Loading AI tools
איש צבא ופוליטיקאי ארגנטינאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוסטו חוסה דה אורקיסה (בספרדית: Justo José de Urquiza; 18 באוקטובר 1801 – 11 באפריל 1870, נולד ומת באנטרה ריוס, ארגנטינה) היה איש צבא ופוליטיקאי ארגנטינאי, מושל הפרובינציה של אנטרה ריוס, מנהיג המפלגה הפדרלית הארגנטינאית, ונשיא הקונפדרציה הארגנטינאית בשנים 1854–1860.
.jpg) | |||||||
| לידה |
18 באוקטובר 1801 אנטרה ריוס, ארגנטינה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
11 באפריל 1870 (בגיל 68) ארמון סן חוזה, ארגנטינה | ||||||
| מדינה |
ארגנטינה | ||||||
| השכלה |
התיכון הלאומי של בואנוס איירס | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הפדרליסטית | ||||||
| בן או בת זוג |
Dolores Costa | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
אביו, חוסף נרסיסו דה אורקיסה אי אלסגה (Joseph Narciso de Urquiza y Álzaga) היה מהגר ספרדי שהתחתן עם מריה קנדידה רמון-גרסיה מונסון (María Cándida Ramón-García Monzón ) שמוצאה היה איברי-ארגנטינאי; ושניהם חיו באזור ששייך כיום לפרובינציה של אנטרה ריוס, ועסקו בחקלאות ובפעילות ציבורית. לאחר מהפכת מאי 1810 הם עברו לבנדה אוריינטל, כיום- אורוגוואי - שנשלטה בידי המלוכנים, מתוך נאמנות לכתר הספרדי.
הם חזרו לאנטרה ריוס ב-1812, וחמש שנים מאוחר יותר - אורקיסה הנער נשלח ללימודים גבוהים בבואנוס איירס.
ב-1819 הוא חזר לאנטרה ריוס והתיישב ביישוב שנקרא כיום קונספסיון דל אורוגוואי, ועסק בפעילות כפרית ובמסחר בו הוא הצטיין.
אחיו הבכור היה מקורב לפרנסיסקו רמירס (Francisco Ramírez), הקאודיז'ו הבולט הראשון של אנטרה ריוס.
ב-1820 נולדה בתו הראשונה מחוץ לנישואים, ובהמשך יהיו לו עוד כמה: לפי מספר גרסאות היו לו בין 105 ל-114 צאצאים.
באותה תקופה הוא החל לעסוק בפוליטקה, וכמו צעירים רבים אחרים מהפרובינציות הפנימיות הוא מצא את מקומו במפלגה הפדרלית שנאבקה נגד האוניטרים והדומיננטיות של בואנוס איירס.
ב-1826 נבחר כנציג קונספסיון דל אורוגוואי לקונגרס של הפרובינציה שהתכנס כדי לדחות את החוקה הארגנטינאית האוניטרית של 1826.
החל מ-1828 שימש כמפקד צבאי ואזרחי של קונספסיון דל אורוגוואי. ב-1830, במהלך מלחמות האזרחים בארגנטינה, הוא תמך בפלישה של חואן לוואז'ה (Juan Lavalle) האוניטרי ושל הקאודיז'ו המרומי ריקרדו לופס חורדן האב (Ricardo López Jordán) לאנטרה ריוס, ולאחר שנכשלה - בפלישה נוספת שגם היא נכשלה. בעקבות כך, הוא מצא מקלט בסנטה פה תחת חסותו של המושל המקומי אסטניסלאו לופס (Estanislao López).
בשנת 1832 ליווה את פסקואל אצ'גואה (Pascual Echagüe) במערכה הצבאית שהובילה את אצ'גואה לתפקיד מושל אנטרה ריוס, ובמהלך כ-10 שנות שלטונו - הפרובינציה נהנתה מתקופה של שקט, בהשפעת שלטונו שלחואן מנואל דה רוסאס בבואנוס איירס, שהחל מ-1835 הפך למעשה לדיקטטור באצטלה דמוקרטית והרחיב את השפעתו לכל ארגנטינה (שאז לא היה לה שלטון מרכזי). אצ'גואה תמך בו בהתנגדותו לחוקה לאומית.
אורקיסה התמנה למפקד גדת נהר אורוגוואי (הגבול בין אנטרה ריוס לאורוגוואי) בדרגת קולונל, והוא ניצל זאת לקריירה מסחרית מוצלחת שהפכה אותו לאחד מעשירי ארגנטינה, עובדה שתסייע לו בקריירה הפוליטית.
אנטרה ריוס החזיקה בעמדה אסטרטגית בתור פרובינציה שגבלה הן בזו של בואנוס איירס - הפרובינציה העשירה והחשובה ביותר, הן באורוגוואי וברזיל מחוץ שהיו מעורבות בסכסוכים בינלאומיים עם ארגנטינה, והן עם קוריינטס שהייתה מקור למרידות פנימיות רבות.
באמצע 1838 השקט ברנטרה ריוס הועמד בסכנה בשל התקוממותו של פרוקטואוסו ריוורה (Fructuoso Rivera) שהדיח את נשיא אורוגוואי - מנואל אוריבה (Manuel Oribe). בנוסף, באותה שנה מת מושל סנטה פה - אסטניסלאו לופס - ואצ'גואה התערב כדי למנות את אחיו של לופס למושל במקומו.
הפרובינציה הראשונה שהתקוממה נגד רוסאס הייתה קוריינטס. המושל חנארו ברון דה אסטרדה (Genaro Berón de Astrada) הכריז מלחמה עליו ועל אצ'גואה.
בקרב פגו לרגו (Pago Largo) ב-31 במרץ 1839 הפדרליים ניצחו, אורקיסה התבלט בהצלחותיו, והמושל ברון הוצא להורג לאחר מכן יחד עם מאות שבויים. בקוריינטס יאשימו את אורקיסה בחיסולם.
לאחר העברת השלטון בקוריינטס לידי הפדרליים, אצ'גואה עבר עם צבאו לאורוגוואי, אך הפסיד לריוורה בקרב קגנצ'ה (Cagancha) ב-29 בדצמבר 1839 שבו הססנותו של חואן אנטוניו לוואז'חה (Juan Antonio Lavalleja) מאורוגוואי - שותפו של אצגואה - האפילה על הצטיינותו של אורקיסה, וכתוצאה מכך היחסים בין אורקיסה לאצ'גואה עלו על שרטון.
