מוזיאון אשדוד לאמנות
מוזיאון בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיאון אשדוד לאמנות הוא מוזיאון לאמנות השוכן במרכז מונארט לאמנויות בקריית התרבות של העיר ע"ש צבי צילקר באשדוד.
 | |
 | |
| הכניסה למוזיאון אשדוד לאמנות | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מוזיאון לאמנות |
| כתובת | רחוב דרך ארץ 8 |
| מיקום |
קריית התרבות ע"ש צבי צילקר,  אשדוד |
| מדינה |
 ישראל |
| מייסדים | לליה מורדוך |
| מנהל | נעמי אדר הופמן |
| אוצר ראשי | יובל ביטון |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–2003 |
| תאריך פתיחה רשמי | 2003 |
| אדריכל | משה לופנפלד וגיורא גמרמן |
| סגנון אדריכלי | אדריכלות פוסט-מודרנית |
| קואורדינטות | 31°47′31″N 34°38′15″E |
| http://ashdodartmuseum.org.il | |
|
(למפת אשדוד רגילה)   מוזיאון אשדוד לאמנות  | |
  | |
המוזיאון נפתח בשנת 2003 והוא מעוצב כפרמידת זכוכית שתחתיה שלוש קומות תצוגה מעגליות המחוברות זו לזו בגרמי מדרגות. בחלל שלושה-עשר חללי תצוגה קטנים הפרושים מסביב לפיר מרכזי. במוזיאון מתקיימות כשלוש תערוכות של אמנות ישראלית ובינלאומית המתחלפות במשך השנה. כמו כן, המוזיאון מציג באופן קבוע עבודות ותערוכות מאוסף המוזיאון. בין השנים 2004–2011 כיהן יונה פישר כאוצר הראשי של המוזיאון וכיועץ האמנותי שלו. מאז פרישתו של פישר, משמש יובל ביטון כאוצר הראשי של המוזיאון ולצידו רוני כהן-בנימיני המשמשת כאוצרת. נעמי אדר הופמן מכהנת מאז 2005 כמנהלת המוזיאון ומוסדות האמנות באשדוד.
בתקופת כהונתו של יונה פישר כאוצר ראשי של המוזיאון הוא פעל לסימון דרכו, לביסוסו על מפת האמנות המקומית ולהפיכתו למוזיאון מוכר על פי חוק המוזיאונים (ב-2009). עקרון המפתח שהנחה אותו בגיבוש מדיניות המוסד היה הגדרתו כמוזיאון "רגיונלי" – כמוזיאון אזורי שמתייחס לתרבות ולהיסטוריה המקומית באמצעות פעילות בעלת גוון מקומי, שאינה מסתפקת בהשלמה של מהלכי המרכז. מאז פרישתו של פישר, ביטון וכהן-בנימיני המשיכו לבסס את צביונו הרגיונלי של המוזיאון כמאופיין בבחינה מתמדת של סוגיות הנוגעות לזהות מקומית. סוגיות אלו נבחנות על רקע אופייה הייחודי של העיר אשדוד – העיר הישראלית הראשונה שתוכננה והוקמה לאחר קום המדינה – כעיר מהגרים ים תיכונית, מרובת זהויות ורב-תרבותית.
מוזיאון אשדוד לאמנות נפתח ב-2003 ביוזמתה ובתרומתה של לליה מורדוך. את בניין המוזיאון, שגג זכוכית בצורת פירמידה מתנוסס מעליו, תכנן האדריכל משה לופנפלד כחלק ממתחם הקרוי כיום מרכז מונארט לאמנויות.
בין השנים 2004–2011 כיהן יונה פישר כאוצר הראשי של המוזיאון וכיועצו האמנותי. במהלך כהונתו, פעל פישר לביסוס מעמדו של המוזיאון והגדרתו כמוזיאון אזורי. כמו כן, בתקופה זו הוקם אוסף המוזיאון והנהגת תצוגה קבועה מתוכו היו חלק ממהלך כולל זה.[1]
מאז פרישתו של פישר, משמש יובל ביטון כאוצר הראשי של המוזיאון ולצידו רוני כהן בנימיני המשמשת כאוצרת. ביטון וכהן-בנימיני המשיכו לבסס את צביונו האזורי של המוזיאון כמאופיין בבחינה מתמדת של סוגיות הנוגעות לזהות מקומית.[2]
אוסף מוזיאון אשדוד לאמנות מכיל עבודות מתקופות שונות באמנות המקומית והבינלאומית. גוף העבודות המשמעותי שביסס את הקמתו של אוסף המוזיאון היה תרומת האספן השוודי רלף הרמנס – יותר ממאה עבודות של אמנים, שוודים ברובם. הקרן הציבורית ע"ש אוזיאש הופשטטר תרמה עבודות על נייר, המהוות חתך מייצג של יצירתו. אלמנת הפסל פנחס עשת תרמה למוזיאון את עזבון האמן. כן נרתמו לאוסף מראשיתו עבודות מעזבונות של אמנים שונים.
