מטבע סולידוס של יוליאנוס. בצד אחד דיוקנו של הקיסר ובצד השני חייל רומאי אוחז בשבוי ביד אחת ובפרס על ניצחון ביד השנייה.
מטבע של יוליאנוס
יוליאנוס ליד חומות קטסיפון, הבירה של האימפריה הסאסאנית. מיניאטורה מימי הביניים
הקדוש הנוצרי סנט מרקוריוס הורג את יוליאנוס
חייל רומאי, ככל הנראה יוליאנוס שוכב לרגליו של שאפור השני, קיסר האימפריה הסאסאנית. פרט מתבליט באתר טאק בוסתאן
תבליט אבן סאסאני מהאתר המלכותי טאק בוסתאן. שאפור השני מכתיר את אחיו ארדשיר השני בטבעת המלוכה לידם עומד האל אהורה מאזדה. לרגליהם חייל רומאי, ככל הנראה הקיסר הרומאי יוליאנוס
הוא היה בן לשושלת של קונסטנטינוס הגדול, הקיסר הרומאי שהפך את הנצרות לדת המדינה של האימפריה הרומית, ובילדותו ניצל מטיהור שערכו יורשי קונסטנטינוס. תהליכים היסטוריים רוממו אותו מסטאטוס של נסיך מנודה לקיסר[2] תחת שלטונו של קונסטנטיוס השני ולאחר מכן לשליט בלעדי של האימפריה, האחרון לשושלת בית קונסטנטינוס. במהלך שנת 363 הוביל יוליאנוס מסע מלחמה נגד האימפריה הסאסאנית, ולאחר סדרת הצלחות ראשוניות נהרג בקרב מכריע. הצבא הרומי נאלץ לסגת תחת הסכם כניעה משפיל, והרפורמות בוטלו. בדברי הימים של הנצרות הוא זכה לכינוי "הכופר", ומותו הפתאומי בחרב אויביו תואר על ידי הכנסייה הנוצרית כעונש אלוהי על כפירתו.
ההיסטוריון ג'ון גראוויל פוקוק (אנ') כותב בספרו "ברברים וכנסייה" כי בפרספקטיבה היסטורית ובמבט מפוכח, תקופת שלטונו הקצרה של יוליאנוס הייתה למעשה חריגה מהנרטיב ההיסטורי של האימפריה הרומית והכנסייה הנוצרית, ומגדיר אותה כאירוע נדיר של הופעת היסטוריה נוגדת-עובדות בעולם הממשי, היסטוריה של מה שעשוי היה לקרות אך לא קרה: יוליאנוס עשוי היה לשנות את מבנה השלטון האימפריאלי, הוא עשוי היה לפרק את הכנסייה הנוצרית ולבסס את האימפריה על דת פגאנית-פילוסופית והוא עשוי היה לסלק את האימפריה הפרסית מאחיזתה במסופוטמיה אך בתום שלטונו חזר מהלך ההיסטוריה למשבצת הראשונה, וכל שיכול היה לקרות לא קרה.[3]
בהיסטוריה היהודית מופיע יוליאנוס כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו כחלק מקריאה לגולים היהודים לחזור לציון ולחדש את הפולחן בירושלים [4]