הגנרל האוניטרי חואן לוואז'ה (Juan Lavalle), אויבו המר של רוסאס שהודח על ידו מתפקיד מושל בואנוס איירס, ניצל את היעדרם של אצ'גואה ואורקיסה כדי לפלוש לאנטרה ריוס ולהמשיך משם לקוריינטס. בקוריינטס הוא גייס צבא חדש ופלש לאנטרה ריוס באמצע 1840. בעוד אורקיסה נשאר להגן על גדת האורוגוואי. אצ'גואה נלחם נגד לוואז'ה בשני קרבות בהם לא נפלה הכרעה, ואורקיסה הביס את אחד הקולונלים האוניטריים.
לאחר מכן לוואז'ה וצבאו הועברו על ידי הצי הצרפתי לפרובינציה של בואנוס איירס שינסה לכבוש את הבירה מידי רוסאס, אך הוא הובס ונסוג צפונה, הובס שוב בטוקומן, ומצא את מותו בחוחוי.
חודשים מספר לאחר מכן אצ'אגואה פלש לקוריינטס, והותיר את אורקיסה להגן על העורף. המפקד החדש של קוריינטס - חוסה מריה פס (José María Paz) מהגנרלים המצטיינים של האוניטרים - הביס אותו בקרב קגואסו (Caaguazú) ב-28 בנובמבר 1841.
לאחר תבוסתו בקגואסו, אצ'גואה התפטר מתפקידו כמושל אנטרה ריוס ומצא מקלט בבואנוס איירס, והמועצה המחוקקת בחרה באורקיסה כמושל ב-15 בדצמבר 1841. הוא ימשול במשך קרוב ל-30 שנה עד למותו: 18 שנה משל ישירות, 6 שנים שימש כנשיא הרפובליקה, ועוד 4 שנים משל בעקיפין באמצעות עושה דברו.
מיד לאחר מכן אורקיסה עזב את פרנה, בירת אנטרה ריוס, נוכח פלישתם של הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) שכבש את פרנה במערב ושל פרוקטואוסו ריוורה (Fructuoso Rivera) שכבש את קונספסיון דל אורוגוואי במזרח; וארגן צבא על אחד האיים בנהר.
הגנרל פס שלא זכה לסיוע המובטח ממושל קוריינטס, נסוג מזרחה לקראת ריוורה, ובדרך חלק גדול מצבאו ערק והצטרף לאורקיסה שהשתלט מחדש על פרנה, והחל משם בקרב לשחרור הפרובינציה.
בינתיים שב מהצפון מנואל אוריבה (Manuel Oribe), אויבו של ריוורה ששב מלהביס את לוואז'ה, ותקף את מושל סנטה פה חואן פאבלו לופס (Juan Pablo López) שעבר לצד האוניטרים, והביסו בקלות. בעקבות כך, אצ'גואה הפורש התמנה למושל סנטה פה, ואוריבה חצה את הפרנה בחזרה בדרכו לאורוגוואי.
אוריבה ואורקיסה איחדו את כוחותיהם נוכח ריוורה שהחזיק את מזרח הפרובינציה, והביסו אותו בקרב ארוז'ו גרנדה (Arroyo Grande) ב-6 בדצמבר 1842.
בשעה שאוריבה המשיך בדרכו לתוך אורוגוואי לכיוון מונטווידאו, אורקיסה פלש לקוריינטס, מינה שם מושל מטעמו, והשאיר חיל משמר. לאחר מכן הצטרף לאוריבה שהטיל מצור על מונטווידאו, וכך החלה המלחמה הגדולה (La guerra Grande).
בקוריינטס פרצה התקוממות בהנהגת האחרים מדרייגה (Madariaga), הם הניסו את חיל המשמר שאורקיסה הותיר, פלשו לאנטרה ריוס, ונסוגו זמן קצר לאחר מכן.
אורקיסה הביס את ריוורה בשני קרבות בתחילת 1845, והואשם שוב בחיסולם של מאות שבויים.
מצבה של אנטרה ריוס הורע בהשפעת הציים הזרים שנלחמו נגד רוסס: האנגלי והצרפתי שהטילו סגר על נמל בואנוס איירס, וגם הצי של ג'וזפה גריבלדי קודם שהוא איחד את איטליה.
בקוריינטס, האחים מדרייגה העמידו את הגנרל פס בראש צבאם. אורקיסה פלש לקוריינטס, הביס את חואן מדרייגה (Juan Madariaga) בקרב לגונה לימפייה (Laguna Limpia) ב-4 בפברואר 1846, ולקח אותו בשבי.
פס ניסה לגרור אותו לצפון הפרובינציה ולהילחם בתנאים הנוחים לו, אולם אורקיסה לא נפל בפח, ניהל מסע ביזה וחזר לבסוף לאנטרה ריוס.
משם אורקיסה ניהל משא ומתן עם מושל קוריינטס בעזרת האח השבוי. פס התנגד למשא ומתן וזמם להדיח את מדרייגה, אך נכשל ונמלט. אורקיסה ישר את ההדורים עם קוריינטס, אך היא נותרה לא מחויבת להצטרף למלחמה באורוגוואי ותכננה לכנס קונגרס חוקתי בניגוד לדעתו של רוסס.
רוסס דחה את ההסכם, ואורקיסה נאלץ שלא מרצונו לפלוש שוב לקוריינטס והביס את האחים מדרייגה בקרב ונסס (Vences) ב-27 בנובמבר 1847. גם הפעם נרצחו שבויים רבים, אם כי ייתכן שלא בהוראת אורקיסה אלא בידי בעלי בריתו מקוריינטס.
האחים מדרייגה נמלטו לברזיל, אורקיסה מינה מושל מטעמו, והמלחמה עם קוריינטס הגיעה לקיצה; אף על פי שהמצור של אוריבה על מונטווידאו נמשך.
