הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי
פארק לאומי במדינת הוואי בארצות הברית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי (באנגלית Hawaii Volcanoes National Park) הוא פארק לאומי אמריקני ושמורת טבע המשתרע על פני שטח של 1,309 קילומטרים רבועים באי הוואי. הפארק הוקם ב-1 באוגוסט 1916 והוא כולל שני הרי געש פעילים: קילוואה, אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם ומאונה לואה, הר געש המסיבי ביותר בעולם מטיפוס חרוט מגן. עבור המדענים הפארק הוא מקור לתובנות על הולדת והתפתחות איי הוואי, ומחקרים מתמשכים להבנת התהליכים של הגעשיות. עבור המבקרים מציע הפארק נופים געשיים דרמטיים, כמו גם הצצה לבעלי חיים וצמחים נדירים.
קילוחים של לבת פַּהוֹיהוֹי ולבת אַא | |||||||||||||||
אתר מורשת עולמית | |||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||
מידע כללי | |||||||||||||||
תאריך הקמה | 11 באוגוסט 1916 | ||||||||||||||
מבקרים בשנה | 2,016,702[2] (נכון ל־2017) | ||||||||||||||
גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית | ||||||||||||||
נתונים ומידות | |||||||||||||||
שטח | 1,309[3] קמ"ר | ||||||||||||||
מיקום | |||||||||||||||
מדינה | הוואי בארצות הברית | ||||||||||||||
מיקום | מחוז הוואי | ||||||||||||||
קואורדינטות | 19°23′N 155°12′W | ||||||||||||||
Hawaii Volcanoes National Park | |||||||||||||||
מתוך הכרה בערכי הטבע המובהקים שלו הוכרז הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי כשמורה ביוספרית בינלאומית ב-1980 וכאתר מורשת עולמית ב-1987.[4] במסגרת התוכנית "הקוורטרים של אמריקה היפה" (America the Beautiful Quarters) שהחלה ב-2010[5] החלה מטבעת ארצות הברית להפיץ ב-27 באוגוסט 2012 את הקוורטר ה-14 בסדרה, המנציח את הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי.
ב-10 במאי 2018 נסגר אזור הפסגה של הר הגעש קילוואה, כולל מרכז המבקרים ומטה הפארק, בשל התפוצצויות וענני אפר געשי רעילים מלוע האלמאומאו (Halemaʻumaʻu crater), כמו גם רעידות אדמה ונזקים לכבישים.[6] עם זאת, חלקים מהפארק, כולל מרכז המבקרים, נפתחו מחדש לציבור ב-22 בספטמבר 2018.[7][8]
התפרצויות, התמוטטויות של הקרקע והתפוצצויות בפארק הפסיקו בתחילת אוגוסט. נכון לנובמבר 2018 נמשכת הרגיעה בפעילות הגעשית של הר הגעש קילוואה. בפסגה, הפעילות הסייסמית ומעוותים הם זניחים. קצב פליטת הגז גופרית דו-חמצנית הן בפסגה והן בחלק התחתון של רצועת הבקעים המזרחית פחת בקצב דרסטי, וסך כל הפליטה נמוך יותר מבכל זמן מאז שלהי 2007. מידע מרעידות אדמה ומעוותים של תוואי נוף מצביע שאין הצטברות, נסיגה, או תנועה משמעותית של מאגמה או התגברות לחץ כפי שצפוי אם המערכת הולכת לקראת התחדשות הפעילות.[9]