Loading AI tools
לוחות אבן, שעליהם נכתבו עשרת הדיברות וניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לוחות הברית או לוחות העדות הם על פי המתואר בתנ"ך לוחות אבן, שעליהם נכתבו עשרת הדיברות ב"אצבע אלוהים"[1] ואשר ניתנו למשה לאחר כריתת הברית במעמד הר סיני. כמשתמע משמם, הם מהווים עדות או ברית בין אלוהים לעם ישראל, כפי שכוננה במעמד.
בהמשך, אלוהים מצווה לבנות משכן שיוצב בו ארון ויונחו בו הלוחות[2]. ארון זה מכונה "ארון העדות" או "ארון הברית". בספר מלכים מתואר כיצד לאחר כ-500 שנה, כאשר נבנה בית המקדש הראשון, הארון עם הלוחות מוצב גם שם במרכזו[3].
ערכים מורחבים – שבירת הלוחות, חטא העגל
פירוט קורותיהם של לוחות הברית כתוב בחלקו בפירוש, ובחלקו משתמע ממהלך האירועים כפי שמוצגים בתורה: לאחר שמשה עלה אל ההר, ושם קיבל מה' את המצוות (שמות כא–כג) הוא ירד בחזרה למרגלותיו, מסר אותן לבני ישראל, כתב אותן, ולמחרת ערך טקס ברית בין ה' לבין בני ישראל (שמות כד, ג–ח). רק לאחר מכן ה' קרא לו לשוב אל ההר על מנת שיתן לו את "לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות, כ"ד, י"ב). משה אכן שב ועולה, שוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ובסופם ה' נותן למשה "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות, ל"ב, י"ח). במהשך נכתב עליהם: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות, ל"ב, ט"ז).
לאחר שמשה קיבל את הלוחות הראשונים, הודיע לו האלוהים כי חטא העם, וכשמשה ראה את העם מבצע את חטא העגל שיבר את הלוחות (שמות, ל"ב, י"ט). לאחר מכן עלה משה אל הר סיני להתפלל ובציווי אלוהים ירד ופסל (מלשון פיסול) שני לוחות אבנים "כראשונים" ועליהם כתב משה את "דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות, ל"ד, כ"ט). על פי משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו', הלוחות נשברו בי"ז בתמוז; משה עלה שלישית להר בכ"ט באב[4], והלוחות השניים ניתנו לישראל ביום הכיפורים.
הלוחות השניים (ועל פי המסורת גם שברי הלוחות הראשונים), הושמו בארון הברית, שמקומו בקודש הקודשים של אוהל מועד הוא המשכן, מקום הפולחן המרכזי של ישראל במדבר. לאחר כמה גלגולים הועלה ארון הברית לירושלים ובתקופת דוד המלך הוא הושם באוהל. לאחר מכן הועבר אל מקדש שלמה. בעקבות חורבן הבית הראשון על ידי נבוכדנצר בשנת 586 לפני הספירה נעלם הארון ועמו נעלמו הלוחות. התלמוד במסכת תענית העלה כמה השערות מה עלה בגורלו. בשל אי הוודאות לגבי מקום הימצאו נקשרו בו מסורות אגדתיות שונות.
בלוחות הראשונים, הדיברות נכתבו על הלוחות בידי האל: "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות, ל"א, י"ח).
בלוחות השניים, בתחילה נאמר שה' יכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת..." (שמות, ל"ד, א')
ואילו בהמשך משתמע מפשט הפסוק שמשה כתבם: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים". (שמות, ל"ד, כ"ח) פשט הפסוק עוסק כולו במשה וממילא הוא זה שכתב את הלוחות השניים.
הרמב"ן ואחרים מתרצים שהפסוק אינו כפי המשתמע, חציו הראשון עוסק במשה אך חציו השני בה'.
לעומתם המשך חכמה מסביר את הסתירה כך: "משה כתבן כדרך כל אדם הכותב, אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות... זה היה מפועל אלקי"[5].
לוחות הברית מהווים, כאמור, מסמך המעיד על ברית בין אלוהים לעם ישראל. ייתכן שהסיבה לכך היא, שבעת העתיקה נהוג היה לכתוב את פרטיה של כל ברית על נייר או אבן.