חלק חשוב באוסף מוזיאון אשדוד לאמנות הוא האוסף על שם יונה פישר, המורכב ברובו מעבודות של אמנים שעבדו עם פישר במשך השנים ואף הציגו במוזיאון. לרוב, בחרו האמנים עצמם את העבודות, על רקע דיאלוג ישיר או עקיף שניהלו עם פישר. ב-2013 הוצג האוסף בתערוכה ששיקפה את הדרך שעשה המוזיאון בעשור הראשון לפועלו וציינה את פרישתו של פישר. עבודות רבות מאוסף זה מוצגות בתערוכה הנוכחית.[3]
בשנים האחרונות מתמקד אוסף המוזיאון בליבת תחומי העניין של המוזיאון. כך, נרכשו לאוסף עבודות של אמנים שהציגו בתערוכות המוזיאון בשנים האחרונות, והוא הועשר גם בעבודות מאת אמנים נוספים העוסקים בנושאי הליבה של המוזיאון.
עבודות מאוסף המוזיאון הוצגו בתערוכה שיעור אמנות (ינואר – אפריל 2014) ובתערוכה מאסף (דצמבר – יוני 2017) שהציגה מקבץ רחב של רכישות חדשות לאוסף המוזיאון. כמו כן, עבודות מן האוסף מוצגות באופן קבוע בתערוכות המוזיאון ובגלריית האוסף הנמצאת במבוא למוזיאון.[4]
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. עיקר המידע המצוי בפרק זה עדכני ל־2019.לידת העכשיו: שנות השישים באמנות ישראל
(אוצרים: יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, יולי-דצמבר 2008. קט.)
התערוכה נערכה כחלק מהמיזם "שישים שנות אמנות בישראל" שנעשה בשנת השישים למדינת ישראל ובשיתוף של שישה מוזיאונים ברחבי הארץ. כל מוזיאון התבקש להציג תערוכה המוקדשת לעשייה בתחום האמנות בעשור אחד מתוך ששת העשורים לקיום המדינה. התערוכה במוזיאן אשדוד לאמנות עסקה בעשור השני באמנות ישראל. אוצרי התערוכה יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, ביקשו להתבונן אל פרק היסטורי-תרבותי זה במבט כפול: מיפוי היסטורי של אמנים ויצירות מן התקופה לצד התבוננות ביקורתית ממרחק חמישה עשורים.[5]
אוצר: יונה פישר
(אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן-בנימיני, ינואר-אפריל 2013. קט.)
תערוכה זו באה לציין את חשיבותו של יונה פישר כדמות מובילה בניסוחו של קאנון האמנות הישראלית, במסגרת תפקידו כאוצר הראשון לאמנות ישראלית ומודרנית (ואחר כך כאוצר בכיר ויועץ אמנותי) במוזיאון ישראל; ובה-בעת היוותה מחווה והוקרה למי שתרם רבות כל כך להקמת מוזיאון אשדוד לאמנות ולביסוס האוסף שלו, במלאת לפישר שמונים שנה ובמלאת עשור למוזיאון. תערוכה זו הייתה "תוצר נלווה" של מהלך מאומץ להקמת אוסף על שם יונה פישר במוזיאון אשדוד לאמנות - אוסף מגוון ובין-דורי הנושא את רוחו הייחודית של פישר.[6]
Drive-in: צילום ישראלי בשנות ה-80
(אוצר: יובל ביטון, ינואר-מאי 2015)
תערוכה זו הציגה לראשונה את מהלכי ההתבססות של הצילום האישי באמנות ובתקשורת בישראל, כעוסק בשאלות של מקומיות וזהות. תערוכה זו הציגה לראשונה את מהלכי ההתבססות של הצילום האישי באמנות ובתקשורת בישראל בעבודותיהם של 28 צלמים מרכזיים שפעלו בשנות ה-80, והרחיבה את היריעה להקשרי הזמן והתרבות שהיוו תשתית להתפתחות הצילום כאמנות בישראל. שלוש קומות המוזיאון אורגנו כמסלול הנע מהנוף הפתוח של הארץ, דרך אירועי הזמן והמקום, אל נקודת המבט האישית והפרטית במהלך מכונן שנבחן מחדש בתערוכה זו גם מנקודת המבט העכשווית של עידן ההצפה הצילומית ותרבות הדימוי.[7]
הטרילוגיה
טרילוגיית תערוכות זו שהוצגו בשיתוף פעולה עם פסטיבל מדיטרנה לתרבות ים תיכונית, הציעה דיון מושגי -בזהות הנתונה בשינוי ובהתהוות מתמדת. התערוכה הראשונה, עד שתצא מקולי (יוני – דצמבר 2014, אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן-בנימיני, קט.) עסקה בניסוח זהותם של בני הדור השלישי והרביעי להגירה כסינתזה בין משקעי המסורת ודפוסי תרבות מערביים; השנייה, הים האחרון (יוני – דצמבר 2015, אוצרת: רוני כהן-בנימיני, קט.), בחנה את מקומו של הים התיכון בתרבות ובאמנות הישראלית; והשלישית, במקום מקום (יוני-דצמבר 2016), עסקה בהגירה כמצב מנטלי בחברה הישראלית וקישרה בין המקומיות הישראלית ותנועות ההגירה במציאות הגלובלית. כולן ביקשו לחשוף ולבחון את המרכזים העצביים הרגישים של התרבות הישראלית העכשווית, כמו גם את התנודות הטקטוניות חסרות המנוח המטלטלות אותה.[8]
זמר בודד הוא הלב: מוזיקה מזרחית בישראל
(אוצר אורח: ערן ליטוין, יוני-דצמבר 2017. קט.)