אורקיסה משל באנטרה ריוס מבלי להתייעץ עם הציבור, אך פעל לטובת הכלל. הוא משל מקונספסיון דל אורוגוואי או מהמחנה של צבאו. הוא דמה מבחינות רבות לרוסאס ולקאודיז'וס אחרים מאותה תקופה, תמך בענפים הכפריים, ובעיקר - בעדרי הבקר, ודאג לבעלי החוות העמידים על חשבון הגאוצ'וס העניים שעבדו אצלם; ולא בחל בשעת הצורך בהוצאות להורג.
כמו רוסאס הוא הקפיד לפרסם מדי חודש דוחות כספיים מפורטים בעיתונות.
הוא דאג לנושא החינוך והקים בתי ספר רבים, ואחד מהם - בית הספר הלאומי שקונספסיון דל אורוגוואי (Colegio Nacional de Concepción del Uruguay) קיים עד היום ונחשב במשך תקופה ארוכה במאה ה-19 כטוב בארגנטינה.
האווירה הציבורית באנטרה ריוס הייתה הרבה יותר חופשית מאשר בפרובינציות אחרות ובעיקר בבואנוס איירס בה רוסאס דיכא ביד קשה את האופוזיציה, והוא איפשר לגולים מכל צבעי הקשת הפוליטית לשהות בה.
סובלנותו הפוליטית של אורקיסה גרמה לרבים כמו דומינגו פאוסטינו סרמיינטו (Domingo Faustino Sarmiento) - לימים נשיא ארגנטינה - והגנרל פס לראות בו את זה שידיח את רוסאס ויכנס קונגרס חוקתי.
אף על פי שמונטווידאו הייתה נצורה ובמצב מלחמה עם הפרובינציות הארגנטינאיות (שהיו תחת השפעתו של רוסאס), אורקיסה איפשר לאנטרה ריוס לסחור עם מונטווידאו. מבחינת רוסאס אלו היו הברחות לא חוקיות, אך מכיוון שגם הוא היה תלוי באורקיסה - הוא העדיף להעלים עין.
רוסאס התעקש לא לחוקק חוקה אף על פי שבתוך ארגנטינה שררה רגיעה יחסית (יחסית למלחמות האזרחים שליוו אותה במהלך חלק גדול מהמאה ה-19), אם כי כלפי חוץ היא הייתה בעימות מתמשך - עם אורוגוואי, בריטניה וצרפת - עובדה ששימשה אמתלה טובה להימנעותו זו.
באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, כשמוטנווידאו עמדה ליפול לידי מנואל אוריבה - בעל בריתו של רוסאס, ברזיל החלה לתמוך בנצורים; ורוסאס החל לחרחר מלחמה נגדה כדי לשים לכך סוף; דבר שהתפרש כעוד ניסיון שלו להשתמט מפרסום החוקה, ונראה שגם אורקיסה סבר כך.
רוסאס מינה אותו כמפקד הצבא שילחם נגד ברזיל וסייע לו בתגבורות ובציוד, אך במקביל הורה לו להפסיק את ההברחות מאנטרה ריוס למונטווידאו. אורקיסה פתח במגעים עם הנצורים במונטווידאו ועם הברזילאים כדי לגבש חזית מאוחדת מול רוסאס, ולהבטיח סיוע כלכלי ותמיכה צבאית, ומשהסיוע הברזילאי החל להגיע - אורקיסה יצא לדרך.
ב-1851 העימות הפך לגלוי, וב-1 במאי 1851 הוכרזה ההתקוממות של אורקיסה (Pronunciamiento de Urquiza) בה הוא "תפס את רוסאס במילה", ניצל את העובדה שרוסאס "התפטר" מדי שנה מתפקידו כאחראי על יחסי החוץ של ארגנטינה והתפטרותו הייתה "נדחית", "קיבל" את התפטרותו של רוסאס, ובמסמכים הרשמיים בהם היה מקובל לכתוב "מוות לפראים האוניטריים" (¡Mueran los salvajes unitarios!) החליף זאת ב"מוות לאויבי ההסדר הלאומי" (¡Mueran los enemigos de la organización nacional!). העימות היה בראש ובראשונה סביב הדומיננטיות של בואנוס איירס ושל רוסאס, שחרף העדר השלטון המרכזי, שלט על ארגנטינה; וכל נושא החוקה היה אחד הסימפטומים לכך.
הפרובינציה היחידה שתמכה בו בגלוי הייתה קוריינטס, וכל השאר יצאו ידי חובה במתקפות מעל דפי העיתונות המקומית, אף על פי שלא נקפו אצבע נגדו.
בסוף מאי 1851 נחתם הסכם משולש בין אנטרה ריוס, אורוגוואי וברזיל לגבי גירוש אוריבה שצר על מונטווידאו, עריכת בחירות באורוגוואי ומאבק משותף ברוסאס במקרה שהוא יכריז על מלחמה נגד אחד מהם.
ביולי 1853 הצבא של אנטרה ריוס חצה את נהר אורוגוואי ופלש לאורוגוואי, בדרכו התאחד עם חלק גדול מצבאו של אוריבה, ולבסוף אוריבה עצמו חתם איתו על הסכם לשיתוף פעולה "ללא מנצחים וללא מנוצחים", אם פרש לאחר מכן לאחוזתו ונפטר שנים מעטות לאחר מכן. אורקיסה איפשר לגנרלים של אוריבה שהתנגדו לשיתוף הפעולה עם אורקיסה לעזוב ולעבור לבואנוס איירס.
הקונגרס של אורוגוואי חתם על הסכם עם ברזיל בו הוא ויתר על חלק משמעותי משטחה והסכים להתערבותה בעניינים הפנימיים של אורוגוואי.
רוסאס הכריז מלחמה נגד ברזיל, ובהתאם להסכם המשולש - זה העניק לאורקיסה את האמתלה המתאימה לצאת למלחמה נגד רוסאס.
הוא נסוג חזרה מאורוגוואי לאנטרה ריוס, שם קיבץ את "הצבא הגדול" (Ejército Grande) שכלל חיילים מכל השותפים להסכם, וחצה את נהר הפרנה לסנטה פה באמצעות מעבורות שהברזילאים סיפקו לו, ומשם פנה לבואנוס איירס.
