חץ

חץ (ברבים: חִצִּים) הוא מוט מחודד בקצהו, שניתן לירות באמצעות קשת, לשם ספורט או ציד. בתקופות קדומות שימשו החץ והקשת כאמצעי לחימה לפגיעה באויב מרחוק.

ערך זה עוסק במוט מחודד הנורה מקשת. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חץ (פירושונים).

החץ, כאמור, הוא מוט מחודד בקצהו, המשמש כקליע שיורה הקשת וזו גם ההגדרה שלו (התחמושת של הקשת).

מוט החץ היה עשוי מעץ, וכיום משמשים לייצורו גם אלומיניום וחומרים מרוכבים. בראש המוט נמצא ראש החץ המחודד. ראשי החץ נעשו בהתחלה מאבן אך עם התקדמות הטכנולוגיה נעשו ממתכות שונות, כאשר בימי הביניים כבר היו נפוצים ראשי חץ מפלדה.

ראשי החץ עוצבו בצורות שונות בהתאם למטרה שבה נועדו לפגוע. חיצים חודרי-שריון עוצבו כחוד דק מאוד, בעוד שחיצי ציד היו בעלי חתך רחב על מנת להינעץ בבשר ולגרום נזק רב שישתק את המטרה.

הכנת החיצים השתכללה אף היא במהלך השנים, כאשר בתחילת דרכם החיצים היו פיסות עץ מגולפות בלבד. עוד לפני היציאה הראשונה של ההומו סאפיינס מאפריקה החלו להקשות את החיצים בעזרת הנחתו מעל אש/על גחלים כדי להקנות לו קלילות ויכולת אווירודינמית. בהמשך, נוספו לחץ סנפירים, מעין "כנפונים" קטנים, בזנבו, שנועדו לאזן את מעוף החץ ובכך להגדיל את דיוקו וטווח הירי.

בעת מלחמה, נהגו גם להבעיר חיצים באמצעות טבילת ראש החץ בחומר בעירה והדלקתו בטרם ירי החץ. פעולה זו, אם בוצעה עם חטיבה של קשתים מיומנים, יכלה לגרום לאפקט קטלני, אם בהצתת שרפות ואם בהפחדת האויב.

עד סוף ימי הביניים החץ והקשת היו כלי הירייה העיקרי בשימוש הצבא. הקשתים באו לרוב מקרב פשוטי העם, והתאמנו במשך זמן רב (בייחוד באנגליה) כדי לצבור מיומנות וכוח לתפעל את הקשת בקרב. את החיצים היו הקשתים מחזיקים באשפת חיצים שהייתה תלויה על גבם (נפוצה בעיקר בציד) או נעצו אותם בקרקע שלפניהם. בסוף ימי הביניים החלה הקשת לאבד את הבכורה, בהתחלה לרובה הקשת ובהמשך לרובה המופעל על ידי אבק שרפה, שהיה בעל יכולת חדירת שריון גדולה לאין ערוך מזו של הקשת.

בשפה האנגלית קיימת הבחנה בין חיצים הנורים מקשת (Arrows) לחיצי הטלה (Darts) המושלכים ביד. הטווח של חיצי ההטלה קצר בהרבה מזה של קשת והם גם מדויקים פחות. עיקר השימוש בהם כיום הוא בספורט קליעה למטרה.