Loading AI tools
נסיך מולדבי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וסילה לופו (ברומנית: Vasile Lupu; 1595–1661) היה שליט נסיכות מולדובה במהלך שתי תקופות, הראשונה מאפריל 1634 עד אפריל 1653, והשנייה ממאי 1653 עד יולי 1653.
 | |||||||||||
| לידה |
1595 או 1593 ארבנאש, על יד טיראנה באלבניה או ארבנאסי על יד וליקו טרנובו בבולגריה, או פורוישצ'ה על ידי ראזגרד בבולגריה, אז באימפריה העות'מאנית | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1661 קונסטנטינופול | ||||||||||
| מדינה | נסיכות מולדובה | ||||||||||
| מקום קבורה | מנזר שלושת בכירי הכנסייה ביאשי | ||||||||||
| בת זוג |
טודוסקה בוצ'וק' אקתרינה הצ'רקסית | ||||||||||
| שושלת לופו | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
וסילה לופו היה בנם של הרפתקן אלבני, כנראה ממוצא ארומני, ואם שהייתה בתו של בויאר בן נסיכות מולדובה. הוא נולד ביישוב ארבנאשי (Arbănaşii), שליד טיראנה או בארבנאסי שליד וליקו טרנובו בבולגריה, לפי מקורות אחרים, בפורוישצ'ה על יד ראזגרד, גם כן בבולגריה, בשם לופו קוצ'י, לאב בשם נקולאי קוצ'י (Neculai Coci) ולאם בשם אירינה (Irina). המשפחה עברה את הדנובה והתיישבה בנסיכות ולאכיה, שם הגיע האב לדרגת אגה. ללופו היו שני אחים, גאורגה (Gheorghe) וגבריל (Gavriil), ואחות בשם מארגה (Marga)[1].
הבן, לופו (הזאב), עבר אל נסיכות מולדובה, שם היה לויסטיר (מין שר אוצר) בתקופתו של השליט גספאר גראציאני. השליט הזה גם חיתן את לופו עם טודוסקה (Tudosca), בתו של הוורניק הגדול בוצ'יוק (Bucioc). למרות היחס הטוב שקיבל מהשליט, לופו לא הסכים למדיניותו האנטי-עותמאנית, וכתוצאה מכך נכלא באמתלה שהיה חסר סכום כסף באוצר ואפילו עונה על ידי צריבת חזהו בברזל מלובן באש.
ב-1626, תחת שלטונו של מירון ברנובסקי-מובילה, לופו היה וורניק של הארץ העליונה (החלק הצפוני של נסיכות מולדובה), וב-1630 היה האטמן ופרקלאב של סוצ'אבה. לקראת מינויו של השליט אלכסנדרו איליאש לופו כבר היה וורניק של הנסיכות כולה.
נגד השליט מירון ברנובסקי-מובילה פעלו בבירה העות'מאנית מלשינים, שטענו נגדו, שהוא הולך לעשות יד אחת עם הפולנים נגד האימפריה העות'מאנית. הסולטאן שמע למלשינים וביטל את המינוי של מירון ברנובסקי - מובילה לשליט נסיכות מולדובה וציווה עליו לבוא לקונסטנטינופול. ברנובסקי, שהיה נאמן לעות'מאנים ולא זמם נגדם, ציית להוראה ונסע לקונסטנטינופול, ציות שפעל לטובתו מאוחר יותר. הסולטאן מינה את אלכסנדרו איליאש, מי שכבר שלט בעבר בנסיכות מולדובה, להיות השליט החדש. כשהגיעו למולדובה הידיעות על המינוי, התעוררה לכך התנגדות, כי זכרו את התנהלותו של איליאש בכהונתו הקודמת, כשהסתמך על עוזרים טורקים ויוונים והטיל מיסים כבדים. במולדובה הרכיבו משלחת בת 80 בויארים, מהנכבדים ביותר ובראשם הוורניק לופו, שעמדו לצאת לקונסטנטינופול ולבקש את ביטול המינוי.
