily.
18. Bailey, Martin (20 June 2014). A tale of two extensions The Art Newspaper.
19. Kunstmuseum Basel / Christ & Gantenbein (See the project in full here), ArchDaily, 21 April 2016
20. Patrick Lynch, At Kunstmuseum Basel, iart Creates a Frieze with a Technological Twist, ArchDaily, 13 May 2016
21. Gerny, Daniel (30 בינואר 2015). "Mäzenin ermöglicht Erweiterungsbau". Neue Zürcher Zeitung. נבדק ב-23 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
22. "Neubau Kunstmuseum Basel − Architekturprojekte". baudokumentation.ch. נבדק ב-2021-04-23.
23. "Our three venues". kunstmuseumbasel.ch (באנגלית). נבדק ב-2021-04-23.
24. "Basel's Kunstmuseum − New and Improved" (PDF). Basel Life. באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
25. Herzog, Andres (15 באפריל 2016). "Basler Symphonie in Grau" [Basel Symphony in Gray]. Tages-Anzeiger (בגרמנית). נבדק ב-15 ביוני 2020. {{cite news}}: (עזרה)
26. "Besuchsstatistik 2019 der Basler Museen: Positive Bilanz dank attraktiven Sonderausstellungen".