Loading AI tools
שופט ופוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הוגו לאפייט בלאק (באנגלית: Hugo Lafayette Black; 27 בפברואר 1886 – 25 בספטמבר 1971) היה עורך דין, פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, שכיהן כסנאטור מטעם אלבמה בשנים 1927–1937, ולאחר מכן ועד 1971 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית וכתומך מסור של מדיניות הניו דיל, הוא תמך בפרנקלין דלאנו רוזוולט, הן בבחירות לנשיאות של 1932 והן באלו של 1936. כמי שרכש לעצמו בסנאט מוניטין של רפורמטור, מונה בלאק לבית המשפט העליון על ידי הנשיא רוזוולט ומינויו אושר על ידי הסנאט ברוב של 63 תומכים ו-16 מתנגדים (על המתנגדים נמנו 10 רפובליקנים ו-6 דמוקרטים). בלאק היה הראשון מבין תשעת השופטים שרוזוולט מינה לבית המשפט העליון, והוא המשיך לכהן אחרי כולם, למעט ויליאם אורוויל דאגלס.
 | |||||||||
| הוגו בלאק | |||||||||
| לידה |
27 בפברואר 1886 הרלן, אלבמה, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
25 בספטמבר 1971 (בגיל 85) בת'סדה, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | הוגו לאפייט בלאק | ||||||||
| שם לידה |
Hugo Lafayette Black | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
בית הספר למשפט של אוניברסיטת אלבמה | ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Josephine Foster Black | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
כמי שהיה השופט החמישי באורך כהונתו בהיסטוריה של בית המשפט העליון, היה בלאק אחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט במאה ה-20. הוא בלט בעיקר בשל תמיכתו בפירוש טקסט חוקת ארצות הברית כפשוטו ובשל עמדתו שהחירויות שהוענקו במגילת הזכויות מחייבות את המדינות על פי התיקון ה-14 לחוקה. במהלך הקריירה הפוליטית שלו נחשב בלאק כתומך נלהב של מדיניות ליברלית ושל חירויות האזרח.
במלחמת העולם השנייה כתב בלאק את חוות דעת הרוב בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית שאישר את כליאת היפנים בארצות הברית. בלאק התנגד לדוקטרינת ההליך הראוי המהותי (Substantive due process) (הפירוש לתפישה זו של מתנגדי הניו-דיל בבית המשפט העליון גרם לחוסר אפשרות של הממשלה לחוקק חוקים שהשמרנים טענו שהם הפריעו לכאורה לחירויותיהם של בעלי העסקים) והוא האמין שאין כל בסיס במילות החוקה לזכות לפרטיות, והצביע ברוח דברים אלו בפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) מ-1965.
לפני שנבחר בלאק כסנאטור דמוקרטי מטעם מדינת אלבמה, הוא אימץ השקפות אנטי-קתוליות והיה חבר בקו קלוקס קלאן, אך הוא פרש מהארגון ב-1925. ב-1937, עם מינויו לבית המשפט העליון, אמר בלאק: "לפני שהייתי לסנאטור עזבתי את הקלאן. אין לי שום קשר עמם מאז. נטשתי אותם. הפסקתי לחלוטין כל קשר עם הארגון".
במהלך העשור בו כיהן בלאק בסנאט, הוא שימש כמזכיר הסיעה הדמוקרטית בסנאט וכיושב ראש ועדת החינוך והעבודה של הסנאט.
הוגו בלאק היה הצעיר מבין שמונת ילדיהם של ויליאם לאפייט בלאק ושל מרתה (לבית טולנד) בלאק. הוא נולד בהרלן, שבמחוז קליי, אלבמה. ב-1890 עברה המשפחה לאשלנד, מקום מושב המחוז.[1]
בלאק סיים את לימודיו בקולג' לחינוך של אוניברסיטת אלבמה שבטסקלוסה. אחיו אורלנדו היה רופא, והוא החליט ללכת בדרכיו. בגיל 22 הוא עזב את טסקלוסה ונרשם לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אלבמה שבברמינגהאם. אף על פי כן, אחיו אורלנדו הציע שתחת זאת הוגו ירשם לבית הספר למשפטים של האוניברסיטה. ביוני 1906, לאחר שסיים את לימודי המשפטים, הוא שב לאשלנד ופתח שם משרד עורכי דין. המשרד לא נחל הצלחה מרובה, כך שב-1907 עבר בלאק לברמינגהאם, שהייתה אז בתהליך התפתחות, שם הוא התמחה בדיני עבודה ובדיני נזיקין.[1]
כתוצאה מכך שהוא ייצג אפרו-אמריקאי שנדון למאסר עם עבודת פרך, התיידד בלאק עם א. א. ליין, שופט שהיה קשור למקרה. כאשר נבחר ליין למועצת עיריית ברמינגהאם ב-1911 הוא ביקש מבלאק לשמש כשופט בבית המשפט המשטרתי, וזו הייתה ההתנסות היחידה שלו בשיפוט טרם מינויו לבית המשפט העליון. ב-1912 התפטר בלאק מתפקיד זה כדי לשוב לעיסוק בעריכת דין בהיקף מלא. ב-1914 הוא נבחר לתקופת כהונה של ארבע שנים כתובע של מחוז ג'פרסון.[1]
שלוש שנים לאחר מכן, בימי מלחמת העולם הראשונה, התפטר בלאק מתפקידו כדי להתגייס לצבא ארצות הברית, ובסופו של דבר התקדם עד לדרגת קפטן. הוא שירת ברגימנט הארטילריה ה-81, אך לא הוצב בחזית באירופה. באותה תקופה הוא הצטרף למועדון הסיביטאני (אנ') של ברמינגהאם, ובסופו של דבר שימש כנשיאו. הוא המשיך להיות פעיל במועדון עד יומו האחרון, ולעיתים כתב מאמרים עבור פרסומיו.