איליאש, ששמע על יציאת המשלחת, ניסה, באמצעות יועצו היווני, בָאטִישְטֶה וֶוֶלִי, שיצא לדרך מלווה בחיילים טורקיים, לעצור את המשלחת בדרכה, אך הניסיון לא צלח. כשהגיעה המשלחת לקונסטנטינופול, נעצרו ונכלאו חלק מחבריה, אך לבסוף, לאחר משא ומתן, הושג הסכם בין אלכסנדרו איליאש ובין הבויארים והכל נסעו למולדובה. ב-1632 הצליח איליאש להביא למינוי בנו, ראדו, כשליט נסיכות ולאכיה, אך המינוי לא מומש, כי פרץ מרד ומאתיי באסאראב הביס את ראדו. הסכסוך בין איליאש ובין הבויארים לא נרגע, איליאש הטיל מיסים כבדים והמשיך להיעזר ביועצים זרים ובעיקר בוולי, שכבר הוזכר. בעקבות הצלחת המרד של מאתיי באסאראב ובעקבות שמועה שהגיעה לאוזני הבויארים, שאיליאש, לפי עצת וולי, מתכנן "לחתוך אותם" בחג הפסחא, קמה מהומה רבה והתאסף המון גדול ובראשם לופו.
באפריל 1633, כשאיליאש ראה את ממדי ההתקוממות, החליט לפרוש מכס השלטון. הוא אסף סביבו את משפחתו ויועציו ואת הבויארים, שהגנו עליו מזעם ההמון ויצא לדרך לכיוון הדנובה. במישור בחלוי הקיפו אותם איכרים ותבעו מהשליט את יועציו היוונים והוא החליט להקריב כמה מהם. וולי, שניתן להמון, נקצץ בגרזנים וגם גורלם של יועצים נוספים היה דומה. אחד האיכרים תלש אפילו את גלימת השליט ועצם גדולה, שהועפה אליהם, פגעה בראשו של לופו ופצעה אותו די קשה.
איליאש הצליח להגיע לגאלאץ ומשם הפליג בספינה קטנה עד קונסטנטינופול.
לאחר פרישתו של איליאש, הבויארים העדיפו את לופו כשליט, אך תבעו ממנו להסכים מראש על גובה המיסים שיטיל. לופו, שלא רצה שכתיבו לו תנאיים, סירב. בעקבות סירובו הזמינו הבויארים את אחד השליטים שקדמו לאיליאש, את ברנובסקי, שבינתיים התיישב באוסטיה, בפולין. ברנובסקי נענה בשמחה ונסע לקונסטנטינופול יחד עם הבויארים התומכים בו. אויביו ובראשם לופו, שרצה את התפקיד לעצמו, שלחו לקונסטנטינופול מכתבים בהם הזהיר שברנובסקי הוא מרגל פולני. בצירוף מקרים אומלל עבור ברנובסקי, פשטו הקוזקים על החופים הטורקים של הים השחור והדיוואן העות'מאני קיבל את דעת המופתי הגדול והחליט להוציא את ברנובסקי להורג. ההוצאה להורג, בעריפה, בוצעה בנוכחות הסולטאן ביום 2 ביולי 1633.
הבויארים הרומנים, שליוו את ברנובסקי, נכלאו ופחדו שמצפה להם אותו גורל. במצב זה פנה אליהם הווזיר וציווה עליהם לבחור לעצמם איזה שליט שהם רוצים. מויסה מובילה, שהיה בקונסטנטינופול באותו זמן ונהנה מפרוטקציה של הסולטאן וכבר שלט בעבר בצורה מתונה בנסיכות מולדובה, היה בחירת הבויארים. בדרכו אל מולדובה שלח השליט החדש את צ'חאן הוורניק ועוד שני פקידים רמי מעלה לתפוס את לופו, כי כבר נודע לו שבגלל תככיו הוצא ברנובסקי להורג. הדבר נודע ללופו והוא ברח מיאשי אל היערות ולאחר מכן לוולאכיה ומשם הגיע לקונסטנטינופול, כשהוא מחופש לסוחר.
כהונתו של מויסה מובילה הייתה קצרה, רק 9 חודשים ובמהלכם נאלץ לקחת חלק במערכה צבאית עות'מאנית נגד הפולנים. תוצאות המערכה והסיוע הלא מלא שנתן הביאו לכך שהצבא העות'מאני בנסיגתו דרך מולדובה שרף יישובים ושבה ילדים ונשים, שמכרו בהמשך כעבדים. מובילה הודח ויצא ממולדובה אל פולין עם 1,400 חיילים נאמנים ועם אוצרו הגדול, 60 ארגזי כספים. באפריל 1634 מונה לופו לשליט נסיכות מולדובה.
