היסטוריה כלכלית של ארגנטינה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההיסטוריה הכלכלית של ארגנטינה היא בין היותר נחקרות, בין היתר בשל מה שמכונה "הפרדוקס הארגנטיני": מדינה שנהנתה מצמיחה מהירה בתחילת המאה ה-20, אך חוותה נסיגה שנחקרה בספרים רבים. למעשה לא מדובר בפרדוקס: פיתוחה של ארגנטינה מהרבע האחרון של המאה ה-19 ועד לרבע הראשון של המאה ה-20, התבסס על דבר והיפוכו - מצד אחד מאמצי פיתוח של פוטנציאל הייצור החקלאי (חיטה ובשר) שנועדו לתצרוכת במערב אירופה (בעיקר בבריטניה), תמורת מוצרים מוגמרים פרי התעשייה המפותחת, כל זה על יסוד פרשנות מסויימת של התיאוריה הכלכלית הקלאסית של אדם סמית ושל דיוויד ריקרדו,[1] לפיה 'חלוקת העבודה' חייבת להתממש גם בקנה מידה עולמי, וכי היתרון היחסי של ארגנטינה במקרה הזה הוא בייצור חומרי גלם ואילו יתרונה היחסי של בריטניה הוא בתחום הייצור, וכי על כל צד לנצל את יתרונו היחסי. מצד שני, מאמצי הפיתוח הללו נשענו על הגירה הולכת וגדלה, שלמרות שחלק גדול מהמהגרים הגיע לארגנטינה רק בעונות הבוערות של הקציר ('הגירת הסנונית' - imigracion golondrina), בכל זאת רוב המהגרים החליטו להשתקע בארגנטינה, מה שייצר לחץ על פיתוח של תעשייה מקומית. מאז, כבר יותר מ-100 שנה, נעה הכלכלה-הפוליטית בארגנטינה בין העדפת המגזר החקלאי לייצוא (שמשמעותו דיכוי התעשייה המקומית), לבין פעולתן של קואליציות-יצרנים החותרים לשינוי סדרי העדיפויות. אין צורך לומר כי מאבק איתנים זה מושפע מאינטרסים זרים, שעד 1930 התחרו ביניהם על חדירה למשק הארגנטיני, בראשם האמריקנים שניסו לדחוק את רגליהם של הבריטים.[2]
ארגנטינה נהנית מיתרון יחסי בחקלאות הודות לשטחים הפוריים הרבים בה. בין השנים 1860 ו-1930, ניצול אדמות הפמפס הוביל את הצמיחה הכלכלית. במהלך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 ארגנטינה השיגה את קנדה ואוסטרליה בגודל האוכלוסייה, הכנסה לאומית, והכנסה לנפש. ב-1913 ארגנטינה הייתה במקום ה-10 בעולם ברמת העושר לנפש.
החל משנות ה-30 של המאה ה-20, הכלכלה הארגנטינאית התדרדרה משמעותית, והגורם העיקרי לכך היה חוסר היציבות הפוליטית מאותה שנה בה החונטה הצבאית בראשות חוסה פליקס אוריבורו (José Félix Uriburu) הדיחה את הנשיא המכהן איפוליטו איריגוז'ן (Hipólito Yrigoyen) ושמה קץ ל-7 עשורים של שלטון אזרחי-חוקתי. במונחים מקרו כלכליים, ארגנטינה הייתה אחת המדינות היציבות עד לשפל הכלכלי הגדול, שבעקבותיו הפכה לאחת הפחות יציבות. הממשלות מ-1930 ועד 1970 נקטו באסטרטגיה של תחליפי יבוא בשאיפה לאספקה עצמית שלהם, וההשקעה בתעשייה פגעה קשות בחקלאות.
תקופת תחליפי היבוא הסתיימה ב-1976, אך הגידול בהוצאה הציבורית, העלייה בשכר וחוסר היעילות בתעשייה; הובילו להיפר-אינפלציה שנמשכה לאורך העשור הבא. כתוצאה מכך נוצר בשנות השמונים חוב חיצוני בשיעור של שלושה רבעים מהתוצר הלאומי הגולמי.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הממשלה התמודדה עם האינפלציה בדרך של הצמדת הפסו הארגנטינאי לדולר והפרטת חברות ממשלתיות לשם פירעון החוב החיצוני. למרות זאת ארגנטינה נקלעה למשבר בתחילת המאה ה-21, והממשלה נאלצה לפחת את הפסו. באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נראה היה שהכלכלה משתקמת, אבל הליכים משפטיים שמקורם במשבר הקודם הובילו למשבר חדש בשנת 2014.