בראשית שנות ה-20 היה בלאק חבר במועדון מספר 1 על שם רוברט אדוארד לי של הקו קלוקס קלאן בברמינגהאם, עד לפרישתו ממנו ב-1925. ב-1937, לאחר אישור מינויו לבית המשפט העליון, דווח שב-1926 ניתנה לו חברות בארגון לכל החיים.[2]
ב-23 בפברואר 1921 נשא בלאק לאישה את ג'וזפין פוסטר. לזוג נולדו שני בנים ובת. ב-1951 נפטרה ג'וזפין וב-1957 נישא בלאק בשנית לאליזבת סיי דמיריט.[3]
.jpg)
ב-1926 התמודד בלאק בבחירות לסנאט של ארצות הברית בעקבות פרישתו של הסנאטור אוסקר אנדרווד. בשל שליטה של המפלגה הדמוקרטית בפוליטיקה של אלבמה מאז שלילת זכות הבחירה מהאפרו-אמריקאים, שהיו רובם מצביעי המפלגה הרפובליקנית, בראשית המאה, הביס בלאק בקלות את יריבו הרפובליקני, א. ה. דרייר, וזכה ב-80.9% של קולות הלבנים. ב-1932 הוא נבחר לכהונה נוספות ברוב של 86.3% מול המועמד הרפובליקני ג' תאודור ג'ונסון.[4] כסנאטור, רכש בלאק מוניטין של חוקר החלטי. ב-1934 הוא ישב בראש ועדה שבדקה את החוזים עם מובילי דואר אוויר שנחתמו בתקופת כהונתו של וולטר פולגר בראון כמנהל הכללי של דואר ארצות הברית, חקירה שהובילה לשערוריית דואר האוויר (Air Mail scandal). כדי לתקן את מה שהוא הגדיר כ"הונאה וקנוניה" שנבעו מחוק דואר האוויר של 1930, הוא הגיש את הצעת חוק בלאק-מק'קלר, שאושר כחוק דואר האוויר של 1934. בשנה שלאחר מכן הוא היה חבר בוועדת החקירה של הסנאט בנוגע לנוהגי השדלנות. הוא גינה בפומבי את השדלנים "בעלי העוצמה, הכזבנים, מתקני המברקים, ממסגרי המכתבים בוושינגטון", ודחף לחקיקה שתחייב אותם לפרסם את שמותיהם ואת משכורותיהם.[5]
ב-1935, בתקופת השפל הגדול, שימש בלאק כיושב ראש ועדת החינוך והעבודה של הסנאט, תפקיד בו הוא ישמש עד לתום כהונתו בסנאט. ב-8 באוגוסט אותה שנה, דיבר בלאק, בתוקף תפקידו כיושב ראש הוועדה לחקר השדלנות בתוכנית רדיו של NBC. קהל המאזינים הוכה בתדהמה כששמע את בלאק מדבר על מסע שתדלנות בהיקף של 5 מיליון דולר בענף החשמל שבו נעשה ניסיון להפיל את חוק וילר-רייבורן, שנודע כחוק חברות השירות הציבורי של 1935 (Public Utility Holding Company Act of 1935) שעבר ביולי אותה שנה. החוק חייב את הוועדה לניירות ערך ולבורסות לסגור את כל חברות החשמל המושחתות בארצות הברית.[6] ב-1937 קידם בלאק את הצעת חוק בלאק-קונרי, שנועדה להנהיג שכר מינימום ארצי ושבוע עבודה של שלושים שעות, אף על פי שבתחילה דחה בית הנבחרים, גרסה מתוקנת שלו, שהרחיבה את שבוע העבודה המקסימלי המקורי של בלאק לארבעים שעות, ושעברה ב-1938, לאחר שבלאק סיים את כהונתו בסנאט, ונודעה כחוק תנאי העבודה ההוגנים של 1938 (Fair Labor Standards Act of 1938).[7]
בלאק היה תומך נלהב של הנשיא רוזולט ושל מדיניות הניו דיל. הוא קידם בעיקר את הצעת חוק הארגון מחדש במערכת המשפט של 1937 (Judicial Procedures Reform Bill of 1937), שהייתה ניסיון בלתי מוצלח של הנשיא רוזוולט להגדיל את מספר השופטים בבית המשפט העליון שיצביעו בעד תוכניותיו.
במשך כל שנותיו בסנאט, נשא בלאק נאומים שהתבססו על אמונתו בכוחה המוחלט של החוקה. הוא ראה בצעדיו של בית המשפט העליון שהתנגד לניו דיל כמעשים של שיפוטיות יתר. מבחינתו, פסל בית המשפט באופן בלתי ראוי את החוקים שעברו ברוב גדול בקונגרס.
במהלך כהונתו בסנאט, התנגד בלאק בעקביות לחוק נגד מעשי לינץ', כפי שעשו כל עמיתיו הדמוקרטים מהדרום העמוק.[8] ב-1935 ניהל בלאק פיליבסטר בדיון על הצעת החוק נגד מעשי לינץ' של וגנר וקוסטיגן. העיתון Pittsburgh Post-Gazette דיווח שהצעה להפסקת הפיליבסטר נדחתה, "הדרומיים, בראשות טום קונלי מטקסס והוגו בלאק מאלבמה, גיחכו זה לעברו של זה ולחצו ידיים".[9]
.jpg)
זמן קצר לאחר כישלון ניסיון הרפורמה בבית המשפט העליון, הגיעה לידיו לנשיא רוזוולט ההזדמנות הראשונה למנות שופט בבית המשפט העליון לאחר פרישתו של השופט השמרן ויליס ואן דוונטר. רוזוולט היה מעוניין שהמחליף יהיה "תומך הניו דיל אוונגלי ראוי", שיהיה צעיר באופן יחסי, שמינויו יאושר על ידי הסנאט, ושיגיע מאזור בארצות הברית שייצוגו בבית המשפט היה חסר.[10] שלושת המועמדים הסופיים היו פרקליט המדינה של ארצות הברית סטנלי ריד, הסנאטור שרמן מינטון ובלאק. רוזוולט ציין שלריד "חסר הלהט הדרוש", ומינטון לא היה מעוניין במינוי באותה עת. ההחלטה נפלה בסופו של דבר על בלאק, שהיה מועמד מהדרום, ושכסנאטור, הצביע בעד כל 24 תוכניות הניו דיל המרכזיות. רוזוולט אהב את השימוש שבלאק עשה בתפקיד של הסנאט כגוף חוקר כדי לעצב את הגישה האמריקאית לרפורמות, את התמיכה ההרחבה שקיבל בבחירות, ואת תמיכתו בו עוד מראשית ימי נשיאותו. הן ריד והן מינטון מונו בהמשך לבית המשפט העליון. ריד היה השופט הבא שמונה על ידי רוזוולט, ומינטון מונה ב-1949 על ידי הארי טרומן.[11][12]
ב-12 באוגוסט 1937 הגיש רוזוולט את מועמדותו של בלאק. על פי המקובל, אישור מינויו של סנאטור שמועמד לתפקיד ביצועי או שיפוטי, אושר מידית ללא דיון. אף על פי כן, כאשר הוגשה מועמדותו של בלאק, חרג הסנאט ממסורת זו בפעם הראשונה מאז 1853. במקום לאשר את המינוי מיידית, הוא העביר את המינוי לוועדת המשפט של הסנאט. על בלאק נמתחה ביקורת על קנאותו כביכול, על שורשיו התרבותיים, ועל חברותו בקו קלוקס קלאן, כאשר זו נחשפה בפומבי. אך בלאק היה ידיד קרוב של וולטר פרנסיס וייט, המזכיר האפרו-אמריקאי של NAACP, שסייע להפיג את הביקורת. בפסק הדין "צ'מברס נגד פלורידה" (Chambers v. Florida) מ-1940, אחד התיקים הראשונים של בלאק, בו הוא פסק לטובת נאשמים בפלילים אפרו-אמריקאים שחוו הפרות של הזכות להליך ראוי, סייע בהמשך להרגיע את החששות הללו.