בדרך, אחד הגדודים שהורכב מחיילים מבואנוס איירס שרוסאס שלח לצור על מונטווידאו, התמרד וחיסל את כל הקצינים הבכירים שלו, וערק חזרה לצד רוסאס.
רוסאס העמיד בראש צבאו את הגנרל אנחל פאצ'קו (Ángel Pacheco) אך הוא השתמט וחזר לאחוזתו, ורוסאס נטל את התפקיד ויצא בעצמו לקרב.
ב-3 בפברואר 1852 התנגשו שני הצבאות - 24 אלף החיילים של אורקיסה ו-23 אלך החיילים של רוסאס - בקרב קסרוס, הקרב הגדול ביותר ומאז ומעולם בדרום אמריקה.
אורקיסה ניצח תוך מספר שעות, הוציא להורג רבים מקציניו של רוסאס, וכן את כל חיילי הגדוד שמרד בו.
רוסאס גלה לבריטניה, ואורקיסה מינה את עצמו למושל בואנוס איירס, אך העביר כעבור מספר ימים את התפקיד לוויסנטה לופס אי פלאנס (Vicente López y Planes).
ב-20 בפברואר המפקד הברזילאי הוביל מסע ניצחון ברחובות בואנוס איירס, אך אורקיסה כבר עזב את העיר, והתנגד לצעד משפיל זה שנערך ביום השנה לקרב איטוסאינגו (Ituzaingó, 1826) במהלך מלחמת ארגנטינה–ברזיל בו ארגנטינה ניצחה את ברזיל.
מייד לאחר הגעת הידיעות על הדחתו של רוסאס החלו הגולים האוניטריסטים לחזור ממונטווידאו לבואנוס איירס, וכתוצאה מכך התגבשו שם שני מחנות:
הפדרליים ("אורקיסיסטים") - שתמכו בתוכניותיו של אורקיסה לגבי חוקה וסדר לאומי חדש שבו בואנוס איירס תאבד את הדומיננטיות ממנה נהנתה בתקופת רוסאס.
הליברלים - המתנגדים לאורקיסה שראו בו קאודיז'ו זר שבא להשתלט על בואנוס איירס, ולגזול ממנה את ההכנסות מהמכס שבזכותם התעשרה; ואף קראו להתנתקות מארגנטינה והקמת מדינה נפרדת. בין חבריה ניתן היה למצוא את שני הנשיאים לעתיד- ברטולומה מיטרה (Bartolomé Mitre) ודומינגו פאוסטינו סרמיינטו (Domingo Faustino Sarmiento).
אורקיסה מיהר לפנות לפרובינציות כדי לברר את עמדתן לגבי החוקה החדשה, והפקיד את הטיפול בכך בידי ברנרדו דה איריגוז'ן (Bernardo de Irigoyen) מבואנוס איירס שהשלים במהירות את המשימה ואורקיסה קיבל לידיו את ניהול ענייני החוץ של המדינה (סמכויות שהיו נתונות עד כה באופן בלעדי בידי רוסאס) ואת ניהול ההסדר הלאומי החדש.
ב-6 באפריל 1852, נציגי בואנוס איירס, קוריינטס, אנטרה ריוס וסנטה פה חתמו על פרוטוקול פלרמו (Protocolo de Palermo) שהניח את היסודות להסכם הפדרלי העתידי, ובעקבותיו - אורקיסה זימן את מושלי הפרובינציות לוועידה בסן ניקולאס דה לוס ארוז'וס. ב-31 במאי 1852 נחתם בוועידה הסכם סן ניקולאס בו נקבע שיוחזר לתוקפו ההסכם הפדרלי (Pacto Federal) מ-1831[1], שיתכנס קונגרס חוקתי בסנטה פה, ושאורקיסה ישמש כדירקטור זמני (אם כי מבלי לקבוע בבירור את סמכויותיו).
הסכם סן ניקולאס אושר על ידי כל הפרובינציות, חוץ מבואנוס איירס. בית הנבחרים (Sala de Representantes) שהתכנס ב-1 במאי ובו היה רוב מוצק לליברלים קבע שהסמכויות שהוענקו לאורקיסה הן דיקטטוריות.
המושל ויסנטה לופס אי פלאנס (Vicente López y Planes) התפטר והוחלף זמנית על ידי יו"ר בית הנבחרים - הגנרל מנואל גיז'רמו פינטו (Manuel Guillermo Pinto). אורקיסה שהיה עדיין ליד בואנוס איירס הגיב במהירות: ב-24 ביוני 1852 פקד על הצבא להשתלט על בואנוס איירס, פיזר את בית הנבחרים, השיב את לופס לתפקידו, ועצר חלק מאנשי האופוזיציה.
כעבור חודש, משלופב עמד שוב להתפטר, לקח על עצמו אורקיסה את תפקיד המושל (בנוסף להיותו דירקטור זמני), ובתור דירקטור הורה על כינוס קונגרס חוקתי, אסר על החרמת מוצרים, ביטל את עונש המוות על פשעים פוליטיים, והכריז שההכנסות מהמכס יועברו לידי המדינה ולא יישארו בידי בואנוס איירס.
בנוסף, הכיר אורקיסה בעצמאות פראגוואי שרוסאס סירב להכיר בה, ואיפשר שיט חופשי בנהרות.
בספטמבר 1852 הוא עזב לכיוון סנטה פה, לקונגרס החוקתי, והותיר את מיגל חוסה גלאן (José Miguel Galán) כממלא מקומו כמושל בואנוס איירס.
ב-11 בספטמבר 1852 פרץ מרד צבאי בתמיכה אזרחית נגד אורקיסה וממלא מקומו (שנמלט לאנטרה ריוס). בין המורדים ניתן היה למצוא יחידות מקוריינטס לצד תומכים לשעבר של רוסאס, ובית הנבחרים שהתכנס מחדש הכריז על אי הכרתו בקונגרס החוקתי שבסנטה פה, החזיר את נציגי בואנוס איירס משם, ולקח על עצמו את ניהול ענייני החוץ - תפקיד שהיה נתון בידיו של רוסאס.
אורקיסה שקל לצאת למערכה צבאית נגד בואנוס איירס, אבל משהבין שלא צפויה לו תמיכה פנימית בתוך העיר ושתומכיו ומתנגדיו של רוסאס התאחדו והשאירו את מחלוקות העבר מאחוריהם, הוא ויתר ושב לאנטרה ריוס.