התערוכה גוללה לראשונה את סיפורה של המוזיקה המזרחית בארץ מאז קום המדינה ועד פריצתה לזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית בסוף שנות ה-90. היא נבנתה כסיפור המתפתח בסדר כרונולוגי, הַחל בהגירתם לישראל של מוזיקאים בעלי שיעור קומה מארצות מוסלמיות בשנות ה-50 למאה ה-20, ועד רגע שבירתה של "תקרת הזכוכית" של תעשיית מוזיקה זו. התערוכה ביקשה להצביע על חשיבותה של המוזיקה המזרחית לסיפור הכללי של התרבות הישראלית, כשדה שמלכתחילה שילב "גבוה" ו"נמוך", מסורתי וחדשני, פיוט ופופ. התערוכה לוותה בקטלוג רחב היקף הכולל מגוון מאמרים של כותבים שונים העוסקים בנושא. את התערוכה אצר ערן ליטוין, עורך מוזיקה בקול ישראל, אוצר ואספן, שעוסק בתיעוד ובמחקר של המוזיקה הישראלית.[9]
גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית
(אוצרים: רוני כהן-בנימיני, יובל ביטון, יוני-נובמבר 2019. קט.)
התערוכה גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית קיבצה מגוון רחב של עבודות מראשית המאה ה-20 ועד ימינו, רבות מהן מכוננות ורבות-השפעה, בניסיון להאיר מופעים וייצוגים של גבריות ישראלית מנקודת המבט של שיח הזהויות והמגדר העכשווי. בהיקפה הרטרוספקטיבי התערוכה הציגה עבודות של הבולטים באמני ישראל לאורך השנים, ביקשה להשיל את הפרשנויות האוניברסליות והלאומיות המקובלות, לחצות את גבולות ה"מובן מאליו" ולסמן את הגבריוּת הישראלית כ"זהות" מובנית מובחנת, שגם הליכי הבְנייתה זקוקים לדיון. התערוכה בחנה את מודל הגבריות הישראלי ואת התנסחותו בתרבות, בחברה, במשפחה, ביחסים בין המינים ועוד, וביקשה לסמן כך את מהלכי הגדרת הזהות של המגדר הגברי ה"הגמוני" המקומי.[10]
את בניין המוזיאון, שגג זכוכית בצורת פירמידה מתנוסס מעליו, תכנן האדריכל משה לופנפלד כחלק ממתחם הקרוי כיום מרכז מונארט לאמנויות, מרכז התרבות הרב תחומי בלב העיר אשדוד.
בניין זה, שהוקם בשנות ה-90 באתר הצופה אל הים והמרינה של אשדוד, עבר שורה פתלתלה של שינויים מבניים עוד בטרם נחנך כמוזאון, כדי לאפשר תנאי תצוגה מוזיאליים נאותים. האדריכליות כרמלה יעקבי-וולק והיידי ארד הופקדו על עיצוב הפנים של המתחם כולו, ואילו העיצוב המחודש של חללי התצוגה הופקד בידי האדריכלים רפי סגל, אייל ויצמן ומנואל הרץ. חללים אלה נבנו כגלריות מלבניות בהשראת המבנים המלבניים של מכולות הנמל והיו לסימן ההיכר של המוזאון.[11]
בתחתית המוזיאון ממוקמת כספת, שבה נעשה שימוש ראשון במהלך מבצע עמוד ענן כדי להגן על 15 יצירות של ציבי גבע.[12] הכספת, הממוקמת בגובה 4 קומות מתחת לפני הקרקע, תוכננה לעמוד אף בלוחמה ביולוגית.[12]
שער הקשתות בקריית התרבות
מבנה הפירמידה
הרחבה
במוזיאון שנים עשר גלריות תצוגה הפרושות על פני שלוש קומות המוזיאון במבנה ספירלי פתוח. מסלול התצוגה מורכב משני סוגי חללים: חללי הפנים האחידים וחללי המעבר ה"בלתי סדירים". בנוסף, בלובי המוזיאון ישנה גלריית אוסף.