בריתות לא היו אירוע נדיר בעת העתיקה, וכמו היום כן אז - לכריתת ברית היה נוהל קבוע: בעת כריתת ברית חשובה - בדרך כלל ברית בין שבטים או בין עמים, היה נכתב נוסח הברית על גבי לוח אבן, וזאת מטעמים של עמידות החומר. הלוח היה מיוצר בשני עותקים: עותק לכל אחד מהצדדים השותפים לברית. ככל שעלתה חשיבות המסמך הוא אוחסן במקום בעל חשיבות רבה יותר. ייתכן ששני הלוחות היו שני עותקים של אותו הטקסט בדיוק. לוחות הברית אוחסנו במשכן תחילה, עד בניית בית המקדש.
דעה הגורסת כי כל עשרת הדיברות היו כתובים על כל אחד מהלוחות, מופיעה גם בתלמוד הירושלמי בשם רבנן[6]. לצדה מופיעות דעות נוספות (חמישה דיברות בכל לוח, או פעמיים ואפילו ארבע פעמים כל הדיברות בכל לוח)[7].
לפי דעה מסוימת במחקר ביקורת המקרא, כינוי הלוחות בשני שמות שונים מעיד על תפיסותיהם של כותבים שונים לגבי מהות היחסים בין האל לבין עם ישראל. תפיסה אחת רואה ביחסים אלו ברית, כלומר מערכת יחסים דו צדדית, על פיה האדם נדרש להתנהגות מוסרית ובתמורה לה ידאג האל לרווחתו. התפיסה השנייה רואה ביחסים אלו עדות במובנה הקדום של המילה - זהו יחס חד צדדי של שליט כלפי וסאל, המטיל על האדם חובות ללא הבטחה לגמול כלשהו[8].
התנ"ך מתאר את צורת הלוחות באופן עמום. בתחילת תיאור מתן תורה הראשון, לא מוזכר כלל כי היו שני לוחות דווקא אלא רק דברי האל למשה: ”עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (שמות, כ"ד, י"ב). בפסוק האחרון לפני חטא העגל נאמר: ”שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן” (שמות, ל"א, י"ח). בפרק ל״ב מתוארים הלוחות ככתובים משני צידיהם, שלא כפי שמקובל לתארם כיום: ”וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים” ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ט"ו.
בכל התיאורים שבספר דברים מוזכר בפירוש כי מדובר בשני לוחות: ”וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים” (דברים, ד', י"ג); ”נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים, לֻחוֹת הַבְּרִית... וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי... וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם” (דברים, ט', י"א–י"ז); ”פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים” (דברים, י', א'–ג').
ספר מלכים אף הוא מאשש כיוון זה ומציין: ”אֵין בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב” (מלכים א', ח', ט').
אף שבמקרא הלוחות מתוארים כלוחות אבן ותו לא, התלמודים נותנים תיאור מפורט לצורת הלוחות: גודל כל לוח היה שישה טפחים על שישה טפחים ועוביים שלושה טפחים[9]. כאשר הלוחות מוצבים זה לצד זה יש לפנינו שני ריבועי אבן, ואילו הצמדת לוח אל לוח בחזיתם או בגבם יוצר קובייה[10]. חישוב נפח שני הלוחות לפי התפיסה המקובלת בחז"ל, לשיטת הגרא"ח נאה (טפח שווה ל-8 ס"מ) הוא 110 ליטר (48 ס"מ בשלישית), לעומת זאת לשיטת החזון איש (טפח שווה ל-9.6 ס"מ), נפחם של הלוחות תפס 197 ליטר בקירוב (57.6 ס"מ בשלישית)[11].
בעולם היהודי נפוצה צורת לוחות המעוגלים בראשם. וכך מופיע בזוהר:
מִמַּה אִתְעָבִידוּ. תָּאנָא, מֵהַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וְכַד נָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לַחֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּרֵין כִּפּוֹרֵי מִנַּיְיהוּ, וְאִתְגְּלִידוּ, וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין אַבְנִין יַקִּירִין. נָשַׁב בְּהוּ, וְאִתְפָּשָׁטוּ לִתְרֵין לוּחִין.
