טנגניקה
טריטוריה במזרח אפריקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טריטוריה במזרח אפריקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טנגניקה (בסוואהילי: Tanganyika) הייתה טריטוריה במזרח אפריקה. בעבר הייתה טנגניקה מושבה גרמנית ובריטית (1916–1961), ולתקופה קצרה הייתה מדינה עצמאית (1961–1964). עיר בירתה באותה עת הייתה דאר א-סלאם.
כיום טנגניקה היא חלקה היבשתי של טנזניה. גבולותיה, הם, לפיכך - קניה, אגם ויקטוריה ואוגנדה בצפון, רואנדה, בורונדי ואגם טנגניקה במערב (מעבר לאגם שוכנת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), זמביה, מלאווי, אגם מלאווי ומוזמביק בדרום והאוקיינוס ההודי במזרח. למעשה, מהווה טנגניקה כמעט את כל שטחה של טנזניה, למעט זנזיבר, ומתגוררים בה כ-98% מתושבי המדינה.
מקור השם טנגניקה במילים הסוואהיליות Tanga, שפירושה הפלגה, ו-Nyika, שפירושה מישור בלתי מיושב.
כבר לפני 10,000 שנה הייתה טנגניקה מיושבת על ידי שבטים של ציידים-לקטים, ככל הנראה שבטי הקויסן. בתקופת הזמן שנעה בין 6,000 ל-2,000 לפני הספירה התיישבו באזור שבטים דוברי שפות כושיות ושבטי בנטו.
כבר מתחילת האלף הראשון לספירה ישנן עדויות שסוחרים מפרס וממערב הודו ביקרו בחופי מזרח אפריקה, כולל חופה של טנזניה, אבל האסלאם עצמו הגיע לטנזניה רק במאות השמינית והתשיעית לספירה. בסמוך לתקופת הגעת האסלאם לאזור החלו כבר להיווצר ערי מדינה מקומיות לאורך חופי טנזניה ששפתן הייתה סוואהילי. ערי מדינה אלה, לפי העדויות, קיימו קשרי מסחר ענפים עם שותפים שונים מרחבי האוקיינוס ההודי. הידועה שבערים אלה הייתה קילווה.
מגלי ארצות אירופים, בעיקר בריטים וגרמנים, הגיעו לטנגניקה מהאי הסמוך זנזיבר במחצית השנייה של המאה ה-19. ב-1885 תפסו הגרמנים את האזור והקימו את המושבה מזרח אפריקה הגרמנית (Deutsch-Ostafrika), שכללה את טנגניקה ואת רואנדה ובורונדי הסמוכות.
האחיזה הגרמנית בשטח התבססה על שורה של מבצרים שנבנו במרחק גדול זה מזה. כדי לאכוף את סמכותם על האוכלוסייה המקומית, השתמשו הגרמנים באמצעי דיכוי אלימים במיוחד, כדי לפצות על נוכחותם הדלילה.
ב־1898 החלו הגרמנים להטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, וגייסו אלפי גברים לעבודות כפייה כדי לפרוץ ולסלול דרכים וכדי לבצע משימות אחרות במזרח היבשת. ב־1902 הורה המושל הגרמני גוסטאב אדולף פון גוטצן לתושבים המקומיים להגדיל מאוד את מכסות גידול וייצור הכותנה והכביד את נטל המיסים עליהם, צעד שעורר אי שקט ומורת רוח הולכת וגוברת בקרב הילידים השחורים. ב־22 במרץ 1905 הוגדל עוד יותר נטל המיסים על המקומיים, ובמקום לשלם מיסים עבור בקתה הם נאלצו לשלם מעתה מס גולגולת עבור כל אדם, מה שגרם לתסיסה גדולה עוד יותר. בחלק מהמקרים סירבו אנשי הכפרים לעסוק בגידול כותנה, סירבו לעבד את האדמה וסירבו לשלם את המיסים שהוטלו עליהם.