ב-16 באוגוסט החליטה ועדת המשפט להמליץ על בלאק ברוב של 13 תומכים מול 4 מתנגדים, ובאותו יום הועבר המינוי לדיון במליאת הסנאט.[2] בשלב זה צצו שמועות על מעורבותו של בלאק בפעילות הקו קלוקס קלאן, ושני סנאטורים דמוקרטים ניסו להפיל את המינוי. אך באותה עת לא הייתה בנמצא עדות חותכת לחברותו של בלאק בארגון, ולאחר שש שעות דיונים הצביע הסנאט ברוב של 63 תומכים ו-16 מתנגדים בעד המינוי. על המתנגדים נמנו 10 רפובליקנים ו-6 דמוקרטים. זמן קצר לאחר מכן, נודע על חברותו של בלאק בקו קלוקס קלאן ובשל כך פרצה שערורייה. בכל אופן, בלאק היה לתומך בולט של זכויות האזרח כאשר כיהן על כס השיפוט.[13]
מושל אלבמה ביב גרייבס מינה את רעייתו דיקסי ביב גרייבס למלא את מושבו הפנוי של בלאק בסנאט. ביומו הראשון של בלאק על כס השיפוט, קראו שלושה עורכי דין תיגר על מינויו על בסיס סעיף אי הכשירות. בית המשפט דחה את הטענה הזאת באותה שנה בפסק הדין אק פארטה לויט (Ex parte Levitt).[14]
משעה שהחל בלאק לכהן על כס השיפוט, הוא קידם את רעיון הריסון השיפוטי ופעל לבלום את בית המשפט מלהתערב בעניינים חברתיים וכלכליים. הוא הגן בתוקף על "משמעותה הפשוטה" של החוקה, ששורשיה היו ברעיונות שנהגו בעת שנכתבה, והדגיש את עליונותה של הרשות המחוקקת. מבחינתו של בלאק, תפקיד בית המשפט העליון היה מוגבל והוגדר על ידי החוקה.
בראשית ימי כהונתו בבית המשפט, סייע בלאק להפוך על פיהן החלטות קודמות שהתבססו על הפירוש הצר של סמכות הממשל הפדרלי. חוקים רבים של הניו דיל, שקודם לכן נפסלו על סמך תקדימים קודמים, קיבלו כעת אישור לתאימותם לחוקה. ב-1939 הצטרפו לבלאק השופטים פליקס פרנקפורטר וויליאם אורוויל דאגלס. דאגלס הצביע יחד עם בלאק בתיקים לא מעטים, במיוחד אלו שהיו קשורים לתיקון הראשון לחוקה, בעוד שפרנקפורטר היה עד מהרה לאחד מיריביו האידאולוגיים. בשנים 1946–1971 היה בלאק ותיק שופטי בית המשפט העליון.
באמצע שנות ה-40 היה בלאק מעורב בוויכוח מריר עם השופט רוברט ה. ג'קסון כתוצאה מפסק הדין "תאגיד הפחם ג'וול רידג' נגד איגוד עובדי הפחם של אמריקה" (Jewell Ridge Coal Corp. v. United Mine Workers of America) מ-1945. בתיק זה פסק בית המשפט ברוב של חמישה מול ארבעה לטובת איגוד עובדי הפחם. בלאק הצביע עם הרוב, בעוד שג'קסון התנגד. בכל אופן, תאגיד הפחם הגיש בקשה לעיון חוזר בתיק על בסיס הטענה שבלאק צריך לפסול את עצמו מלדון בתיק, שכן איגוד העובדים יוצג על ידי שותפו של בלאק למשרד עורכי הדין עשרים שנה קודם לכן. על פי כללי בית המשפט העליון, כל אחד מהשופטים רשאי להחליט בעצמו על פסילתו שלו. ג'קסון הסכים שהעתירה לשמיעה חוזרת של התיק צריכה להידחות, אך סירב לתת את הסכמתו להשתתפותו של בלאק בהרכב שידון בתיק. בסופו של דבר, כאשר פסק בית המשפט פה אחד לדחות את העתירה לדיון חוזר, הוציא ג'קסון הצהרה קצרה, שאליה הצטרף פרנקפורטר. בהצהרה זו צוין שג'קסון הצביע בעד דחיית העתירה לא כאישור השתתפותו של בלאק בהרכב שידון בתיק, אלא על בסיס "הטענה המוגבלת" שכל שופט רשאי להגדיר לעצמו את אמות המידה לפסילתו.[15] בתחילה לא משך תיק זה תשומת לב ציבורית מיוחדת, אך ב-1946 כאשר נפטר נשיא בית המשפט העליון הרלן סטון, נפוצו שמועות שהנשיא טרומן התכוון למנות את ג'קסון כיורשו, ואלו הובילו כמה עיתונים לחקור ולדווח על המחלוקת שהייתה בתיק ג'וול רידג'. על פי הדיווח הדליפו לכאורה בלאק ודאגלס לעיתונות שהם היו מתפטרים אילו ג'קסון היה מתמנה כנשיא בית המשפט. בסופו של דבר מינה טרומן את פרד וינסון לתפקיד.
ב-1948 הוציא בלאק צו שביקש השופט אייב פורטאס שאסר על בית משפט פדרלי מחוזי בטקסס להמשיך ולחקור בדבר חשד להונאה ואי-סדרים בבחירות המקדימות לתפקיד הסנאטור מטעם טקסס שהתקיימו באותה שנה. צו זה אישר למעשה את בחירתו של לינדון ג'ונסון כסנאטור על פניו של מושל טקסס לשעבר, קוק סטיבנסון.[16]
בשנות ה-60 התכתש בלאק עם פורטאס, שבאותה עת כבר מונה כשופט בבית המשפט העליון. ב-1968 כינה עוזרו המשפטי של נשיא בית המשפט ארל וורן את הסכסוך בין השניים כ"אחד ממקרי האיבה המרכזיים ביותר בבית המשפט".[17]
תקופת כהונתו של וינסון כנשיא בית המשפט העליון הקבילה לבהלה האדומה השנייה, תקופה של גישה אנטי-קומוניסטית אינטנסיבית בארצות הברית. בכמה תיקים שהובאו בפני בית המשפט העליון, הוא אישר את תקפותם של החוקים האנטי-קומוניסטים שהועברו באותה תקופה. לדוגמה, בפסק הדין "איגוד התקשורת האמריקאי נגד דודס" (American Communications Ass'n v. Douds) מ-1950, אישר בית המשפט העליון חוק שדרש מפעילי איגודים מקצועיים להתחייב לא להיות חברים במפלגה הקומוניסטית. בלאק כתב חוות דעת מיעוט בתיק זה, בה הוא טען שהחוק הפר את סעיף חופש הביטוי שבתיקון הראשון לחוקה. באופן דומה, בפסק הדין "דניס נגד ארצות הברית" (Dennis v. United States) מ-1951 אישר בית המשפט את חוק סמית' (Smith Act), שהגדיר כפשע "תמיכה, סיוע, ייעוץ או לימוד של החובה, הנחיצות, הרצון או הנאותות להפלת ממשלת ארצות הברית". בחוק זה נעשה לעיתים קרובות שימוש בהעמדה לדין של אנשים שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית. גם בתיק זה הגיש בלאק חוות דעת מיעוט, בה הוא כתב:
על פי דעת הקהל כפי שהיא מתקיימת כעת, מעטים ימחו על הרשעתם של עותרים קומוניסטים אלו. עם זאת, קיימת תקווה, שבזמנים רגועים יותר, כאשר שוככים הלחצים, ההתלהטויות והחששים הנוכחיים, בית משפט זה או בית משפט שיבוא אחריו ישיב את החירויות של התיקון הראשון למקום הראוי להן בחברה חופשית.[18]
החל משנות ה-40 כתב בלאק פסקי דין שהיו קשורים לסעיף חופש ההתאגדות ובהם הוא עמד על עקרון הפרדת הדת מהמדינה. הבולט מבין פסקי דין אלו היה "אנגל נגד ויטל" (Engel v. Vitale) מ-1962, בו הוכרז כי תפילות באישור המדינות בבתי ספר ציבוריים נוגדות את החוקה. פסק דין זה עורר התנגדות, במיוחד בקרב חוגים שמרניים.[19] מאמצים להשבת התפילות בבתי הספר באמצעות תיקון לחוקה כשלו.