המינוי של לופו לשליט נעשה לפני 9 באפריל, אך כניסתו אליו הייתה רק ב-27 באפריל, ביאשי. כשליט לופו אימץ שם חדש, וסילה ("וסילאוס", משמעותו "מלך"), כאחד מתארי הקיסרים ביזנטים. השליט וסילה לופו התאפיין באהבת סימני העושר (ערכם של כפתורי גלימת הטקס שלו, שהיו עשויים מיהלומים, היה 100,000 מטבעות זהב ותכשיטי רעייתו היו שווים 400,000 מטבעות זהב), הוא אהב תרבות והיה דתי. לופו הביא למולדובה את הדפוס, הקים מוסד לימודי עליון וגם מבני דת נוצריים.
וסילה לופו היה נאמן לשלטון העות'מאני והקפיד במילוי התחייבויותיו כלפיו, שילם את המיסים בזמן ושמר על יחסים טובים עם פקידי הממשל הבכירים בקונסטנטינופול, שקיבלו ממנו מתנות יקרות.
בשנת 1637 התארגנה קואליציה צבאית נגד הטטרים של חבל בוג'אק ווסילה לופו לקח חלק בה. הטטרים האלה, בהנהגת קנטמיר פאשה, היו מטרד קבוע עבור כל שכניהם, שסבלו מפשיטות שוד שלהם. כשקנטמיר פאשה ראה שקמו נגדו הצבאות של נסיכות מולדובה, נסיכות ולאכיה והח'אן של קרים, ברח לקונסטנטינופול, שם הרגו אותו בחניקה והטטרים של בוג'אק הועברו ממקומם, כש-20,000 מתוכם התיישבו בפולין.
עד 1649 שמר וסילה לופו על יחסים תקינים עם שכניו ממזרח, אך בשנה זו חזרו מפולין, דרך מולדובה, טטרים שלקחו שם עבדים ושלל. הם עברו דרך מולדובה בלי לשדוד אותה, כי היו ידיהם מלאות בשלל, אך גרמו לנזקי מעבר. כשהגיעו אל וסילה לופו המולדבים המתלוננים, הוא ציווה מיד על ראשי צבאו לתקוף את הטטרים. הטטרים, שהופתעו בהתקפה זו, איבדו את כל השלל והעבדים וחלקם גם את חייהם. השורדים התלוננו בפני הח'אן ובתגובה פלשו בשנה שלאחר מכן אל מולדובה הטטרים של קרים יחד עם הקוזאקים.
ב-1648 מרדו הקוזאקים בשלטון הפולני ותחת הנהגתו של בוגדן חמלניצקי זכו להצלחות בפעולותיהם נגד הפולנים. חמלניצקי רצה לייצור קשרים גם עם שכניו, לכן פנה אל וסילה לופו במכתב וביקש את יד בתו הצעירה, רוקסנדרה (הבת הבכורה של לופו, מאריה, נישאה ב-1645, ביאשי, למגנאט הליטאי יאנוש רדזיוויל), עבור בנו, טימיש חמלניצקי. רוקסנדרה, בתה של לופו ורעייתו הראשונה, טודוסקה, הייתה נודעת ביופייה ובחינוכה בחצר הסולטאן העות'מאני (שהתה שם כבת ערובה) וידעה לדבר פולנית, טורקית ויוונית והייתה מבוקשת על ידי חתנים נכבדים נוספים וביניהם זיגיסמונד, בנו של שליט טרנסילבניה, האציל הפולני רב הכוח, פוטוצקי וגם וישניוביצקי, שליט קרקוב, שהגיע ליאשי בתחפושת של אדם פשוט רק כדי לראותה. וסילה לופו, שלא רצה להשיב בחיוב לחמלניצקי, נמנע ממתן תשובה ברורה. כדי לשכנע את וסילה לופו, פלשו אל נסיכות מולדובה, ב-1650, הקוזאקים יחד עם הטטרים, הציתו את הערים ואפילו את עיר הבירה, את יאשי, ממנה יצאו וסילה לופו ובני משפחתו עוד לפני כן. הפולשים בזזו את הרכוש וגם לקחו שבויים רבים ומכרו אותם לעבדות.
