ווקובאר

ווּקוֹבָאר (בקרואטית: Vukovar, בסרבית קרילית: Вуковар) היא עיר נמל בחבל סלאבוניה אשר במזרח קרואטיה השוכנת במפגש הנהרות ווּקָה והדנובה. ווקובר היא בירת מחוז ווקובאר-סריימיה ונודעה בשל הנזקים הכבדים שנגרמו בה במהלך מלחמת העצמאות של קרואטיה.

נזקי העיר ממלחמת העצמאות, 1991

ווּקוֹבָאר
Vukovar
Вуковар

סמל ווקובאר סמל ווקובאר דגל ווקובאר דגל ווקובאר
מראה כללי ברחובות ווקובאר
מראה כללי ברחובות ווקובאר
מדינה	קרואטיה קרואטיה
מחוז	ווקובאר-סריימיה
ראש העיר	איוואן פנאווה
שטח	100.26 קמ"ר
גובה	108 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	23,175 (31 באוגוסט 2021)
‑ במטרופולין	27,683 (2011)
‑ צפיפות	280 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות	45°21′0″N 19°0′12″E
אזור זמן	UTC+1
www.vukovar.hr
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת קרואטיה מוגדלת)   זאגרב ספליט רייקה אוסייק זאדאר דוברובניק הונגריה ס ר ב י ה מונטנגרו אל. בוסניה והרצגובינה אוסטריה סלובניה אי. איטליה הים האדריאטי ווקובאר (למפת קרואטיה רגילה)   זאגרב ספליט רייקה אוסייק זאדאר דוברובניק הונגריה ס ר ב י ה מונטנגרו אל. בוסניה והרצגובינה אוסטריה סלובניה אי. איטליה הים האדריאטי ווקובאר tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

היסטוריה

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על התיישבות באזור בתקופה הכלקוליתית. בתקופת האימפריה הרומית הוקמו לאורך הדנובה ובכלל זה באזור קרואטיה המודרנית מצודות ומסביבן התפתחו ריכוזי אוכלוסין. לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, היגרו לאזור שבטים סלאביים ובמקביל אליהם שבטי אווארים. במהלך ימי הביניים נשלט האזור על ידי ממלכת קרואטיה ובהמשך עבר לחזקת ממלכת הונגריה. היישוב מוזכר לראשונה בכתובים במסמכים מהמאה ה-13 תחת השם ווקובו (בקרואטית: Vukovo).

ב-1526 נכבש האזור על ידי צבאו של סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית. לאחר מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) עבר היישוב לחזקת ממלכת הבסבורג ובהמשך נכלל בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, עבר השטח לחזקת ממלכת יוגוסלביה. באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, תקפה גרמניה הנאצית את יוגוסלביה והכניעה את צבאה תוך ימים אחדים. אזור ווקובאר הועבר לחזקת מדינת קרואטיה העצמאית, תחת ממשלת הבובות של האוסטאשה.

לאחר המלחמה עברה ווקובאר לחזקת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. האזור הפך בהדרגה למרכז שיווק תוצרת חקלאית, וכן התפתחו בו תעשיות טקסטיל מזון ויין.^[1]

מגדל המים של העיר, לאחר שניזוק קשות במלחמה

במסגרת תהליך התפרקותה האלים של יוגוסלביה פרצה מלחמת העצמאות של קרואטיה ובמהלכה עמדה ווקובאר תחת מתקפה כבדה של הצבא העממי היוגוסלבי. העיר הופגזה ונגרמו נזקים כבדים לבמני ציבור ומגורים וכן נפגעו מאות מתושביה ומגיניה. ב-2007, הרשיע בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר שנים מקציני צבא יוגוסלביה בעוון רצח של כ-200 מאזרחי העיר.^[2]

דמוגרפיה

לאחר מלחמת העולם השנייה החל תהליך תיעוש מואץ של האזור שלווה בהגירת עבודה לווקובאר. מספר התושבים בעיר גדל באופן משמעותי. בין 1948 ל-1991 גדל מספר תושבי העיר ב-146 אחוזים. מלחמת העצמאות של קרואטיה שלוותה בפגיעות קשות בעיר ולאחריה במשבר כלכלי הובילו לירידה במספר תושבי ווקובאר. בין 1991 ל-2011 קטן מספר תושבי העיר בכ-41 אחוזים. מבחינת התמהיל האתני של האוכלוסייה עולה, כי ב-2011 היו 57.37 אחוזים ממוצא קרואטי ו-34.87 אחוזים ממוצא סרבי.