ב-1953 הלך לעולמו נשיא בית המשפט העליון וינסון ובמקומו מונה ארל וורן. בעוד שכל חברי הרכב השופטים היו ליברלים תומכי הניו דיל, בלאק היה חלק מהאגף הליברלי ביותר של בית המשפט, יחד עם השופטים וורן, דאגלס, ברנן וגולדברג. לדבריהם לבית המשפט העליון היה תפקיד מעבר לזה של הקונגרס. אם כי הוא הצביע לעיתים קרובות יחד עם השופטים הללו, נקט בלאק לפעמים בעמדה משלו בכמה תיקים, שהבולט מבנייהם היה פסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) מ-1965, שקבע שהחוקה מגינה על הזכות לפרטיות. משלא נמצאה זכות זו כתובה במפורש בחוקה, כתב בלאק בחוות דעת המיעוט שלו ש"אנשים טובים ומוכשרים רבים דיברו וכתבו ברהיטות ...על החובה של בית משפט זה לשמור על החוקה ככזאת שנמצאת בהרמוניה עם הזמן. ...אני כשלעצמי עם כל הכבוד דוחה את ההשקפה הזו".[20]
יריבו האידאולוגי הבולט ביותר בבית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של וורן היה השופט ג'ון מרשל הרלן השני, שהחליף ב-1955 את ג'קסון. השניים היו חלוקים בכמה סוגיות, כולל יישומה של מגילת הזכויות במדינות, היקף יישומו של סעיף ההליך הראוי, והעיקרון של קול אחד לכל אחד.
משנתו המשפטית של בלאק היא הייחודית ביותר מבין אלו של שופטי בית המשפט העליון בכל תולדותיו והיא השפיעה על שופטים רבים כמו ארל וורן,[21] ויליאם רנקוויסט,[22] ואנטונין סקאליה.[23]
משנתו המשפטית של בלאק כללה שלושה מרכיבים מהותיים: היסטוריה, פשט מילולי ואבסולוטיות.[24] שורשי אהבת ההיסטוריה של בלאק היו נטועים באהבה שרחש כל ימי חייו לספרים, שהובילה אותו להאמין שהמחקר ההיסטורי חיוני למי שמעוניין למנוע מהחברה לחזור על טעויותיה מהעבר. ב-1968 כתב בלאק ש"הכוח משחית, וכוח ללא הגבלה יפתה את שופטי בית המשפט העליון כפי שההיסטוריה מלמדת שהוא פיתה שופטים אחרים".[25]
המרכיב השני, מחויבותו של בלאק לפשט המילולי, הייתה כרוכה בשימוש במילות החוקה להגבלת תפקידי הרשות השופטת. בלאק גרם לשופטים לתת תוקף לעליונותה של הרשות המחוקקת, אלא אם כן זו האחרונה נטלה מהאנשים את חרויותיהם. בלאק כתב: "החוקה היא לא בת אלמוות; את התיקונים והביטולים בה ניתן לבצע בתהליך התיקון כפי שמוגדר בה, לא באמצעות פעולותיהם של שופטים אלא על ידי אלו של העם ונציגיו הנבחרים".[24] בלאק הטיף לעיתים קרובות לעמיתיו בבית המשפט, ליברלים כשמרנים, על החשיבות לפעול במסגרת מגבלות החוקה.
המרכיב השלישי, האבסולוטיות של בלאק, הובילה אותו לכפות את הזכויות על פי החוקה, ולאו דווקא לנסות להגדיר את המשמעות, ההיקף או המידה של כל זכות. בלאק הביע את השקפתו על מגילת הזכויות בחוות הדעת שכתב ב-1947 בפסק הדין "אדמסון נגד קליפורניה" (Adamson v. California), שאותו הוא החשיב כ"חוות הדעת המשמעותית ביותר שנכתבה על ידו":
אין אני מחשיב את מגילת הזכויות ככותונת משוגעים מיושנת מהמאה ה-18... יש הסבורים שהוראותיה כבר לא בתוקף. ואכן הם נכתבו כמענה לעוולות עתיקות. אך הם אותו סוג של עוולות אנושיות שנוצרו ממאה למאה בכל מקום בו המעטים חיפשו את הכוח המופרז על חשבונם של הרבים. למיטב שיפוטי אזרחיה של אף אומה לא יכולים לאבד את זכויותיהם כל עוד מגילת זכויות כמו זו שלנו קיימת ומטרותיה הבסיסיות מפורשות, נאכפות ומכובדות במסירות ...אנהג על פי אמונתי שהכוונה המקורית של התיקון ה-14 - להחיל על כל האנשים את ההגנה המלאה של מגילת הזכויות. הקביעה שבית משפט זה יכול להגדיר אילו סעיפים, אם בכלל, של מגילת הזכויות ניתן לאכוף, ואם כן באיזו מידה, משמעותה לסכל את הכוונה הכללית של החוקה הכתובה.[26]
בלאק האמין אמונה עמוקה בריסון שיפוטי ושמר על סמכותם של המחוקקים לחוקק חוקים, תוך שלעיתים קרובות הוא גער בעמיתיו הליברלים יותר על מה שהוא ראה כחקיקה פרי עטה של הרשות השופטת. השופט השמרן, ג'ון מרשל הרלן השני נהג לומר על בלאק: "אף שופט לא עטה את גלימתו מתוך תחושה עמוקה בנוגע למגבלות שנלוות אליה כמו בלאק".[27] שופט שמרני אחר, רוברט בורק, כתב: "השופט בלאק כיבד באופן משמעותי יותר את מגבלות החוקה בהשוואה לוויליאם אורוול דאגלס ושופטים אחרים של בית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של וורן".[28] אחד החוקרים כתב, "אף אחד משופטי בית המשפט לא השתדל במסירות ובהתמדה, כפי שעשה זאת השופט בלאק, למסד אמות מידה קבועות של אובייקטיביות לפסיקה בשאלות חוקתיות".[29] בלאק תמך בתפקידם הצר של השופטים לפרש את החוקה, והתנגד להפיכתם של שופטים למעצבי החברה או כמשכתבי החוקה. הוא התנגד להרחבת הזכויות החוקתיות מעבר למשמעות המילולית או ההיסטורית הפשוטה שלהם, כפי שהוא ראה את עמיתיו הליברלים יותר עושים.[27] עם זאת, הוא גם גינה את מעשיהם שהיו ימניים יותר בהשקפתם בהשוואה אליו, כמו ארבעת הפרשים, רביעיית השופטים השמרנים ששלטו בבית המשפט העליון בשנות ה-20 וה-30, שפסלו רבים מצעדי החקיקה במסגרת מדיניות הניו דיל.
