Loading AI tools
אמנות לחימה יפנית עתיקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טנשין שודן קאטורי שינטו ריו (ביפנית: 天真正伝香取神道流, ברומאג'י: Tenshin Shōden Katori Shintō-ryū)[1] היא אמנות לחימה יפנית עתיקה (קוריו). השיטה נוסדה בידי אייזאסה איאנאנו, שחי ליד מקדש קטורי (הממוקם בעיר סווארה במחוז צ'יבה, יפן). לטענת בית הספר, שנת היווסדו היא 1477, אבל כמה חוקרים טוענים ששנת 1480 מדויקת יותר מבחינה היסטורית.[2][3]
ארץ מקור | יפן |
---|---|
תאריך ייסוד | 1447 |
מייסד | איזאסה צ'ואיסאי איאנאו |
סגנון | קוריו |
ספורט אולימפי | לא |
אייזאסה איאנאנו (飯篠 長威斎 家直 c.1387 – c.1488) היה מומחה בקנג'וטסו ובסוג'וטסו, אמנויות השימוש בחרב ובחנית.
אייזאסה נולד בכפר אייזאסה במחוז שימושה. בצעירותו, עבר אייזאסה להתגורר בקרבת מקדש קטורי, מקדש שינטו מוכר הממוקם מזרחית לטוקיו, במה שמוגדר כיום כמחוז צ'יבה. מקדש קטורי נודע כמוקד אמנויות לחימה יפני. קאמי המקדש, פוטסונושי (פוטסונושי נו קאמי 経津主神), נחשב כאל החרב במיתולוגיה היפנית.
לאחר שהתמחה בחרב, עבר אייזאסה לקיוטו, שם, על פי רוב המקורות, הועסק בידי השוגון השמיני מורומאצ'י אשיקאגה יושימאסה (1436-1490), שנחשב כחסיד של אמנויות לחימה. אייזאסה נודע בהמשך תחת השם יאשימרו נו קאמי (מושל מחוז יאשימרו). בהמשך חייו, אייזאסה הפך לנזיר בודהיסטי והיה ידוע בתור צ'ואי-סאי (סאי היא סיומת שאנשי חרב רבים בחרו לעצמם בתקופה).
כאשר צ'ואי-סאי חזר הביתה, הוא הציע תפילות לאלים של שני מקדשים – קטורי וקשימה, השני הממוקם במחוז איבארקה, ומושך עד היום מתאמני קנדו מרחבי העולם. צ'ואי-סאי התמחה במוסו ג'יקידן ריו יאוואראגי[4] והיה ראש בית הספר השביעי בהיסטוריה.[דרוש מקור]
האגדה מספרת שבגיל 60 צ'ואי-סאי בילה 1000 ימים במקדש קאטורי והתאמן באמנויות לחימה יומם וליל, כשלפתע קאמי המקדש, פוטסונושי (経津), הופיע לו בחלומו, והעניק לו את סודות הלחימה תחת מגילה הנקראת מוקורוקו הייהו נו שינשו. בהשראת הקאמי, צ'ואי-סאי קרא לשיטתו "טנשין שודן קטורי שינטו ריו" או "בית הספר של דרך גן העדן של אל הקטורי, המועברת בדיוק".
אגדה זו טיפוסית לבתי ספר לאמנויות לחימה עתיקות. המייסדים לעיתים קרובות נוטים לייחס את הידע שלהם להורשה אלוהית קסומה של אלי שינטו, אלים בודהיסטים, דמויות היסטוריות אגדיות כמו מינאמוטו נו יושיצונה, או יצורים על-טבעיים כגון טנגו (天狗), גובלינים יפנים שבדרך כלל מתוארים עם אף אדום ארוך.[5]
ב-1896, הסוקה ה-18 נפטר בלי יורש זכר. שיהאן יאמאגוצ'י איקאן ניהל את בית הספר עד מותו במרץ 14, 1917. עד שאייזאסה קינג'ירו התחתן והצטרף לבית, השיהאן הבאים ניהלו את בית הספר:
טנשין שודן קטורי שינטו ריו הוא אב לאמנויות לחימה יפניות רבות.
בשל כך ב-1960, הוא היה לבית הספר הראשון לאמנויות לחימה שהוקר כאתר מורשת בידי רשויות יפן.[6] בית הספר טוען שמעולם לא תמך במחוז או פלג בהיסטוריה של יפן. עובדה זו אפשרה לבית הספר לשמור על עצמאותו ויושרתו.
השיטה התפרסמה במערב אודות המחקר הנרחב של דון פ. דרגר (1922–1982) שהיה גם למערבי הראשון שהתקבל לשיטה.