מנקודה זו, מדינת בואנוס איירס (Estado de Buenos Aires) התנהלה כמדינה עצמאית מחוץ לקונפדרציה; ובאוקטובר 1852 ולנטין אלסינה (Valentín Alsina) התמנה כמושל.
הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) התמנה כמפקד הכוחות הצבאיים ותכנן לפלוש לסנטה פה, אך בינתיים הכוחות מקוריינטס שסרו לפיקודו נקראו לשוב ובדרך לפלוש לאנטרה ריוס, ניסיון שהסתיים בתבוסה; ותוכניותיו של פס נדחו.
התוכניות של מדינת בואנוס איירס לצאת למלחמה נגד הקונפדרציה גרמו למרד של קצינים מהפרובינציה, פיקודיו של רוסאס לשעבר, ובדצמבר 1852 המושל אלסינה התפטר.
המורדים בראשות הלאריו לאגוס (Hilario Lagos) הטילו מצור על בואנוס איירס והביסו את הנאמנים לשלטון בפרובינציה, ואילו הגנרל פס נקרא לחזור לבירה.
אורקיסה הצטרף למצור בראש כוח מאנטרה ריוס, והתחוללו קרבות יבשתיים בסביבות העיר וקרבות ימיים בריו דה לה פלאטה ובפרנה. לאגוס, מפקד המורדים, הקים ממשלה חלופית מחוץ לעיר, והתכוון להעביר אליה את מוסרות השלטון על כל פנים הפרובינציה.
השלטון הנצור בתוך העיר בואנוס איירס פתר את המשבר באמצעות שוחד: בהתחלה כדי לגרום לקצינים בכירים מבין הצרים לנטוש את תפקידם, ולבסוף שיחדו את מפקד חיל הים של הקונפדרציה שיסגיר את הצי שלו לידיהם. כך הצבא הצר התפורר ביולי 1853, ואורקיסה שב לאנטרה ריוס בעזרת האנגלים, ומה שנותר מצבאו נמלט לסנטה פה.
בנובמבר 1852 החלו הישיבות של הקונגרס החוקתי בסנטה פה. אורקיסה שניהל אותו מלכתחילה, נאלץ להתפנות לטיפול במשבר בבואנוס איירס. נציגי הפרובינציות נבחרו על ידי המושלים בכפוף להסכמתו של אורקיסה והוא גם שילם את שכרם, וכתוצאה מכך הם נמנעו מלהתעמת איתו.
הרוח החיה בקונגרס היה בנחמין גורוסטייגה (Benjamín Gorostiaga) שהלך בעקבות חואן באוטיסטה אלברדי (Juan Bautista Alberdi) שנחשב לאב הרוחני של החוקה של 1853, ושהוא עצמו הושפע מהחוקות הקודמות של ארגנטינה, אך בעיקר מזו של ארצות הברית. אף על פי שהחוקה הגדירה את ארגנטינה כקונפדרציה, השלטון המרכזי היה כשל רפובליקה פדרלית. מעשית, היא התנהלה בעשור הראשון כפדרציה של פרובינציות, אם כי הקשר ביניהן היה הדוק יותר מאשר בתקופתו של רוסס.
החוקה התפרסמה ה-1 במאי 1853, והציבור נשבע לה באסיפות כלליות בבירות הפרובינציות.
עד שיתכנס קונגרס לאומי, הקונגרס של סנטה פה מילא את מקומו: פרנה בירת אנטרה ריוס הוכרזה כבירה זמנית בשל המשבר בבואנוס איירס, הוסכם על שיט חופשי בנהרות עם צרפת ובריטניה.
בבחירות שנערכו בהתאם לחוקה החדשה, חוסון חוסה דה אורקיסה נבחר לנשיא, יחד עם סלוודור מריה דל קאריל (Salvador María del Carril) כסגן נשיא. הבירה עברה באופן זמני לפרנה, וכך כל אנטרה ריוס הפכה לאזור פדרלי נפרד הכפוף ישירות לאורקיסה כנשיא (עד כה היא הייתה כפופה לו כפרובינציה למושל).
אורקיסה נכנס לתפקידו ב-5 במרץ 1854. ימים מעטים לאחר מכן נסע לקורדובה לפגישה עם המושלים השכנים לאנטרה ריוס כדי להפגין אחדות, בעיקר נוכח האיומים מכיוונה של בואנוס איירס ומחלוקות העבר ביניהן.
לאחר מכן הכריז על הבחירות לסנאט ולקונגרס שישיבותיו נערכו החל מ-22 באוקטובר 1854. ארגון הרשות השופטת נתקל בקשיים בשל היעדר מועמדים מתאימים. אורקיסה מינה שופטים לבית המשפט הגבוה לצדק והעביר את החוק הנוגע לבתי המשפט הפרובינציאליים, אך החוק לא יושם בסופו של דבר.
הוא הלאים את האוניברסיטאות של קורדובה ושל קונספסיון דל אורוגוואי, והקים מבני ממשל בפרנה.
לקונפדרציה לא היו משאבים כלכליים כדי לקדם פרויקטים שונים. בין הצלחותיה היה הקמת צבא לאומי לצד הצבאות של הפרובינציות.
במהלך כמחצית מתקופת שלטונו, אורקיסה לא היה בפרנה אלא בארמון סן חוסה (Palacio San José) שבנה בסמוך לקונספסיון דל אורוגוואי. מי שהחליף אותו בפרנה היה קאריל סגן הנשיא, אולם הוא הסתכסך עם שר הפנים סנטיאגו דרקי (Santiago Derqui) וכתוצאה מכך נוצרו שני מחנות יריבים בממשלה.
אורקיסה ניסה לראשונה לסלול מסילת ברזל מרוסריו - העיר המתפתחת והשנייה בגודלה לבואנוס איירס - לצ'ילה, שתעבור באזורים מדבריים ותעודד את ההתיישבות שם. התוכנית הוחלפה בתוכנית אחרת למסילת ברזל מרוסריו לקורדובה שההכנסות ממנה ישמשו לסלילת המשך המסילה לצ'ילה, אך התוכנית לא יצאה לבסוף אל הפועל בשל היעדר משאבים כספיים.