בלאק כתב את חוות דעת הרוב שהתקבלה ברוב של חמישה מול ארבעה בפסק הדין "פורטסון נגד מוריס" (Fortson v. Morris) מ-1967 שסללה את הדרך לבית המחוקקים של ג'ורג'יה לבחור את המושל בעקבות המבוי הסתום בבחירות למשרת המושל של 1966, בהן התמודדו הדמוקרט לסטר מדוקס והרפובליקני בו קאלווי. בעוד שבלאק הצביע עם הרוב על פי הפירוש הקפדני שאישר את סעיפי חוקת המדינה, עמיתיו דאגלס (שאליו הצטרפו וורן, ברנן ופורטס), ופורטס (שאליו הצטרפו וורן ודאגלס) כתבו חוות דעת מיעוט. לדבריו של דאגלס, המסורת של מדינת ג'ורג'יה הבטיחה את ניצחונו של מדוקס אף על פי שהוא פיגר אחר קאלווי בכ-3,000 קולות בבחירות הכלליות. דאגלס גם ראה את הסוגיה כהמשכיות של החלטה קודמת בפסק הדין "גרי נגד סנדרס" (Gray v. Sanders), שפסלה את מערכת יחידות המחוזות (County unit system), סוג של חבר אלקטורים שקודם לכן נעשה בו שימוש לבחירת המושל בג'ורג'יה. בלאק טען שחוקת ארצות הברית לא מגדירה כיצד המדינות יבחרו את מושליהן. "אין זה תפקידנו לכתוב חוקים חדשים שיתאימו לצורך העכשווי. מוטל עלינו לפרש את החוקה", הסביר בלאק.
בלאק בלט בשל קידום הגישה הטקסטואלית לפירוש החוקה. הוא עשה שימוש בקריאה "מילולית" או אבסולוטית של סעיפי מגילת הזכויות והאמין שהטקסט של החוקה הוא מכריע באופן מוחלט בכל שאלה שנדרשת בה פרשנות שיפוטית, וכך הוא זכה למוניטין כ"טקסטואליסט" (Textualism) וכ"קונסטרוקטיוניסט קפדני" (Strict constructionism). בעוד שהטקסט של החוקה היווה מגבלה מחולטת לסמכות השופטים בסוגיות חוקתיות, היה לשופטים בין השורות מנדט רחב ומוחלט לאכוף את סעיפי החוקה, ללא קשר לדעת הקהל באותה עת, או להשקפותיהם האישיות של השופטים עצמם. באופן זה סירב בלאק להצטרף למאמצים של השופטים ששאפו לבטל את עונש המוות, שעלו בידיהם (באופן זמני) בתקופה שמיד לאחר מותו של בלאק. בלאק טען שהתיקון החמישי וה-14 לחוקה מתייחסים במפורש ללקיחת "חיים" ולפשעים שמחייבים עונש מוות ומאשרים את חוקיותם. הוא גם לא שוכנע שהזכות לפרטיות מוזכרת בתיקון התשיעי וה-14, ובפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) הוא כתב חוות דעת מיעוט להחלטת הרוב שאישרה את ההרשעה בשימוש באמצעי מניעה. בלאק אמר, "לומר על התיקון הרביעי שהוא עוסק אך ורק בהגנה על הפרטיות זה זילזול בו... פרטיות היא מונח רחב, מופשט ודו-משמעי... הזכות החוקתית לפרטיות לא נמצאת בחוקה".[30]
בלאק שלל את ההסתמכות על מה שהוא כינה תפישה "מסתורית ומפוקפקת" על משפט הטבע. לדבריו תאוריה זו הייתה מעורפלת ושרירותית ורק התירה לשופטים לאכוף את השקפותיהם האישיות על האומה. תחת זאת הוא טען שבתי המשפט צריכים להגביל את עצמם לניתוח הקפדני של לשון החוקה. בלאק גם היה מתנגד של תאוריית "החוקה החיה" (Living Constitution). בחוות דעת המיעוט שלו הוא כתב:
הבנתי שאנשים טובים ומוכשרים רבים דיברו וכתבו בשפה ברורה, לעיתים במאמצים כבירים, על חובתו של בית המשפט לראות את החוקה כמסמך שמשתנה לאור התקופה. הרעיון הוא שהחוקה חייבת להשתנות מעת לעת, ושבית המשפט מופקד על החובה לבצע את השינויים הללו. אני לכשעצמי, עם כל הכבוד, דוחה את התאוריה הזאת. מנסחי החוקה ידעו על הצורך בשינויים, ודאגו לאופן בהם הם יעשו. תיקונים לחוקה שהוצעו על ידי הנציגים הנבחרים של העם יכולים להיות מוגשים לעם או לנציגיו הנבחרים לאשרור. שיטת שינויים זו הייתה טובה לאבותינו, וגם אם אשמע מיושן, אני חייב להוסיף שהיא מספיק טובה עבורי.[30]
לאור הדברים הללו ראו רבים בבלאק כ"אורגינליסט" (Originalism). דייוויד סטראוס, לדוגמה, שיבח אותו כ"שופט האורגינליסט המשפיע ביותר במאה השנים האחרונות".[31] בלאק עמד על כך ששופטים צריכים להסתמך על כוונת מנסחי החוקה וכן על המשמעות הפשוטה של מילות החוקה כאשר הם באים לפסוק את הדין.