הגלריות נבנו בנפחים משתנים ואורגנו בשלושה מפלסים בתצורה ספירלית, שהותאמה לשלד הפנימי המרוקן של הבניין. המִפתחים, המעברים, ה"מרפסות" וה"חלונות", לוחות העץ המכסים את קירות הגלריות החיצוניים, ציר החלל המרכזי וגרמי המדרגות המתכתיים החוצים אותו במרכזו, יצרו תשלובת היברידית ייחודית המאזכרת במידת-מה את מכולות הנמל ומייצרת מרחב תצוגה מורכב.
עם כניסתו של יונה פישר לתפקידו כיועץ אמנותי וכאוצר ב-2004, הכתיבו חללים יוצאי דופן אלה את הפעולה האוצרותית. בתערוכה הראשונה שאצר במוזאון הניח פישר את היסודות לדפוס האוצרוּת ה"אשדודי", מתוך כוונה להבחין את המקום בפעילות אוצרוּתית רציפה ומובהקת. שם התערוכה "פנים-חוץ" רמז לתערוכה שנושאה הוא החלל עצמו: "חללים קופסתיים, בנפחים משתנים, המקיימים יחסים קונטראפונקטיים בינם לבין עצמם ובינם לבין החללים המקיפים אותם", כתב פישר, "דורשים תצוגה אינטימית המחייבת תכנון של כל חלל כאילו הוא עומד ברשות עצמו". במקביל, הוסיף, "היא קוראת ליצירת מצבים המקשרים את החלל עם חללים אחרים".[13]
אגף החינוך
מחלקת החינוך של מוזיאון אשדוד לאמנות מקיימת פעילות חינוכית מוזיאלית רחבת היקף ומגוונת. הפעילות החינוכית במוזיאון כוללת:
סיורים מודרכים בתערוכות – מותאמים לגיל ואופי הקבוצה.
המגמה- במוזיאון אשדוד לאמנות – תוכנית 5 יחידות לבגרות לתלמידי י'-י"ב. התכנית נכתבה על ידי צוות החינוך של המוזיאון בשיתוף מנהל החינוך בעיריית אשדוד והיחידה לתוכניות ייחודיות במשרד החינוך. הלימודים במגמה מתקיימים בשטח המוזיאון בשעות אחר הצהריים. התלמידים מגיעים מבתי ספר שונים באשדוד ולומדים לימודי סדנה – ציור, פיסול צילום ומיצג, לימודים עיוניים, סיורים במוזיאונים ומפגשי אמן.
מגמה צעירה – תוכנית מצוינות באמנות לתלמידי ז'-ט' - מוזיאון אשדוד לאמנות הוכר על ידי המחלקה למצוינים ומחוננים במשרד החינוך כמרכז מצוינות עירוני לאמנות פלסטית.
מראות- מרחב אמנות ותרפיה – היחידה לטיפול באמנות. היחידה מציעה טיפולים פרטניים, קבוצתיים, פרויקטים מיוחדים, סדנאות והכשרות למטפלים.
'הצוללת הירוקה' – האגף לחינוך סביבתי ואמנות. מרחב מעוצב ואינטראקטיבי המציע פעילויות וסדנאות לילדים ולמבוגרים בנוגעים לאיכות הסביבה בהיבט של תרבות הצריכה והטיפול בפסולת.
קו מנחה – סדנאות למגזר העסקי אשר מחברות בין עולם האמנות לעולם הייעוץ הארגוני.
חוגים לילדים ולמבוגרים – חוגי ציור, פיסול, קרמיקה וקדרות לכל הגילאים.[14]
- צבי אלחייני ומיכאל יעקובסון, אחרי המודרניזם: האדריכלות של משה לופנפלד וגיורא גמרמן, הוצאת אסיה, 2021
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל אשדוד | ||
| פורטל אמנות ישראלית | ||
מוזיאון אשדוד לאומנות (אשדוד), דף שער בספרייה הלאומית
אתר האינטרנט הרשמי של מוזיאון אשדוד לאמנות- "הלובר של אשדוד", ריאיון עם יונה פישר, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2005
תערוכת "שישה עמודים" של דן ריזינגר באתר הספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