ראש השיטה הנוכחי הוא יאסוסאדה אייזאסה (飯篠 修理亮 快貞 Iizasa Shūri-no-suke Yasusada). מסיבות בריאותיות הוא אינו מלמד את השיטה של משפחתו, ובמקומו מונה לתפקיד הנציג ריסוקה אוטאקה שבבעלותו דוג'ו פרטי בקרבה (העיר נאריטה, צ' יבה).
אייזאסה פיתח שיטה ייחודית כדי להבטיח שלוחמים יוכלו לתרגל ללא פגיעה רצינית ועדיין לשמור על 'ריאאי' (riai, שלמות של עיקרון), ומציאות לחימתית. אימוני הנשק נעשים בצורה של קאטה (תרגילים מוכתבים מראש) של שני יריבים, אחד מבצע את תפקיד התוקף (אוקה) והשני את תפקיד הנתקף (קירי קומי). ההתקפות בקאטה לרוב מסומנות על החרב ונראות לצופה חיצוני כחסימות. בכך, ניתן לתרגל בעצימות מלאה בלי לפגוע במתרגל.
ייחודו של קטורי שינטו ריו ניכר עד היום באחיזת הנשק, העמידה, תנועת הרגליים ותנועות הגוף אשר נובעים מהעובדה שלוחמי התקופה בה השיטה נוצרה עטו יורואי (שריון) במשקל של כ-35 ק"ג, ונהגו להילחם בשטח מחוספס. גורמים אלה נוטים לקרקע את רגליי התוקף ולהאט אותו במידה ניכרת. השיטה מנצלת ומפנה את מתקפותיה לרוב אל ה'סוקי' (פתחים) של השריון של התקופה. בעיקר באזורים כמו: תחת הזרועות; בירכיים; השטח בין הקאבוטו (קסדה) והדו (החזה מגן) ואזור הצוואר.
קטורי שינטו ריו היא שיטה רחבה מאוד המכילה שימוש בכלים רבים, בניגוד לשיטות מודרניות כגון קנדו או איאיידו, אשר מתרכזות בתחום מסוים של עבודה. השיטה מיועדת לשימוש בשדה קרב ולכן מתפרסת על צורות עבודה מרובות.
הדגש העיקרי של בית הספר הוא קן ג'וטצו (טכניקות חרב). מגוון רחב של כלי נשק אחרים נלמדים במסגרת תוכנית הלימודים, אך החרב נשארת מרכז הלימודים.
עיקר תוכנית הלימודים כוללת:[7]
אמנויות | צורות | |
---|---|---|
אומנות החרב (tachijutsu) |
טכניקות לחימה בחרב (קן ג'וטסו) |
4 קאטות: בסיס החרב (אומוטה-נו-טאצ'י 表之太刀) |
5 קאטות: חמש תורות החרב (גוגיו-נו-טאצ'י 五教之太刀) | ||
3 קאטות: שבעה מאמרים חיוניים להתמחות בחרב (גוקוי שיג'יצ'ו נו טאצ'י 極意七条之太刀) | ||
טכניקות שליפה (באטו ג'וטסו) | 6 קאטות: בסיס שליפת החרב (אומוטה-נו-איטאי 表之居合) | |
5 קאטות: קליפת חרב בעמידה (טצ'יאי באטוג'וצו 立合抜刀術) | ||
5 קאטות: החיוני לשליפת החרב (גוקוי נו איטאי 極意之居合) | ||
שתי חרבות (両刀術 ryōtōjutsu) |
4 קאטות: שתי חרבות (ריוטו 両刀) | |
חרב קצרה (kodachi) | 3 קאטות: החיוני לחרב הקצרה (גוקוי נו קודאצ'י 極意之小太刀) | |
אומנות המקל הארוך (bōjutsu) | 6 קאטות: בסיס המקל הארוך (אומוטה-נו-בו 表之棒) | |
6 קאטות: חמש תורות המקל הארוך (גוגיו-נו-בו 五教之棒) | ||
אומנות הנאגינאטה (naginatajutsu) | 4 קאטות: בסיס הנאגינאטה (אומוטה-נו-נאגינאטה 表之長刀) | |
3 קאטות: שבעה מאמרים חיוניים להתמחות בנאגינטה (גוקוי שיג'יצ'ו נו נאגינאטה 極意七条之太刀) | ||
אמנות החנית (sōjutsu) | 6 קאטות: בסיס עבודת החנית (אומוטה-נו-יארי 表之槍) | |
2 קאטות: הצורות הסודיות (הידן נו יארי) | ||
אומנות השוריקן (shurikenjutsu) | 7 קאטות: בסיס השוריקן (אומוטה-נו-שוריקן 表之手裏剣) | |
8 קאטות: חמש תורות השוריקן (גוגיו-נו-שוריקן 五教之手裏剣) | ||
9 קאטות: החיוני לשוריקן (גוקוי-נו-שוריקן 極意之手裏剣) | ||
אמנות הלחימה בידיים ריקות (ג'ו ג'וטסו) | 36 קאטות: החיוני לג'ו ג'וטצו (גוקוי-נו-ג'וג'וטצו 極意之柔術) |
הגוגיו והגוקוי נלמדים רק אחרי שנים רבות של תרגול.