כתחליף, הונהג שירות הובלות של נוסעים וסחורות בידי חברות פרטיות בין הערים הגדולות, כולל לפרובינציה המתבדלת של בואנוס איירס.
בעלי הקרקעות סבלו ממחסור באשראי ולכן לא יכלו להתרחב. מה שהחליף את הצמיחה המתבססת על הגדלת ההון המושקע הייתה צמיחה שהתבססה על הקמת מושבות של מהגרים אירופאיים, בעיקר בסנטה פה ובאנטרה ריוס. המחסור ברשת רכבות ברזל יורגש יותר ויותר בשנים הבאות.
הפיצול בין הקונפדרציה ובואנוס איירס יצרה בעיה בכל הנוגע ליחסי החוץ של ארגנטינה: אף על פי שאורקיסה הוכר כמנהיג, רוב האינטרסים והאזרחים הזרים היו בבואנוס איירס. כתוצאה מכך היו נציגים דיפלומטיים הן בבואנוס איירס והן בפרנה, והם ניסו לתווך בין הצדדים.
חרף חשיבותן הרבה של המעצמות והיחסים איתן (בעיקר- בריטניה וצרפת), אורקיסה קידם בעדיפות ראשונה את היחסים עם ספרד. חואן באוטיסטה אלברדי (Juan Bautista Alberdi), "האב הרוחני" של החוקה, יצג את הקונפדרציה בפני הכתר הספרדי, וחתם על הסכם ב-9 ביולי 1859 בו ספרד הכירה בעצמאות ארגנטינה; הסכם שנדחה בידי בואנוס איירס כי הוסכם בו שבני המהגרים מספרד יוכרו כספרדים, והדבר נתפש בעיניהם כפוגע בזהות הלאומית הארגנטינאית [2].
בריטניה השיגה ביטול של ההסכם מ-1849 עם רוסאס בו הכירה בבעלות ארגנטינה על נהרותיה הפנימיים.
כמו כן נוצרו יחסים דיפלומטיים עם הכס הקדוש ברומא, עמו לא היו קשרים מאז המשבר בתחילת שנות ה-30 כשרוסאס התערב בניהול הכנסייה.
במרכז היחסים עם ברזיל עמדו השיט בנהרות והיחסים עם פרגוואי. פרגוואי שסיגלה מסורת של מדיניות מסתגרת גם כלפי המעצמות הזרות, נקלעה למשבר עם ארצות הברית, וסיומו איפשר לפרגוואי לתווך בין הקונפדרציה ובואנוס איירס ב-1859.
הקונפדרציה יצאה לדרכה החדשה - לאחר פרסום החוקה - עם הרבה בעיות כלכליות: העדר משאבים, תלות בנמל בואנוס איירס לסחר חוץ, כשלים פנימיים הנובעים ממכסים פנימיים ומגבלות תנועה שהפרובינציות יזמו כל אחת לצרכיה, קשיי תקשורת והיעדר תשתית תחבורה להובלת סחורה, וחקלאות ותעשייה נחשלות. מערכת המיסים לא הייתה מאורגנת, לא הייתה מערכת בנקאות אמינה וכתוצאה מכך האשראי היה מאוד יקר, והניסיונות להנפיק שטרות כסף הסתיימו בכישלון.
הבנק הלאומי של הקונפדרציה נוסד בשנת 1854 והנפיק שטרות כסף, אולם הפרובינציות מחד והסוחרים מאידך לא הסכימו לכבד אותו, ולבסוף הבנק נסגר והכסף הושמד.
חוק הזכויות הדיפרנציאליות (Ley de Derechos Diferenciales) שהתפרסם ב-1856 נועד לשנות את המבנה הכלכלי, את התלות בבואנוס איירס, ולהגדיל את המסחר עם המעצמות הזרות; והוא עודד שימוש בנמלים חלופיים והגדלת היצוא.
כל זה לא הוביל לתוצאות המקוות, אם כי הגדיל את השימוש בנמל רוסריו והוביל שם להקמת בנק. בואנוס איירס נשארה המרכז הפיננסי של המדינה, והשראי שסיפק הבנק ברוסריו היה בריבית בלתי אפשרית של כ-24%. אורקיסה הגיע למסקנה שללא הכנעתה של בואנוס איירס המתבדלת בכל מחיר, לא ימצא פתרון לבעיותיה הכלכליות של ארגנטינה.
במהלך תקופת שלטונו של פסטור אובליגדו (Pastor Obligado 1853-1858) הפרובינציה חוקקה חוקה משלה ונהנתה מצמיחה כלכלית מהירה.
לאחר כישלון המצור של הלאריו לאגוס (Hilario Lagos) בשנים 1852–1853 רוב הפדרליים היגרו לפרנה, רוסריו ומונטווידאו; ומשם תכננו לשוב לבואנוס איירס בכח הזרוע. בינואר 1854 לאגוס הצליח להשתלט על צפון הפרובינציה למספר ימים. בנובמבר נעשה ניסיון אחר לפלוש בראש כח קטן שהובס במהרה.
בדצמבר 1855 נעשה ניסיון נחיתה כושל שהסתיים בחיסולם של מרבית מפקדי הכח.
הפדרליים המתינו להזדמנות לנקום, אך אורקיסה היה יותר זהיר וחתם על הסכם עם בואנוס איירס שהעניק לשני הצדדים 3 שנות שקט.
בתקופת שלטונו של ולנטין אלסינה (Valentín Alsina) שנבחר בבואנוס איירס ב-1857, הוא הוביל מדיניות אגרסיבית וביטל את ההסכמים עם אורקיסה, חתר לשיתוף פעולה נגדו עם הפרובינציות האחרות; והעיתונות המקומית עודדה מדיניות מיליטנטית.
הפרובינציות היו שקועות בהפיכות פנימיות, והיותר יציבות - סנטיאגו דל אסטרו וקוריינטס - נטו יותר לטובת בואנוס איירס מאשר לטובת אורקיסה.
