הסילפידה
בלט רומנטי בשתי מערכות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הסילפידה (בצרפתית: La Sylphide) הוא בלט רומנטי בשתי מערכות. שתי גרסאות היו לבלט; את הכוריאוגרפיה לגרסה הראשונה יצר פיליפו טליוני בשנת 1832, ואת הכוריאוגרפיה לשנייה יצר אוגוסט בורנונביל ב-1836. הגרסה של בורנונביל היא היחידה הידועה ששרדה וזה אחד הבלטים הוותיקים ביותר ששרדו בעולם.
ב-12 במרץ 1832 עלתה הגרסה הראשונה של הסילפידה, בהצגת בכורה בסאל לה פלטייה של האופרה של פריז בכוריאוגרפיה של הכוריאוגרף האיטלקי פורץ הדרך פיליפו טליוני ולמוזיקה מאת ז'אן מדלן שנייצהפר.[1]
טליוני עיצב את היצירה כתצוגה לבתו מארי. "הסילפידה" היה הבלט הראשון שבו היה לריקוד על קצות האצבעות צידוק אסתטי ולא תעלול אקרובטי גרידא, לא אחת תוך סרבול בתנועות הזרוע ומאמצים ניכרים, שהיה מקובל על רקדנים בסוף שנות ה-20' של המאה ה-19. מארי נודעה בקיצור חצאיותיה בהצגת "הסילפידות" (כדי להציג לראווה את ריקודה המעולה על קצות האצבעות), מעשה שנחשב לשערורייתי מאוד בשעתו. בן-זוגה של טליוני, בתפקיד ג'יימס, היה ז'וזף מאזילייר.
את הלברית כתב הטנור אדולף נורי, "רוברט" הראשון באופרה "רוברט השד" של מאיירבר, אופרה שבה השתתפה מארי טליוני בפרק המחולות, "בלט הנזירות". התסריט של נורי התבסס פחות או יותר על סיפור מאת שארל נודייה, Trilby, ou Le lutin d'Argail, אבל בשינוי מגדרי הגיבורים - שד ואשת דייג אצל נודייה; סילפידה, או רוח יער אוורירית, ואיכר, בבלט.
תמונת מעשה הכישוף של מאדג' הזקנה, הפותחת את המערכה השנייה של הבלט, נוצרה בהשראת "לה סטרגה" של ניקולו פגניני, שקיבלה את השראתה מתמונת המכשפות מתוך "Il Noce di Benevento" ("עץ האגוז של בנוונוטו"), בלט משנת 1812 שיצרו הכוריאוגרף סלבטורה ויגאנו והמלחין פרנץ קסאפר זיסמאייר.