תחומים אחרים, יותר מתקדמים של לימוד בבית הספר כוללים:
מבחינה היסטורית, לפני תחילת האימון בשיטה, כל תלמיד פוטנציאלי היה מחויב לחתום אמונים לבית הספר. נהוג היה "לבצע קפאן" (שבועת דם) "תחת הקישו או הקישומון" (ההתחייבות או החוזה). החבר היה צריך לחתום את שמו על המסמך בדם. החותם היה חותך את האצבע או לפעמים את החלק הפנימי של הזרוע, וחותם על ההתחייבות הבאה:[8]
בהצטרפותי כחבר לטנשין שודן קטורי שינטו ריו, אשר הועברה על ידי האלוהות הגדולה של מקדש קטורי, אני בזאת מאשר את ההתחייבות הזאת:
- אני לא אדון או אדגים את הפרטים של בית הספר למי שאינו חבר או אף עם חברים, אפילו אם הם קרובי משפחה;
- אני לא אזום קרבות, או אנצל לרעה את האומנות נגד אחרים;
- אני לעולם לא לעסוק בכל סוג של משחק הימורים ולא אפנה לעיסוקים לא מכובדים.
- אני לא אצליב חרבות עם תלמידים של אמנויות לחימה אחרות ללא אישור.
בזאת אני מתחייב לדבוק בחוזקה בכל אחד מהסעיפים לעיל. אם אפר אחד הסעיפים, אקבל את העונש של אלוהות גדולה של קטורי והישות הגדולה מארישיטן. הריני נשבע ומצמיד את חותם הדם שלי לשבועה זו לאלוהויות גדולות אלו.
מארישיטן הוא הברהמן המקורי של דמותה של קרישנה. בכתבים מיתיים בודהיסטים עתיקים מסין, היא הפכה למלכה האלוהית שחיה באחד הכוכבים בדובה הגדולה. היא לרוב מתוארת עם שמונה זרועות, שתיים מהן הן הסמלים של השמש והירח.
רוב הזרמים של טנשין שודן קטורי שינטו ריו, מלבד זה של ריסוקה אוטאקה, לא מחייבים קפאן. עם זאת, ריסוקה אוטאקה מקפיד על ביצוע השבועה עבור כל המועמדים המבקשים כניסה לתוך בית הספר שלו על מנת לשמר את הסודיות ואת היושרה של תורתו. אף על פי כן, תלמידים מהזרם של אוטאקה בסניפים מחו"ל לרוב מקבלים הדרכה מקומית עד בוא הזמן בו הם מסוגלים לנסוע ליפן ולבצע את הקפאן או כאשר הזדמנויות נוספות מתעוררות כאשר מדריך בכיר עם סמכות לביצוע קפאן מבקר בדוג'ו. מצב כזה קרה ב-2007, ושוב ב-2009 כאשר קיושו שיגטושי, בנו הצעיר של ריסוקה אוטאקה, ערך סמינר פתוח באירופה ותלמידים ברמות מגוונות הוזמנו לבצע קפאן.
הזרם המרכזי של קטורי שינטו ריו מיוצג בידי משפחת אוטאקה בשינבוקאן דוג'ו שבנריטה. הם שומרים על יחסים הדוקים עם הסוקה, אייזאסה יסוסאדה. ענפים נוספים קיימים לצידו, חלקם התפצלו מהמרכזי, עם קשרים משתנים עם השינבוקאן ומשפחת איאזאסה.
הענפים השונים מכירים בדרגות ועמדות שונות. הדרגות המסורתיות הן גרסה של שיטת המנקיו -[10] סגנונות קובודו עתיקים, קדם רסטורציית מייג'י (הנקראים קוריו), לא עבדו עם שיטת הדן והקיו, שפותחה בסוף המאה ה-19 בידי ג'יגורו קאנו. כנראה לקראת תקופת האדו (אזור 1600), החלו להטמיע בשיטות קוריו את שיטת הדירוג של מנקיו.[11]
סוגינו והאטאקיאמה משלבים את שיטת הדן עם השיטה המסורתית.[12]
סוגווארה מעניק דרגות מוקורו ומנקיו. דוברי אנגלית קוראים למנקיו 'הסמכת קיושי' או 'מנקיו קיושי'
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.