הרצח של הקאודיז'ו הפדרלי נסארינו בונאווידס (Nazario Benavídez) מסן חואן ב-1859 גרר צהלות שמחה בעבואנוס איירס: פאוסטינו סרמיינטו התייחס למותו כאל ניצחון "הציויליזציה", והעיתונות איחלה סוף דומה לאורקיסה.
אורקיסה מצידו הטיל את ההאשמה ברצח על בואנוס איירס.
מעורבותה של בואנוס איירס בנעשה בפרובינציות גרר תרעומת בפרנה - בירת הקונפדרציה - ונחקקו חוקים שהסירו את ההכרה מבואנוס איירס ואורקיסה הוסמך לפתור את הבעיה- כולל בכח אם ידרש.
מפקד צבא בואנוס איירס - ברטולומה מיטרה - נשלח לפלוש לסנטה פה.
נוכח העימות הממשמש ובא, היו ניסיונות הרגעה של ארצות הברית, אנגליה, ברזיל ופרגוואי; אך אלסינה המושל ומיטרה המצביא דחו כל מה שאינו התפטרות של אורקיסה. גם אורקיסה מצידו, לא חיפש פשרה כבעבר אלא הכרעה.
הצי של בואנוס איירס הטיל סגר על נמל פרנה, אך הוא הוסר בכח.
הצבא בראשות אורקיסה מנה כ-14,000 איש - 10,000 פרשים והשאר רגלים, הצטייד בכ-35 תותחים, וזכה לתמיכה של כוחות אינדיאנים.
צבא בואנוס איירס מנה 9,000 איש, פחות ממחצית פרשים, וכ-24 קני ארטילריה. כוחות רבים הוקצו להגנת גבולות הפרובינציה מפני פלישות האינדיאנים, דבר שהחליש אותו מאוד.
אורקיסה, בפנייה לחייליו, התייחס למלחמה כאל הכרח שנכפה עליו, והיה נחוש בדעתו לנצח ולהוביל לשלום ויציבות.
בקרב ספדה שהתחולל ב-23 באוקטובר 1859 ניצח אורקיסה: אמנם נהרגו "רק" 100 איש ונפצעו 90, אך 2000 נלקחו בשבי ונלכדה רוב הארטילריה. מיטרה נסוג עם שארית כוחותיו לבואנוס איירס.
אורקיסה התקדם במהירות לבואנוס איירס, תוך שהוא שולח מסרים מפייסים.
גם הפעם, כמו לאחר קרב קסרוס, אורקיסה נמנע מלהיכנס לבואנוס איירס וחנה בסמוך אליה בסן חוסה דה פלורס (San José de Flores).
ב-8 בנובמבר 1859, אלסינה התפטר מתפקידו, ובמקומו התמנה באופן זמני פליפה ז'וואז'ו (Felipe Llavallo).
בתום משא ומתן מורכב בתיווך בנו של נשיא פרגוואי, נחתם ב-11 בנובמבר 1859 הסכם סן חוסה דה פלורס (Pacto de San José de Flores) שכלל:
רבים מהפדרליים בפרובינציות לא היו שבעי רצון מההסכם, וחשבו שאורקיסה המנצח יכול היה לדרוש הרבה יותר מבואנוס איירס המובסת.
במאי 1860 אורקיסה העביר את השלטון לידי יורשו סנטיאגו דרקי.
פרנה פסקה מלהיות בירת הקונפדרציה, חוקה פנימית חדשה של אנטרה ריוס הכריזה על קונספסיון דל אורוגוואי כעל בירת הפרובינציה, ואורקיסה נבחר כצפוי למושל, כ-50 יום לאחר סיום תפקידו כנשיא.
במהלך כהונתו של דרקי נערכה הרפורמה החוקתית של 1860 כפועל יוצא של הסכם סן חוסה דה פלורס, ובין היתר שם המדינה השתנה מהקונפדרציה של ארגנטינה (Confederación Argentina) ל-האומה הארגנטינאית (Nación Argentina) או השם המוכר יותר- הרפובליקה של ארגנטינה (República Argentina). צומצמה סמכות המדינה להשפיע על החוקות הפרובינציאליות וניתנה להן יותר אוטונומיה, ובואנוס איירס שבה להיות הבירה. בוטלו פערי המכס בין הנמלים השונים, ונמשך קידום החינוך וההתפשטות לשטחים שבידי האינדיאנים.
דרקי קירב אליו את מיטרה כדי להרחיק את עצמו ממקורביו שניסו להשפיע עליו, אך מיטרה יותר משעזר - הזיק בכך שהחליש את השלטון.
סדרת עימותים עם בואנוס איירס בצד בעיות בסן חואן וחילוקי דעות בבית הנבחרים הובילו את מיטרה לבטל חד צדדית את הסכם סן חוסה דה פלורס.
דרקי נערך לקרב נוסף נגד בואנוס איירס. הוא גייס כוחות בקורדובה וצירף לצבאו של אורקיסה שהתמנה כמפקד הכח כולו. אורקיסה העדיף להימנע מקרב נוסף וניסה להגיע להבנות עם מיטרה. הוא חש נבגד בשל ניסיונו של דרקי להחליף באחר, והחליט בסתר ליבו לוותר על הקרב.
מיטרה התחמק מכל ניסיון להגיע להסדר ופלש לסנטה פה, והצבאות התנגשו בקרב פאוון (Pavón) ב-17 בספטמבר 1861. אף על פי שהקרב לא נטה לרעתו, אורקיסה נסוג, והעניק בכך את הניצחון למיטרה: הפרשים שלו הביסו את אלו של מיטרה, והוא לא שלח את כוחות העתודה ששמר מאחור.
אורקיסה לא נענה להפצרותיהם של דרקי ושל קציניו וחזר לאנטרה ריוס. מיטרה נסוג לסן ניקולאס דה לוס ארוז'וס, ורק משהבין שהוא המנצח שב לסנטה פה, טבח ביחידה הפדרלית שם, ושלח את צבאו לכבוש את קורדובה ואת קוז'ו.
דרקי נמלט למונטווידאו, אורקיסה שקל לחזור לשלטון אבל לא עשה כן, וסגן הנשיא התפטר בדצמבר אותה שנה והשלטון התפזר.
מיטרה הוביל להחלפת כל מושלי הפרובינציות הפדרליים בנאמניו, וכעבור מספר חודשים נבחר לנשיא.