בלאק גם קרא לנקוט בריסון השיפוטי, שלא היה נפוץ במיוחד בתהליכי קבלת ההחלטות בבתי המשפט. על שופטי בית המשפט לאשר את עליונותה של הרשות המחוקקת, אלא אם כן היא נטלה מהאנשים את זכויותיהם החוקתיות. בלאק ציין שהרשות המחוקקת "מצוידת באופן מלא בסמכות למשול ולשמור על החוק והסדר".[32]
בלאק החזיק בגישה רחבה בנוגע לסמכות המחוקק, בין אם היו אלו מחוקקי המדינות או המחוקקים הפדרליים, ולעיתים קרובות הוא הצביע נגד פרשנות משפטית של חוקי המדינות שניתן היה לפסול אותם על פי סעיף המסחר. קודם לכן, בשנות ה-20 וה-30, פירש בית המשפט את סעיף המסחר פירוש צר, ולעיתים קרובות פסל חוקים על רקע הטענה שהקונגרס חרג מסמכותו. בכל אופן, החל מ-1937, הפך בית המשפט העליון על פיהם כמה תקדימים ופירש פירוש רחב יותר של סעיף המסחר. בלאק הצביע באופן תמידי עם הרוב בפסקי דין אלו. לדוגמה, הוא הצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "מלפורד נגד סמית'" (Mulford v. Smith) מ-1939, "ארצות הברית נגד חברת העצים למבר" (United States v. Darby Lumber Co.) מ-1941, "ויקרד נגד פילברן" (Wickard v. Filburn) מ-1942, "מוטל לב אטלנטה נגד ארצות הברית" (Heart of Atlanta Motel, Inc. v. United States) מ-1964 ו"קצנבך נגד מק'קלנג" (Katzenbach v. McClung) מ-1964.
עם זאת, בכמה תיקים נוספים שעסקו בחקיקה הפדרלית, פסק בלאק נגד הממשלה הפדרלית. לדוגמה, הוא התנגד באופן חלקי לדעת הרוב בפסק הדין "קרוליינה הדרומית נגד קצנבך" (South Carolina v. Katzenbach) מ-1966, בו אישר בית המשפט את תקפותו של חוק זכות ההצבעה של 1965. בניסיון להגן על זכות ההצבעה של האפרו-אמריקאים, דרש החוק שכל מדינה שאוכלוסייתה מורכבת מלפחות 5% אפרו-אמריקאים תקבל את אישור הממשל הפדרלי לפני שתשנה את חוקי ההצבעה שלה. על חוק זה כתב בלאק:
...ההתנייה שמדיניות מסוימות לא יכולות להעביר חוקים או לאמץ תיקונים לחוקותיהם מבלי שיאלצו קודם לכן להתחנן בפני הרשויות הפדרליות לאשר את צעדי המדיניות שלהן, מעוותת את המבנה החוקתי של הממשלה שלנו כך שתהפוך את ההבחנה בחוקה בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות לחסרת כל משמעות.[33]
באופן דומה, בפסק הדין "אורגון נגד מיטשל" (Oregon v. Mitchell) מ-1970, כתב בלאק את חוות דעת הרוב של בית המשפט, שקבעה שהממשלה הפדרלית לא מוסמכת לקבוע את גיל המצביעים בבחירות המדינתיות.
בהקשר לחוק השיפוט הפדרלי, תרם בלאק תרומה רחבה כאשר כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "יאנגר נגד האריס" (Younger v. Harris). פסק דין זה, שניתן במהלך שנתו האחרונה של בלאק בבית המשפט, יצר את מה שנודע כ"הימנעות יאנגר". על פי גישה זו, העיקרון החשוב של הפדרליזם, כיבוד של בתי המשפט המדינתיים על ידי בתי המשפט הפדרליים, מחייב שבתי המשפט הפדרליים יימנעו מהתערבות בהליכים פעילים בבתי המשפט המדינתיים, לא קיים ברוב הנסיבות. פסק דין זה נודע גם בשל הדיון שנערך בו בנוגע למה שבלאק כינה "הפדרליזם שלנו", דיון שבו הוא הרחיב את הדיבור על
כבוד הולם לתפקידיה של המדינה, הכרה בעובדה שארצות הברית כולה מורכבת מאיחוד של ממשלות מדינות נפרדות, והמשכיות של האמונה שממשלה לאומית תפעל בצורה הטובה ביותר אם המדינות ומוסדותיהן תהיינה חופשיות לפעול בתפקידיהן הנפרדים באופן נפרד משלהן.[34]
בלאק נמנה עם התומכים המוקדמים בעקרון של קול אחד לכל אחד כפי שנקבע בפסק הדין "בייקר נגד קר" (Baker v. Carr). קודם לכן הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין שקדם לבייקר נגד קר, "קולגרוב נגד גרין" (Colegrove v. Green).
כסנאטור, ביצע בלאק פיליבסטר נגד חוק למניעת מעשי לינץ'. עם זאת, במהלך כהונתו בבית המשפט העליון הוא הפגין אהדה רבה יותר לתנועה לזכויות האזרח. ב-1948 הוא הצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "שלי נגד קרימר" (Shelley v. Kraemer), שביטל את תקפותה של אכיפת החוקים המגבילים על רקע גזעי. באופן דומה הוא הצביע עם כל השופטים בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך שהתקבל פה אחד ב-1954, בו פסל בית המשפט את ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים. בלאק נותר נחוש בדעתו להמשיך את ההפרדה הגזעית בדרום וקרא לבית המשפט העליון לנקוט בעמדה של "ביטול הפרדה גזעית מיידית" בפסק הדין "אלכסנדר נגד מועצת החינוך של מחוז הולמס" (Alexander v. Holmes County Board of Education) מ-1969.
בלאק כתב את חוות דעת הרוב של בית המשפט בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, שאישר את תקפות ההחלטה של הנשיא רוזוולט לכלוא את היפנים בחוף המערבי במהלך מלחמת העולם השנייה. החלטה זו היא דוגמה לאמונתו של בלאק בתפקיד המוגבל של בתי המשפט. הוא נתן תוקף לצעדיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת שהובילו לכליאת היפנים, באומרו ש"אין אנו צריכים לאמוד את הסיבות האפשריות שעשויות היו לגרום לשימוש בצו כפי שנעשה".[35]
בלאק גם נטה להעדיף את החוק והסדר על פני פעילות למען זכויות האזרח. גישה זו הובילה אותו לפרש את חוק זכויות האזרח פירוש צר. לדוגמה, הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסקי דין רבים שהפכו על פיהן הרשעות בתביעות שהוגשו נגד שובתי שבת, בטענה להגבלת ההיקף של חוק זכויות האזרח.[36] ב-1968 הוא אמר, "לרוע המזל יש כאלו הסבורים ששחורים צריכים לקבל זכויות מיוחדות על פי החוק".[37] בלאק חש שצעדים כמו מחאה, שירה, או צעידה ל"מטרות טובות", עלולים יום אחד להוביל לתמיכה במטרות זדוניות. גיסתו הסבירה שבלאק "פחד פחד מוות" ממפגינים. בלאק התנגד לכמה ממעשיהם של מפגינים למען זכויות האדם ונגד מלחמת וייטנאם והאמין שקודם כל המחוקקים, ואחר כך בתי המשפט, צריכים להיות אחראים להקלת העוולות החברתיות. בלאק אמר פעם שהוא "מתנגד בתוקף למאמצים להרחבת חופש הדיבור על פי התיקון הראשון מעבר לדיבור עצמו".