וסילה לופו, שנסוג עם צבא קטן לתוך חורשות באזור וסלוי, נאלץ לשלם לחאן הטטרי 130,000 טאלרים ולתת לו מתנות שונות. הוא גם התחייב לשלם בעתיד סכום שנתי ולספק לו גלימה יקרה כל שנה. בוגדן חמלניצקי קיבל רק 10,000 טאלרים בנוסף להסכמת וסילה לופו לשידוך המבוקש.
לאחר שהפולשים עזבו את מולדובה ושבו לארצותיהם, פשטה על פני הארץ מגפה קשה, כנראה דבר, שתבעה קורבנות רבים. לאחר הניצחון בו זכו הפולנים נגד הקוזאקים והטטרים ב-1651 חשב וסילה לופו שיוכל להפר את הבטחתו להשיא את בתו לטימוש חמלניצקי, אך ניצחון שנחלו הקוזאקים על הפולנים ב-1652, הביאו למסקנה שאין דרך חזרה. חתונת טימוש ורוקסנדרה נערכה ביאשי וב-6 בספטמבר השניים יצאו לדרכם עם הנדוניה שכללה 200,000 מטבעות זהב, מתוכם 50,000 בתכשיטי הכלה.
19 שנות שלטונו של וסילה לופו (1634 - 1653) היו מקבילות ל-22 שנות שלטונו של מאתיי באסאראב (1632 - 1654) בנסיכות ולאכיה, לכן הייתה חשיבות רבה ליחסים שהתרקמו בין שני השליטים. ב-1635 עשה יד אחת עם מאתיי באסאראב ושניהם שילמו את השוחד הדרוש לקבלת פסק דין מוות נגד אויבם המשותף בקונסטנטינופול, יווני עשיר ורב השפעה בשם קורט צ'לבי (Kurt Celebi). בהמשך שאף לופו לתפוס את כס השלטון בוולאכיה עבור בנו, מאוחר יותר שבו לדו קיום בשלום ולבסוף התחדש המאבק עם תוצאות הרות גורל עבור וסילה לופו. בתקופה זו כיהנו בנסיכות טרנסילבניה ג'רג' ראקוצ'י הראשון וג'רג' ראקוצי השני, שהיו בני ברית של מאתיי באסאראב.
וסילה לופו ומאתיי באסאראב סיכמו ב-1634 לקיים יחסים ידידותיים, אך כעבור שלוש שנים, ב-1637, התחיל לופו לפעול לתפיסת השלטון בנסיכות ולאכיה, כדי להושיב על הכס את בנו, יואן. את הניסיון הראשון עשה לופו לאחר הפעולה הצבאית רבת המשתתפים נגד הטטרים של הבוג'אק. בסיום הפעולה פנה הצבא של מולדובה אל ולאכיה והתקדם לתוכה עד גאורגיצה (Gheorghiţa). מאתיי באסאראב העמיד נגדו את צבאו וביקש סיוע מראקוצי. מצביא של ראקוצי בשם יאנוש קמני הגיע לקראת אמצע נובמבר עם עשרת אלפים חיילים ולופו העדיף לסגת ללא מלחמה. הצבא הוולאכי עקב אחר לופו עד הגבול ונעצר, אולם החיילים הטרנסילבניים עברו דרך מזרח נסיכות מולדובה תוך כדי בזיזת הארץ ושבו לארצם.
ב-1639 עשה וסילה לופו ניסיון שני, כשהפעם רצה את השלטון בוולאכיה לעצמו ואת השלטון במולדובה עמד להעביר לבנו, יואן. לקראת ניסיון השתלטות זה עשה לופו עבודות הכנה בקונסטנטינופול, שם הפעיל את חבריו, חילק מתנות נדיבות והציע תשלום חד פעמי של 300000 טאלרים ולעלות את המס ששילמו הנסיכויות לאימפריה העות'מאנית בסכום נוסף של מאה אלף טאלרים לכל אחת מהן. תמורת המתנות וההבטחות הוא קיבל ב-2 בנובמבר צו אימפריאלי שביטל את שלטונו של מאתיי באסאראב. וסילה לופו אסף את צבאו ועם סיוע מסוים מהטטרים יצא נגד באסאראב. באיגרת לבויארים של ולאכיה קרא להם הסולטאן העות'מאני לא להתנגד ללופו, אחרת ימחה אותם מעל אדמותיהם, יישב על אדמותיהם טורקים ובכנסיותיהם ישמעו את קולו המואזין. ב-22 בנובמבר הגיע לופו עם צבאו לפוקשאן (עיר בגבול שבין הנסיכויות) ובמסמך שנכתב כאן כינה את עצמו "אדון מולדובה וולכיה".
