חיה סנקובסקי-שרון

חיה (חיה'לה) סנקובסקי-שרון (1907, האימפריה הרוסית – 1 באפריל 1998, תל אביב) הייתה שחקנית תיאטרון האֹהל מראשיתו ועד לסגירתו ב-1969.

חיה סנקובסקי-שרון

חיה שרון בהצגת "הכתובה", 1961
לידה	1907 פרבומייסק, אוקראינה
פטירה	1 באפריל 1998 (בגיל 91 בערך) תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
מדינה	ישראל
בן זוג	אריה שרון
צאצאים	אלדר שרון
מספר צאצאים	2

חיה שרון בהצגת "אמדה", 1964

קורות חייה ופועלה

חיה סנקובסקי נולדה בגוֹלטָה (רוסית: Голта; האימפריה הרוסית, בהווה חלק מהעיר פרבומייסק (מחוז מיקולאייב) באוקראינה), לאהרון ובילה לבית גורביץ. עלתה ארצה ב-1925, למדה במסגרת "הסטודיה הדרמטית"^[1] של הבמאי משה הלוי ושיחקה בתיאטרון האֹהל עד לפירוקו ב-1969.^[2]

חיה סנקובסקי-שרון השתתפה בהצגות רבות, ובהן: יעקב ורחל (1928), בשפל (1933), ליליאום (1935), יושה עגל (1937), האחים אשכנזי (1938), פישקה החיגר (1939), גם הוא באצילים (1940), שלמה המלך ושלמי הסנדלר (1943), נשי וינדזור העליזות (1946), גיבורים (1946; חייל השוקולדה), שורשים עמוקים (1948), פרוורי ניו יורק (1948), ארבעת הגדולים (1949), עת הזמיר (1950; מאחרוני הגטו), פינה נידחת (1951), אגדת חורף (1952), חבורה על התמזה (1952), ד"ר קנוק (1953), החולה המדומה (1953), דרך הטבק (1953), תה וסימפתיה (1955), דונה גרציה (1956), קערת העץ (הפקת 1957), אסירה מס' 27 (1958), הידועה בציבור (1960; פילומנה), הכתובה (1961), המחרשה והכוכבים (1962), אמדה (1963; כיצד להיפטר מזה?), לילה של טעויות (1964), הצמא והרעב (1966), קומדיה שחורה ושקרים לבנים (1967), חופרי הזהב או אוצרו של נפוליון (1968), החלום האמריקאי (1969).

נישאה בשנת 1931 לאדריכל אריה שרון,^[3] ובני הזוג היו הורים לאלדר ולאורי.

לקריאה נוספת

• חיה שרון, מן הבמה ומן האולם: זכרונות, תל אביב, 1988

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "חיה שרון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2895
• "חיה (סנקובסקי) שרון", בתוך: שמעון לב-ארי, מדריך מאה שנה לתיאטרון העברי 1889–1989, באתר המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון
• עזריה רפפורט, דמויות על הבמה – חיה שרון, מעריב, 29 ביולי 1955

הערות שוליים

1. על יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית
2. בזיכרונותיה ("מן הבמה ומן האולם", 1988, עמ' 23–24) סיפרה על כך: ”התיאטרון נסגר ועם כיבוי אורות הבמה ירד עלי החושך – – – הפצע היה עמוק, ורק לאחר שנים הגליד.”
3. שרון תכנן את בניין תיאטרון "אהל" ("בית ארלוזורוב") בעורפה של כיכר צינה דיזנגוף. ר' דני רכט, בית ארלוזורוב / תיאטרון אהל, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"