ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
היסטוריה של ירושלים משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים עד שנת 1099. / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבושה על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים. שלטונם נמשך עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.
שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר[1]; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.
לאורך התקופה המוסלמית המוקדמת נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדאד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.
עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז מרד בר כוכבא. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.