תרגום: ממה נעשו [הלוחות]? שנינו, מאותו הטל העליון הנמשך מעתיקא קדישא. וכאשר נוזל ונמשך לשדה התפוחים הקדושים, לקח הקב"ה שתי כוסות מהם, ונקפאו ונעשו שתי אבנים יקרות. נשב בהם והתפשטו להיות שני לוחות.— זוהר יתרו: [פד,ב]
וכך מפרשים הרמ"ק והרב אברהם אזולאי בספרו "אור החמה" את דברי הזוהר. שירדו הלוחות כמין טיפות ונקרשו בבואם לארץ ומכאן צורתם המעוגלת. וכך גם מסביר הרב ישראל יעקב פישר בספרו אבן ישראל[12], שהלוחות היו מעוגלים, הן מכיוון שהיו מונחות על ספר התורה, שהיה עגול. והן מכיוון שאמרו חז"ל[13] כי "אין מרובע מששת ימי בראשית", והלוחות נבראו בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה, כמופיע במסכת אבות[14]. לעומת זאת, הרבי מליובאוויטש ועוד רבים סוברים כי צורת הלוחות היא רבועה[15], והם תולים את מקור הצורה המעוגלת בציורים של אמנים ומדפיסים נוצרים, שהדפיסו את השערים של ספרי קודש עם לוחות בצורה עגולה[16]. לטענתם, השערה נוספת לעיגול הלוחות שבעבר היו מציירים על הלוחות כתרים, את הכתרים שילבו עם השנים בלוחות עצמם, וכך הפך חלקם העליון לעגול[17].
בפשטות ניתן לשער כי הלוחות היו עשויים מסוג של סלע כפי שכתוב במקרא "לוחות אבן", ועל פי המיקום המשוער של הר סיני ניתן לשער שמדובר בגרניט. אך לשיטת חז"ל הלוחות היו עשויים מאבן יקרה דווקא, ומשה התעשר מכך שלקח לעצמו את השבבים של מה שפסל. "מחצב של ספיר גילה לו הקב"ה בתוך אהלו ומשם העשיר"[19]. ובמקום אחר "שנאמר ידיו גלילי זהב, מעולפת ספירים" - שהיו של סנפרינון[20]. הרציונל שבתפיסת חז"ל שהדבר המקודש ביותר בעולם, צריך היה להעשות מאחד החומרים היקרים ביותר שבנמצא, מה עוד שצבעה התכלכל של אבן הספיר אמור להזכיר את צבעו של כסא הכבוד האלוהי[21] כמתואר בסמוך למתן תורה[22] ובמעשה מרכבה[23].
צירוף כל פרשנות חז"ל בקשר ללוחות מתארת אותם באור פנטסטי. מעבר לכך היה חייב להיות נס ביצירת הלוחות גופם, מכיוון שאין בנמצא אבן ספיר בגודלם, ולכן התנאים מנו אותם במשנה בין הדברים שנבראו בסוף הבריאה בין השמשות, ביחד עם עצמים ניסיים אחרים[24]. המשקל הסגולי של הספיר הוא כמעט פי ארבעה ממים, כך שיוצא שמשקלם היה בין 450 ק"ג לבין 788 ק"ג, לפי הנפח שמשערים חז"ל, ואם כי ניתן לומר לפרשנות חז"ל שכתב הלוחות הניסי החזיק את הלוחות בירידת משה מההר, בלוחות שניים מתואר שמשה פסל את הלוחות והעלה אותם להר לפני שהיה הכתב חרוט עליהם. בנוסף, שהספיר נחשב לחומר הקשה בטבע לאחר היהלום, ובכל זאת, לפי המדרש, לוחות ספיר הראשונים בעובי המתואר נשברו לאחר שמשה זרקם מההר, ומשה הצליח לחצוב את הלוחות השניים. יש חוקרים[דרוש מקור] שסוברים שמדובר בלפיס לזולי מכיוון שאבן חצי יקרה זו נמצאת בגדלים שתוארו, היא שבירה ואפשר לסתת אותה, וגם משקלה הסגולי נמוך מאבן הספיר. לפי הוגים כרמב"ם וחוקרי מדרש מודרניים, מדרשי חז"ל באו להביע רעיון ספרותי ולא לנסות לתאר את ההיסטוריה כפי שאירעה, ולכן לא חייבים לפרש כי הם רצו לתאר שמדובר באבן ספיר או כל מחצב יקר אחר ממש.