בלאק נקט בגישה אבסולוטיסטית לפירוש התיקון הראשון לחוקה. בהאמינו שהמילים הראשונות של התיקון היו "הקונגרס לא יחוקק שום חוק..." הוא דחה את יצירת המבחנים המשפטיים לאמות המידה לחופש הדיבור, כפי שנעשה במבחנים לסכנה ברורה ומיידית, ל"נטייה לרוע" (bad tendency), ל"כוח המשיכה של הרוע" (gravity of the evil), לסבירות, או ל"איזון" (balancing). בלאק כתב שהתיקון הראשון הוא "בכללותו, מעבר ליכולתה של הסמכות הפדרלית לקצר... אני לא מאמין שלאף אחת מזרועות הממשל הפדרלי, כולל הקונגרס ובתי המשפט, עומדת הסמכות או הרשות להכפיף את חופש הביטוי או את העיתונות למה שהם מחשיבים כאינטרסים חשובים יותר'".[38]
בלאק האמין שהתיקון הראשון הקים חומת הפרדה מטפורית בין הדת לבין המדינה. במהלך הקריירה שלו כתב בלאק כמה פסקי דין חשובים שנוגעים להפרדת הדת מהמדינה. הוא הקריא את פסק הדין "אברסון נגד מועצת החינוך" (Everson v. Board of Education) מ-1947, שקבע שסעיף ההתאגדות ישים לא רק לממשלה הפדרלית, אלא גם למדינות.
בארבעה ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון, קידם בלאק את הטיעון ששיוכו והשקפותיו הפוליטיות של האדם, מבלי שיבצע פעולות כלשהן, לא מספיקים כדי לבסס עדות על אישיות בעלת מוסר רע. ב-1957 טען בלאק בפסק הדין "שוור נגד מועצת הבחינות של לשכת עורכי הדין של ניו מקסיקו" (Schware v. Board of Bar Examiners of New Mexico), שניו מקסיקו לא יכלה למנוע מבוגר תואר במשפטים מלהיות עורך דין בשל האפשרות של קשריו עם מטרות המפלגה הקומוניסטית. שוור, העותר בתיק, היה למעשה איש צבא מעוטר שלחם במלחמת העולם השנייה. בלאק חזר על חוות דעת זו בפסק הדין "קניגסברג נגד לשכת עורכי הדין של קליפורניה" (Konigsberg v. State Bar of California) מ-1957. רוב השופטים צידדו בבלאק, אך ב-1961, הן בעתירה חוזרת שהוגשה בתיק זה (Konigsberg v. State Bar of California - Dissent by Hugo Black) והן בפסק הדין "בעניין אנסטפלו" (In re Anastaplo, Dissent by Hugo Black), רוב שופטי ההרכב, חרף התנגדותו הנמרצת של בלאק, קבעו שאדם שסירב להשיב אם הוא היה חבר בארגון שכלול ברשימת הארגונים החתרניים של התובע הכללי, יכול להיות מסורב להסמכה כעורך דין על בסיס אישיותו השלילית.[39]
בחוות דעת הרוב שכתב בלאק בפסק הדין "מק'קולום נגד מועצת החינוך" (McCollum v. Board of Education) מ-1948 נקבע שהממשלה לא יכולה להעביר הנחיות דתיות לבתי ספר ציבוריים. בפסק הדין "טורקסו נגד ווטקינס" (Torcaso v. Watkins) מ-1961, כתב בלאק חוות דעת שאישרה שהמדינות לא יכולות להשתמש במבחנים דתיים כשיקולים למינוי למשרה ציבורית. באופן דומה הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "אנגל נגד ויטל" (Engel v. Vitale) מ-1962 שבו הוכרז על אי התאימות לחוקה של דרישת המדינות לאמירת תפילות רשמיות בבתי ספר ציבוריים.
בלאק נחשב בדרך כלל כמגן המוביל של הזכויות על פי התיקון הראשון כמו חופש הדיבור וחופש העיתונות.[40] בפסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן הוא כתב בדעת מיעוט שהתיקון הראשון לחוקה מעניק הגנה אבסולוטית נגד תביעות לשון הרע מצד נושאי משרה ציבורית, גם כאשר הפרסום הוא שקרי במזיד. הוא סירב לקבל את הגישה שחופש הדיבור יכול להצטמצם מסיבות של ביטחון לאומי. כך בפסק הדין "חברת ניו יורק טיימס נגד ארצות הברית" (New York Times Co. v. United States) מ-1971 הוא הצביע לאפשר לעיתונים לפרסם את מסמכי הפנטגון על אף טענת ממשלו של ריצ'רד ניקסון שלפרסום עלולות להיות השלכות ביטחוניות. בחוות הדעת המשלימה שלו בתיק, ציין בלאק,
בתיקון הראשון העניקו האבות המייסדים לחופש העיתונות את ההגנה שעליה לקבל כדי למלא את תפקידה החיוני בדמוקרטיה שלנו. תפקידה של העיתונות היה לשרת את הנשלטים, לא את השולטים. סמכות הממשלה לצנזר את העיתונות בוטלה כך שהעיתונות תישאר לעד חופשייה מהצנזורה של הממשלה. העיתונות קיבלה הגנה כדי שהיא תוכל לחשוף את סודות הממשלה ולידע את הציבור עליהם. רק עיתונות חופשית ובלתי מרוסנת יכולה לחשוף באופן יעיל תרמיות של הממשלה. ...המילה 'ביטחון' היא רחבה, עמומה וכללית, שקווי המתאר שלה לא צריכים להיות מופעלים לביטול החוק הבסיסי שגלום בתיקון הראשון.[41]
בלאק דחה את הרעיון שהממשלה יכולה להעניש דיבורים של "ניבול פה". באופן דומה הוא טען שחוקי לשון הרע קיצצו בחופש הדיבור ולפיכך נגדו את החוקה. רוב שופטי בית המשפט העליון דחו את השקפותיו אלו. פירושו של בלאק לא זכה לתמיכתו של השופט דאגלס.