מאתיי באסאראב לא נבהל וערך את צבאו לקראת הפולש. וסילה לופו התקדם עד היאלומיצה ובאסאראב נערך מולו מעבר לפרחובה, אחד מיובלי היאלומיצה. חלק מצבאו של לופו התפזר תוך חיפוש מלקוח ובאסאראב ניצל זאת. צבאו של באסאראב צלח את הנחל, כשכל פרש לוקח איתו גם חייל רגלי וכך הפתיע את צבאו של באסאראב, שלא הצליח לעמוד מולו ונסיגתו הפכה במהרה למנוסה מבוהלת תוך כדי עזיבת הנשק והציוד, שנפלו שלל לידי חילות באסאראב. וסילה לופו נמלט לבראילה וראן כמעט נעצר על ידי מפקדי משטרה טורקים מקומיים, ששמעו על תבוסתו. הוא ברח תוך דילוגים על גדרות ואז ברכיבה עד גאלאץ, כשהוא מותיר מאחוריו את שאריות רכושו. כתוצאה מתבוסתו, בקונסטנטינופול הוצא להורג בחניקה ידידו הווזיר שתמך בו. הסולטאן שלח לבאסאראב גלימה חדשה ומכתב בו נאמר לו שווסילה לופו תקף אותו בלא ידיעת והסכמת הסולטאן.
לאחר מותו ממחלה של יואן, הבן של וסילה לופו, ב-1640, נרגעו היחסים בין לופו ובין באסאראב, הם השלימו ואף בנו כנסיות לציון השלום ביניהם.
בשנת 1644 הגיע לחצרו של מאתיי באסאראב משלחת ששלח וסילה לופו ובראשה המיטרופוליט המולדבי ורלאם (Varlaam). המיטרופוליט פעל לשכנע את באסאראב שעדיפים יחסי שכנות טובים בין שני השליטים הרומנים וכסימן רצון טוב מוכן וסילה לופו לבנות כנסייה בוולאכיה. באסאראב קיבל את הפנייה ברצון רב והשיב שבתמורה הוא יבנה כנסייה במולדובה. וסילה לופו שיקם מהיסוד את הכנסייה של מנזר סטלאה (Stelea), בטרגובישטה, שבה היה קבור גם אביו, ניקולאה. בנוסף לבנייה מחדש של הכנסייה, בנה לופו גם מבני עזר רבים. בו זמנית בנה באסאראב, במולדובה, בחבל פוטנה, את המנזר סובז'ה (Soveja), מנזר מבוצר היטב[2].
בסוף 1652 שוב התדרדרו היחסים ולגבי הסיבה יש מחלוקת. סברה אחת טוענת שלופו, בעזרת הקוזקים של חתנו, תכנן להרחיב את שלטונו וסברה אחרת טוענת שג'רג' ראקוצי השני החליט להדיח את שליט נסיכות מולדובה וגייס למטרותיו גם את מאתיי באסאראב. באביב 1653 תמכו ראקוצי ובאסאראב תמיכה צבאית בלוגופט הגדול של וסילה לופו, גאורגה שטפאן, שמרד נגד לופו וניסה לתפוס את השלטון. גוף לוחם טרנסילבני, בפיקודו של יאנוש קמני, חדר לנסיכות מולדובה דרך מעברי ההרים המפרידים בינה ובין טרנסילבניה. גוף צבאי ולאכי, בפיקוד הספטאר הוולאכי, דייקול בויצ'סקו (Diicul Buicescu) הגיע מכיוון מילקוב[3].
לופו הופתע מהפלישה וכשהפולשים הגיעו לרומאן, הוא נסוג לכיוון חוטין ובהמשך עבר את הדניסטר ושלח לבקש עזרה מחתנו, טימיש חמלניצקי. הפולשים הגיעו בינתיים לבירת נסיכות מולדובה, ליאשי.