אף שבתפיסה המקובלת בלוח הראשון נחקקו חמש מצוות שבין אדם למקום כשהדיבר של כיבוד אב ואם יוצא דופן, ובלוח השני נחקקו חמש המצוות שבין אדם לחברו, קיימות בחז"ל תפיסות נוספות: עשרה דיברות בכל לוח (וזו היא התפיסה העיקרית של חכמי הירושלמי), עשרים דיברות בכל לוח (כנראה משני צדדיו), ואף ארבעים דיברות בכל לוח (כנראה עשרה דיברות בכל אחד מצדדיו של כל לוח) (ירושלמי שקלים טז, ב).
.jpg)
ההדגשה המקראית כי מדובר בשני לוחות עשויה להיות מוסברת על פי המנהג העתיק לכתוב כל ברית בשני עותקים. פרשן המקרא רבינו בחיי מעלה נימוקים נוספים מדוע הדיברות לא נכתבו על לוח אחד[25]. התיאורים הוויזואליים של הלוחות במהלך ההיסטוריה, קיבלו צורות שונות, ונראה שהושפעו מהמקובל באותה עת, באשר למשטח שעליו נכתבו חוזים:
יש לזכור שרוב הציירים שאיירו את התנ"ך במשך דורות היו נוצרים, עקב נטייתם של היהודים (והמוסלמים) להימנע כמה שאפשר מלעבור על הציווי: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אי לכך הציורים שבידינו "נגועים" מאוד בנצרות, ולעיתים אף באנטישמיות כלפי היהודים וסמליהם. הדבר בא לידי ביטוי גם בתיאור לוחות הברית וכל הקשור בהם: קבלתם על ידי משה מהאל; הורדתם מהר סיני, ושבירתם.
רוב התיאורים הוויזואליים של הלוחות מובאים בהקשר של חטא העגל, שם מופיעה לרוב שבירתם על ידי משה. הנוצרים הדגישו סצנה זו, בבקשם להציג לראווה את בוגדנותו של העם היהודי ואת נהייתו אחר אלילי הכסף והזהב. הלוחות, מכורח זה, הלכו והושפעו מן האווירה הדמונית בה תוארה הסצנה (דמויות שטניות; משה עם קרניים; מחולות פולחן מפחידים סביב העגל ועוד), עד כי הפכו הם עצמם לסמל הברית שהופרה ונבגדה. תוצאת מעשה נבלה זה הייתה, כמובן, יצירת 'ברית חדשה' של האל עם עמו החדש – הם הנוצרים. בעקבות כך החלו מופיעים יותר ויותר תיאורים ויזואליים של הלוחות כמסמכים משפטיים (חוזים וכדומה), עד כי במאה ה-12 באירופה הופך ה'דיפטיכון' לסמל המוכר ביותר ל'לוחות הברית הנבגדת'.
.jpg)
על חשיבותו של הסמל בתקופה זו יעיד מעשהו של הנרי השלישי מלך אנגליה, אשר במהלך ימי שלטונו במאה ה-13 פסק כי על היהודים לשאת אות קלון בצורת לוחות הברית (ראו בתמונה): "כל יהודי ישא על חזהו על לבושו העליון בכל מקום אשר ילך או ירכב, הן בעיר והן מחוצה לה, כעין שני לוחות לבנים עשויים בד או קלף מעוגל בקצהו." נראה כי פסיקה זו לא נאכפה דיה, שכן מיד לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לכס המלכות המלך אדוארד הראשון, אשר חידש את החקיקה: "כי כל אחד מהם אשר מלאו לו שבע שנים ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו."
יעקב שביט, מלחמת המצווה של הרבי מלובביץ בלוחות הברית, באתר הארץ, 30 במאי 2017
איך לוחות הברית נראו באמת? | כאן סקרנים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 8:50)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