למדיניות הגרמנית הייתה השלכה קשה על חיי המקומיים. היא שינתה את המבנה החברתי של קהילות הילידים. המנהיגות המסורתית, שעליה הטילו הגרמנים את האחריות לכך שהאוכלוסייה המקומית תעמוד במכסות היצור ותשלם את המיסים הגבוהים, איבדה את מקומה ונוצר נתק בינה לבין המקומיים. הדיכוי הגרמני הביא לכך שגברים רבים הורחקו מבתיהם והנשים נאלצו למלא מלאכות גבריות מסורתיות. הוצאתם של הגברים לעבודות כפייה רוששה את מקורות המחייה של הכפרים שנותרו חסרי כל ועוררה זעם הולך וגובר כלפי השלטון הגרמני. מגמות אלו הולידו בסופו של דבר את מרד המאג'י מאג'י שפרץ ביולי 1905 ודיכויו נמשך עד 1907. המרד דוכא באכזריות, תוך שימוש בשיטת האדמה החרוכה, והגרמנים נותרו באזור ללא הפרעה עד מלחמת העולם הראשונה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה ניסו הבריטים לכבוש את האזור, ללא הצלחה. בסופו של דבר, הועברה השליטה בטנגניקה לצבא הבריטי במסגרת חלוקת מושבותיה של גרמניה בחוזה ורסאי. רואנדה ובורונדי הופרדו מטנגניקה, והשליטה בהן נמסרה לבלגים. בתחילת 1920 נתנו לה הבריטים את השם טנגניקה[1]. ביולי 1922 עיגן חבר הלאומים את מעמדה של בריטניה בטנגניקה, בהעניקו לה מנדט לשלוט בה כמושבת-נאמנות[2]. כבר מאמצע שנות ה-20 דרשה גרמניה להשיב לידיה את טנגניקה[3]. אזרחים גרמנים המשיכו להתיישב בטנגניקה גם בהיותה תחת שליטה בריטית[4]. בריטניה הבהירה לעומת זאת ששהותה בטנגניקה אינה זמנית והיא לא תוותר עליה[5]. בעקבות ועידת מינכן עלו חששות בטנגניקה שהיא תועבר לידי גרמניה[6]. בפברואר 1939 עמדה טנגניקה, בגלל חומרי הגלם שהיא ייצרה, בראש רשימת הדרישות הקולונאליות של גרמניה[7].
גורמים שונים, בעיקר בעלי המטעים, בקשו לאחד את טנגניקה עם קניה, זנזיבר, אוגנדה והארצות השכנות בשליטה בריטית, לישות משותפת תחת הכתר הבריטי[8][9][10]. אולם הפרלמנט הבריטי דחה דרישה זאת[11].
בשנת 1946 הועברה טנגניקה למשטר נאמנות[12][13].
בשנות ה-50 קמה בטנגניקה תנועת שחרור לאומית כבמדינות אפריקה האחרות. עם זאת, טנגניקה הייתה שונה ממדינות אחרות בכך שלא היו בה הפליה גזעית קיצונית. מנהיג השחורים בטנגניקה, ג'וליוס נייררה (Julius Nyerere), היה מתון יחסית ואת המאבק לעצמאות ניהל בדרכי לחץ תעמולה והסברה[14]. בשנת 1959 החלה בריטניה בצעדים להעברת השלטון לידי ממשלה בראשות נייררה[15]. בטנגניקה היו בסוף 1959 כ-20,000 לבנים, כמה רבבות אסייתים וכ-8.5 מיליון שחורים[16].
מוצרי הייצוא העיקריים של טנגניקה הבריטית היו גומי, קקאו, עורות[17], זרעוני קנבוס, וקפה. רוב המטעים בטנגניקה נוהלו על ידי חברות בריטיות שהעסיקו בהם את תושבי המקום[18]. בשנת 1925 נמצאו בטנגניקה מרבצי יהלומים שהביאו להתפתחות גדולה בתחום[19][20]. בשנת 1948 עמד הייצוא של היהלומים מטנגניקה על כ-148,000 קרט[21] ובשנת 1958 הגיעו ייצור היהלומים למעל חצי מיליון קרט[22].
בשנת 1942 הוחל בייצור צמיגים במקום מהגומי שגודל בו[23]. בסוף שנות ה-40 היה הסיזאל למוצר הייצוא העיקרי של טנגניקה. בשנת 1950 סיפקה טנגניקה כשליש מהתצרוכת העולמית של הסיזאל[24].
ב-9 בדצמבר 1961 זכתה טנגניקה בעצמאות, והוקמה בה מונרכיה חוקתית[25]. ראש הממשלה הראשון היה ג'וליוס נייררה, אך ראש המדינה נותרה מלכת בריטניה[26]. כעבור חצי שנה הפכה המדינה לרפובליקה, ונייררה היה לנשיא.
ב-19 בדצמבר 1963 העניקו הבריטים עצמאות גם לזנזיבר, מושבה שכללה קבוצת איים באוקיינוס ההודי, מול חופי טנגניקה. במדינה הצעירה הנ"ל המשטר היה מלוכני בראשות הסולטאן ממוצא ערבי, אך זה הודח בתוך זמן קצר בידי הרוב האפריקאי באיים. ב-26 באפריל 1964 נחתם הסכם לאיחוד בין טנגניקה לבין זנזיבר, והוקמה הרפובליקה המאוחדת של טנזניה.
כיום, התייחסות לטנגניקה כאל ישות נפרדת נחשבת בטנזניה בלתי תקינה פוליטית, משום שהיא עשויה להזכיר את התקופה הקולוניאליסטית ולרמוז על התנגדות לאיחוד עם זנזיבר.
.svg)
.svg)