לאחר שגאורגה שטפאן הושב על כס השלטון ביאשי, הגיע טימוש חמלניצקי עם צבא של 8,000 קוזקים. טימוש עבר את הפרוט ב-30 באפריל ולמחרת הכה את צבאו של גאורגה שטפאן בפופריקאן (Popricani), שבאזור יאשי ותפס את השלטון בעיר הבירה. וסילה לופו שב ליאשי ולקח את מושכות השלטון לידיו. הוא לא הסתפק בכך והחליט לנקום במאתיי באסאראב - יצא עם כל צבאו ועם צבאו של חמלניצקי לכיוון ולאכיה ובהגיעו לפוקשאן[4], שרף את החלק הוולאכי של העיר.
במהלך הקרב שנערך בין צבא נסיכות מולדובה, שהסתייע בלוחמים קוזקים, שהונהגו על ידי טימוש חמלניצקי ובין הצבא הוולאכי, ליד כפר בשם פינטה, ניצח הצבא הוולאכי ווסילה לופו וטימיש חמלניצקי נמלטו בהשאירם את צבאם מאחור. הקוזקים הצליחו לסגת בצורה מסודרת וללא אבדות כבדות, אך הצבא המולדבי נופץ, 3,000 עד 4,000 מולדבים נותרו בשדה הקרב וגם 16 תותחים.
ערך מורחב – קרב פינטהלאחר קרב פינטה נמלט וסילה לופו ובעקבותיו יצא גאורגה שטפאן, שנכנס לנסיכות מולדובה דרך פוקשאן עם סיוע ולאכי. גאורגה שטפאן עצר ברקצ'יון (Răcăciuni) והמתין לסיוע טרנסילבני. עם קבלת הסיוע המיוחל הוא יצא עם צבאו לכיוון יאשי. בקרב, שנערך באמצע יולי 1653, בסרקה (Sîrca), מול צבאו של וסילה לופו, שמספר חייליו היה גדול יותר, ניצח גאורגה שטפאן וצבאו של לופו התפזר. לופו, שמשפחתו ואוצרותיו נותרו במצודת סוצ'אבה, אליה כבר לא היה יכול להגיע, עבר את הדניסטר ושלח בקשות לעזרה אל מחותנו, בוגדן חמלניצקי.
לעזרת לופו חש בפעם נוספת טימיש חמלניצקי, שהגיע עם 9,000 קוזאקים. הקוזאקים בזזו תחילה את מנזר דרגומירנה ואת הסביבה ואז חדרו לתוך סוצ'אבה. בינתיים קיבל גאורגה שטפאן תגבורת של 10,000 לוחמים מטרנסילבניה ותגבורת נוספת מיאשי ושם מצור על סוצ'אבה. ההסתערות הראשונה על החומות לא צלחה והמצור נמשך 12 שבועות, שבמהלכן פשט הרעב בין הקוזאקים הנצורים בעיר והם נאלצו לאכול את עורות הסוסים ואת נעליהם.
ביום 12 בספטמבר נפצע טימיש חמלניצקי ברגלו וכעבור שישה ימים מת מפצעו. וסילה לופו, שקיבל סיוע צבאי מהח'אן הטטרי, היה בדרכו עם הצבא החדש אל סוצ'אבה, כשנודע לו על נפילתה ועל כך שמשפחתו ואוצרו נפלו לידי גאורגה שטפאן. הוא חצה פעם נוספת את הדניסטר בחיפוש מקלט אצל הקוזקים. מאוחר יותר עבר אל הח'אן של קרים וזה החזיק בו כמה חודשים, עד שקיבל הוראה מהסולטאן לשלוח אותו לקונסטנטינופול. לופו הגיע לקונסטנטינופול ביוני 1654 ונכלא, אך בתנאיים נוחים יחסית. אחרי ששוחרר מן הכלא ניסה לשווא לזכות שוב בשרביט המלוכה. הוא מת בשנת 1661 בקונסטנטינופול. מאוחר יותר עצמותיו הובו ליאשי ונקברו מחדש במנזר שלושת בכירי הכנסייה, לצד שאר בני משפחתו.