הקהילה היהודית

קהילה יהודית אשכנזית נוסדה בעיר בראשית המאה ה-19. בני הקהילה נמנו עם המעמד הבינוני-נמוך, ומהם נמנו בעלי מלאכה זעירים וכן פקידים, עמילי מכס ומשווקי תוצרת חקלאית. ב-1835 מנתה הקהילה 35 נפשות.^[1] באמצע המאה ה-19 הפכה הקהילה לממוסדת, וב-1850 הוקם בית העלמין הקהילתי. ב-1857 הוקם בית הכנסת הראשון וב-1889 בית הכנסת הגדול. בית הכנסת הגדול תוכנן על ידי האדריכל לודוויג שֵׁנֶה(גר') והיה בית הכנסת הראשון באזור קרואטיה שלראשו גג כיפה. לצד בית הכנסת הוקם תלמוד תורה ובו למדו 20 תלמידים.^[3][4]

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה בעיר פעילות ציונית ונפתח סניף התנועה הציונית וכן סניף אגודת נוער של התנועה. ב-1921 מנתה הקהילה 453 נפשות, ב-1931 306, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה נמנו בווקובאר 213 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית והקמת מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, החלו ברדיפות יהודים. בני הקהילה גורשו למחנה ההשמדה יאסנובאץ ואיש לא ניצל.^[1][4]

לאחר מלחמת העולם השנייה הוסב מבנה בית הכנסת הראשון לכנסייה, ובראשית שנות ה-50 נהרס. בית הכנסת המרכזי הגדול נפגע קשות במהלך המלחמה ולאחריה, ב-1958 הוא נמכר, ובהמשך נהרס. בבית העלמין מצויות כ-100 מצבות. בראשית שנות ה-90, במהלך מלחמת העצמאות הקרואטית, הוא ניזוק קשות, ולאחר מכן שוקם. בית העלמין מתוחזק על ידי הרשות המקומית.^[5][3][6]

ילידי המקום

• רנה פונו, (במקור אוברזון, בהונגרית: Fonó Renée; ווקובאר, 19 בדצמבר 1908 – בודפשט, 18 באוקטובר 1975) הייתה דוקטור לרפואה (MD), רופאת ילדים, רדיולוגית, יהודייה-הונגרייה דוקטור במדעי הרפואה (PhD) (1972) מן הבולטות והמצטיינות בהונגריה ברדיולוגיית וקרדיולוגיית ילדים.
• לבוסלב (לאופולד) סְטְיֶיפָּאן רוּזִ'יצְ'קָה (בקרואטית: Lavoslav (Leopold) Stjepan Ružička; 13 בספטמבר 1887 – 26 בספטמבר 1976) היה כימאי קרואטי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1939 (לצד אדולף בוטנאנדט) "על עבודתו על פולימתילנים וטרפנים גבוהים". החזיק בשמונה תוארי דוקטור לשם כבוד (ארבעה במדע, שניים ברפואה, אחד במדעי הטבע, ואחד במשפטים), שבעה פרסים ומדליות, ו-24 חברויות לשם כבוד בחברות כימיות, ביוכימיות ומדעיות אחרות.

ערים תאומות

לווקובאר שלוש ערים תאומות, והן:

• סרביה באץ', סרביה
• קרואטיה דוברובניק, קרואטיה (מ־1993)
• בוסניה והרצגובינה מוסטר, בוסניה והרצגובינה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ווקובאר בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ווקובאר
• יהדות קרואטיה, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• The Forgotten Death List of Vukovar, באתר isracast.com (באנגלית)
• ‏Croatian city without Jews to restore its synagogue, באתר jweekly.com (באנגלית)
• ווקובאר (קרואטיה), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. הקהילה היהודית בווקובאר, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמ' 119-118.
2. Two jailed over Croatia massacre, באתר webcitation.org (באנגלית).
3. אתרי מורשת יהודית בקרואטיה, באתר heritageabroad.gov, עמודים 22–23 (באנגלית).
4. שמואל ספקטור, ג'פרי ויגודר, Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust: Seredina-Buda-Z, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2001, עמוד 1417, אוחזר ב-7 באוגוסט 2016 (באנגלית).
5. צילום מבית העלמין משנת 2000, באתר הספרייה הלאומית.
6. בית העלמין בווקובאר, באתר International Jewish Cemetery Project (באנגלית).