אורקיסה המשיך להחזיק בתפקיד מושל ושמר על מדינה רבה של אוטונומיה באנטרה ריוס. היה לו הסכם בעל פה עם מיטרה שהלה לא יסכן אותו, ואורקיסה שמר על נייטרליות במהלך המרידות הפדרליות באותו עשור (שנות ה-60) ונמנע מלהתערב בהן גם משנתבקש. בלה ריוחה, הגנרל אנחל ויסנטה פניילוסה (Ángel Vicente Peñaloza - El Chacho) ניהל מרד מתמשך עד שנרצח ב-1863. 4 שנים מאוחר יותר, פליפה וארלה (Felipe Varela) וחואן סאה (Juan Saá) הובילו התקוממות בקוז'ו ובלה ריוחה שדוכאה. במהלך אלו ואחרות פנו לאורקיסה בתור המנהיג הטבעי של המחנה הפדרלי, אך הוא סירב להצטרף.
הוא הנהיג שלטון יחיד פטרנליסטי באנטרה ריוס: לא נהג בעריצות, אך עשה לביתו. הפרובינציה נהנתה מהמשטר הכלכלי הליברלי שהנהיג מיטרה: התעשייה החדשה אולי נפגעה, אך גידול העדרים שגשג, ואורקיסה עצמו שעסק בכך יצא נשכר.
המערכת החקלאית באנטרה ריוס הייתה פיאודלית באופייה: לא ניתן היה לערוך עסקאות גדולות ללא אישור מאורקיסה שנהנה מזכות קדימה והגדיל כך את עושרו.
בבחירות של 1864 הוא קידם את מועמדותו של חוסה מריה דומינגס (José María Domínguez) שהחליף אותו בתפקידו כמושל במהלך השנים 1864–1868.
משפרצה המלחמה הקטנה (Guerra Chiquita) באורוגוואי ב-1863 אורקיסה נשאר נייטרלי, בניגוד למה שקרה במלחמה הגדולה (Guerra Grande) בתקופת שלטונו של רוסאס, בה היה פעיל. אף על פי שרבים מתושבי אנטרה ריוס תמכו בצד אחד, אורקיסה נזהר שלא לפגוע באינטרסים של מיטרה שתמך בצד האחר.
נפילת ממשלת אורוגוואי הובילה למלחמת הברית המשולשת. מיטרה קרא לכל הפרובינציות לצאת נגד ממשלתו של נשיא פרגוואי פרנסיסקו סולאנו לופס (Francisco Solano López), ואורקיסה הפנה את הקריאה לתושבי אנטרה ריוס, אף על פי שרבים מהם תמכו בלופס.
אורקיסה הרוויח מהמלחמה שכן הוא תיווך במכירת חלק גדול מסוסי אנטרה ריוס לברזיל.
הוא ריכז כ-8,000 מתנדבים שחשבו שהם יוצאים להגן על פרגוואי, הוביל אותם צפונה, ומשהתברר להם לטובת מי הם אמורים להילחם - הם התפזרו ושבו לבתיהם.
לאחר מכן הוא שוב כינס כוח צבאי אך תחת איומים, ושוב סבל מעריקות המוניות. הוא הוציא להורג ביריה רבים מהם, אך זה לא עזר לו; והוא הסתפק במשלוח כח קטן בהרבה משתכנן.
יוקרתו של אורקיסה דעכה במהירות בשל כך, והממשל סגר כתבי עת של האופוזיציה ואסר רבים ממתנגדיו.
ב-1868 ניסה לשוב לכס נשיאות ארגנטינה כנציג הפדרליים, אך הובס בהפרש מכריע בידי פאוסטינו סרמיינטו - נציג אחד הפלגים האוניטריים.
עם תום המלחמה ב-1870 אורקיסה ארגן בארמונו - סן חוסה - טקס רב רושם לציון האירוע בהשתתפות הנשיא סרמיינטו. זה הצטייר כשיתוף פעולה שלו עם האוניטרים, ונתפש בעיני הפדרליים כפגיעה בהם.
האופוזיציה באנטרה ריוס החליטה להדיח את אורקיסה.
הגנרל לופס חורדן הבן [3] (López Jordán) ארגן במהירות את ההפיכה: מטרתו הראשונה הייתה לגרום לאורקיסה להתפטר מתפקידו כמושל או לגרשו מהפרובינציה. ב-11 באפריל 1870 קבוצה של 50 חמושים נכנסה לארמון סן חוסה בצעקות "בוז לאורקיסה העריץ" ו"יחי הגנרל לופס חורדן", התפתח עימות אלים בינם לבין המשמר המקומי, ובמהלכו אורקיסה נורה ומת כשלידו אשתו ובתו.
באותו היום חוסלו שניים מבניו שהיו מיודדים עם לופס חורדן, וכנראה נרצחו שלא על דעתו.
שלושה ימים לאחר הרצח- לופס חורדן נבחר כמושל על ידי בית הנבחרים, וממקום מושבו באסונסיון הביע תמיכה בהפיכה.
רוב הפדרליים תמכו בהפיכה, וביניהם חוסה הרננדס.
מאוחר יותר לופס חורדן יואשם בתכנון הפיכה נגד הממשל המרכזי של ארגנטינה, אנטרה ריוס תיכבש, ההסכמים בע"פ שבין אורקיסה למיטרה יתפוגגו כלא היו, והפרובינציה תאבד את מעמדה המיוחד.
רצח אורקיסה נתמך על ידי תושבי אנטרה ריוס בשל הנסיגה המיותרת בקרב פאוון מול מיטרה, הנייטרליות שלו בזמן "המלחמה הקטנה" באורוגוואי, השתתפותו במלחמת פראגוואי, המניפולציות למניעת הבחירה בלופס חורדן כמושל, ושחיתות בגביית המיסים.
אורקיסה נקבר בבזיליקה של קונספסיון דל אורוגוואי.
יש יישובים רבים המנציחים את אורקיסה: קודם כל באזור קונספסיון דל אורוגוואי, בפרובינציה של אנטרה ריוס, וגם בארגנטינה; וכן מסילת ברזל, נמל תעופה, שדרות, כיכרות ועוד.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