וסילה לופו התייחס יפה ליהודים שהתיישבו בארצו ובעיקר ביאשי וראה בהם מקור הכנסה נוסף והיה לו רופא יהודי ונציאני[5]. פליטים יהודים רבים, שנסו מפני חילות הקוזאקים בתקופת גזירות ת"ח ת"ט, מצאו מקלט בנסיכות מולדובה וחלקם ביאשי עצמה, אך מקלט זה לא החזיק מעמד כשהקוזקים פלשו לנסיכות מולדובה, כדי ללחוץ על השליט, וסילה לופו, להסכים לשידוך של בתו הצעירה, רוקסנדרה, עם טימיש, בנו של בוגדן חמלניצקי. הקוזאקים תפסו יהודים, עינו אותם כדי שיגלו איפה החביאו את כספם ושחררו אותם רק תמורת תשלום[6]. תופעה זו חזרה על עצמה כשהקוזקים ליוו לחתונתו ביאשי את טימיש חמלניצקי, בשנת 1652, ורק התערבות הפטריארך מקריוס מאנטיוכיה, שהיה במקרה ביאשי, הצילה את הקהילה מחורבן גמור[7]. תקופה קשה זו תוארה על ידי הרב נתן נטע הנובר בספרו יוון מצולה.
_-_da_Crasso_1666.JPG)
"התקנון של וסילה לופו" (Pravila lui Vasile Lupu) או בשמו האחר "ספר הלימוד הרומני" (Carte românească de învățătură), הוא קובץ החוקים הראשון של נסיכות מולדובה והוא הודפס ביאשי, ב-1646.
הקובץ מבוסס על שני מקורות עיקריים, האחד הוא תרגום של מערכת חוקים אגרריים ביזנטיניים מסוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8 והשני הוא חיבור של המשפטן האיטלקי פרוספרו פרינאצ'י (Prospero Farinacci) בתחום הפלילי.
התקנון הוא קובץ חוקים פאודליים, שקובע נורמות של הגנה כללית על הרכוש, מגן על האינטרסים הפאודליים, מקדש את ניצול האיכרים ואת צמיתותם לקרקע ואי השוויון בפני החוק. בתקנון יש הנחיות כלליות ונורמות בתחום המשפט האזרחי, המכס, המיסוי והמשפט הכנסייתי.
וסילה לופו הצטיין בתמיכתו בכנסייה הנוצרית המזרחית (אורתודוקסית). הוא בנה כנסיות ומנזרים וצייד אותם ביד רחבה, תמך בפטריארך של קונסטנטינופול וכינס סינוד בענייני הכנסייה, שנערך ביאשי.
בין מפעלותיו של וסילה לופו נכללים:
.jpg)
בתחילת שלטונו של וסילה לופו הפטריארכיה של קונסטנטינופול הייתה שקועה בחובות כבדים (שני מיליוני אספרים[8]), בעיקר כלפי השלטונות העות'מאניים. בנוסף לכך, בין ראשי הכנסייה, שהגיעו למעמדם על ידי תשלומי שוחד גדולים, היו סכסוכים מתמידים וענייני הפטריארכיה הלכו והתדרדרו. עמדו בפרק גם בעיות הכנסייה הרשמית עם התגברות התעמולה הדתית הקלוויניסטית. וסילה לופו, שכבר סייע בתרומות בעבר, הציע להם במכתב ששלח בדצמבר 1640, שיתנו לו לנהל את ענייני הפטריארכיה, יחד עם הפטריארך, במשך חצי שנה, ללא התערבות של יתר ראשי הכנסייה והוא הבטיח להביא אותם למצב סביר, גם אם יוציא על כך את כל כספו. ההצעה התקבלה ווסילה לופו שילם מכיסו את שני מיליוני האספרים, מהחוב הישן ועוד 48,000 עבור חובות חדשים. כאות תודה העניקה לו הפטריארכיה את שרידי פאראסקבה האדוקה והוא העביר אותם ליאשי, בהוצאה של 468,000 אספרים, והשכין אותם במנזר שלושת בכירי הכנסייה[9].
העברת השרידים ליאשי הפכה את העיר למרכז דתי ומוקד עלייה לרגל של שוחרי הנסים של פאראסקבה האדוקה, במיוחד ביום 14 באוקטובר, היום המוקדש לקדושה זו[10].
כדי לפתור את הבעיות הכנסייה עם התעמולה הקלוויניסטית, כינס לופו ביאשי סינוד כנסייתי, שלקחו בו חלק הפטריארך של מולדובה, ורלאם והבישופים שלו ונציגים של הפתריארכים האחרים של הכנסייה האורתודוקסית. הדיונים נמשכו כמה חודשים, עד דצמבר 1642, כשהתקבלו הניסוחים הסופיים, הודפסו (זו הייתה ההדפסה הראשונה שנערכה בנסיכות מולדובה) ונחתמו[11].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