על כל פנים, בלאק לא האמין שליחידים עומדת הזכות להתבטא בכל פעם שהם מעוניינים בכך. הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "אדרלי נגד פלורידה" (Adderley v. Florida) מ-1966, שאישר באופן שנוי במחלוקת הרשעה בהסגת גבול של מפגינים שהפגינו בתוך רכוש ממשלתי. הוא גם כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "טינקר נגד בית הספר המחוזי העצמאי הקהילתי של דה מוין" (Tinker v. Des Moines Independent Community School District) מ-1969, שבו פסק בית המשפט העליון שלתלמידים יש זכות לענוד סרטי זרוע (כסוג של מחאה) בבתי הספר, בכותבו,
בעוד שתמיד האמנתי שעל פי התיקון הראשון והתיקון ה-14 אין לא למדינה ולא לממשלה הפדרלית את הסמכות לפקח או לצנזר את חופש הדיבור, מעולם לא האמנתי שלאדם כלשהו יש את הזכות לשאת נאומים או להיות מעורב בהפגנות בכל מקום או בכל עת שבו הוא ירצה לעשות כן.[42]
יותר מכך, בלאק פירש פירוש מצומצם של המילה "דיבור" על פי התיקון הראשון. מבחינתו למושג "התנהלות" לא מגיעה אותה הגנה שהמושג "דיבור" מקבל.[43] לדוגמה, הוא לא האמין ששריפת הדגל הוא סוג של התבטאות. בפסק הדין "סטריט נגד ניו יורק" (Street v. New York) מ-1969, הוא כתב: "עולה על דעתי שכל דבר בחוקה הפדרלית מונע ממדינה להגדיר שרפה מכוונת של דגל ארצות הברית כעבירה".[44] באופן דומה הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "כהן נגד קליפורניה" (Cohen v. California), בו פסק בית המשפט שלבישת ז'קט שעליו כתובות המילים "לעזאזל הגיוס" (באנגלית: Fuck the Draft), היא התבטאות המוגנת על ידי התיקון הראשון. הוא הניח שהפעילות הזאת "הייתה בעיקר התנהלות, ומעט מאוד דיבור".[45]
כשופט עליון החזיק בלאק בדעה שעל בית המשפט העליון לאכוף באופן ברור את הערובות החוקתיות, במיוחד סעיף חופש הדיבור שבתיקון הראשון. לעיתים קרובות הוא תויג כ"אקטיביסט" בשל רצונו לבקר חקיקה שניתן היה לטעון שהיא הפרה את סעיפי החוקה. בלאק טען שהמילוליות הייתה נחוצה כדי להגביל את הסמכות השיפוטית.[46]
מסיבות אלו, היה בלאק אחד הקולות המתנגדים בתיק של ג'ורג' אנסטפלו (אנ'), שלא התקבל ללשכת עורכי הדין של אילינוי בשל סירובו לגנות את הקומוניסטים וסירב למסור עדות על דעותיו הפוליטיות. בלאק כתב:
אנסטפלו לא ציין, אפילו במרומז, שהוא מאמין שארץ זו היא ארץ של דיכוי שבה "הזכות למהפכה" צריכה להיות מיושמת. נהפוך הוא, כל חייו, כפי שמופיע בתיק, היו מסירות גדולה אחת ושירות לארצו - ראשית, ברצונו להגן על ביטחונה תוך סיכון חייו בתקופת המלחמה, ובהמשך, ברצונו להגן על חירויותיה תוך סיכון הקריירה המקצועית שלו בעת שלום.[47]
בראיון עמו מ-1968, ששיקף את תרומותיו החשובות ביותר, מיקם בלאק את חוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "אדמסון נגד קליפורניה" "בראש הרשימה של פסקי הדין שלו, אך אז דיבר ברהיטות רבה על אחד מפסקי הדין המוקדמים שלו, "צ'מברס נגד פלורידה".[46]
בלאק אימץ פירוש צר יותר של התיקון הרביעי לחוקה בהשוואה לעמיתיו בבית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של ארל וורן. הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "כץ נגד ארצות הברית" (Katz v. United States) מ-1967, בו קבע בית המשפט שהאזנת סתר ללא צו מפרה את הסעיף התיקון הרביעי שמגן מפני חיפוש או תפישה בלתי הגיוניים. הוא טען שהתיקון הרביעי מגן אך ורק מפני חיפוש ותפישה של חפצים ממשיים. כך, הוא סיכם ששיחות טלפון אינן בתחום ההגנה של התיקון, ושהאזנות סתר ללא צו כתוצאה מכך מותרות.[48]
בלאק האמין מלכתחילה שהחוקה לא קובעת את אי קבלתן של עדויות במשפט שהתקבלו באופן בלתי חוקי. בחוות הדעת המשלימה שלו בפסק הדין "וולף נגד קולורדו" (Wolf v. Colorado) מ-1949 הוא טען שכלל הפסילה (Exclusionary rule) "לא היה הוראה של התיקון הרביעי, אלא... דין ראיות שנוצר באופן שיפוטי".[49] אך בהמשך הוא שינה את דעתו והצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "מאפ נגד אוהיו" (Mapp v. Ohio), שיישם את הכלל הן על חקירות במדינות והן על חקירות פדרליות. בחוות הדעת המשלימה שלו בפסק דין זה הוא ציין שתמיכתו בפסק הדין התבססה על ההגנה של התיקון החמישי מפני הפללה עצמית, לא על ההגנה של התיקון הרביעי מפני חיפוש ותפישה בלתי הגיוניים. הוא כתב, "עדיין לא שוכנעתי שהתיקון הרביעי כשלעצמו יהיה מספיק כדי למנוע את קבלתה של עדות ...שנתפשה ...תוך הפרה של הוראת התיקון".[50]
במקרים אחרים נקט בלאק בראיה רחבה של זכויות הנאשמים הפליליים. הוא הצטרף לחוות דעת הרוב בפסק הדין שהיווה ציון דרך משמעותי, פסק דין מירנדה נגד אריזונה מ-1966, שהטיל על שוטרים את החובה לידע את החשודים על זכויותיהם טרם חקירתם, ובאופן עקבי הוא הצביע בעד יישום התיקונים הרביעי, החמישי, השישי והשמיני לחוקה ברמת המדינות.
בלאק כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין החשוב "גדעון נגד ויינרייט" (Gideon v. Wainwright) מ-1963, שבו נפסק שחובה על המדינות לממן שכירת עורך דין לנאשם בפלילים שידו לא משגת לממן עורך דין בכוחות עצמו. לפני פסק דין זה פסק בית המשפט העליון שכלל זה חייב אך ורק את הממשלה הפדרלית.
אחד ההיבטים הבולטים ביותר במשנתו השיפוטית של בלאק הייתה השקפתו שמגילת הזכויות בכללותה צריכה להיות מיושמת במדינות. מלכתחילה, מגילת הזכויות חייבה רק את הממשלה הפדרלית, כפי שקבע בית המשפט העליון בפסק הדין "ברון נגד בולטימור" (Barron v. Baltimore) מ-1833. לדבריו של בלאק, על פי התיקון ה-14, שאושרר ב-1868, "שולבה" מגילת הזכויות, או במילים אחרות, חייבה גם את המדינות. במיוחד הוא התכוון לסעיף הזכויות והחסינויות שבתיקון ה-14, "לא תחוקק אף מדינה ולא תאכוף חוק שיגביל את הזכויות ואת החסינות של אזרחי ארצות הברית". הוא הציע שהמונח "זכויות וחסינויות" יכיל את הזכויות שהוזכרו בשמונת התיקונים הראשונים לחוקה.[51]
בלאק הסביר לראשונה את השקפתו על ה"שילוב" כאשר קבע בית המשפט העליון בפסק הדין "אדמסון נגד קליפורניה" (Adamson v. California) מ-1947 שההגנה של התיקון החמישי נגד הפללה עצמית לא נוגעת למדינות. באותה תקופה הפך בלאק לאחד מחסידיו של ג'ון לילבורן ושל טענתו ל"זכויות מלידה".[52] בנספח לחוות דעת המיעוט שלו בפסק דין זה, ניתח בלאק את הצהרותיהם של מנסחי התיקון ה-14, והגיע למסקנה ש"התיקון ה-14, ובמיוחד סעיף הזכויות והחסינויות שבו, היו יישום פשוט של מגילת הזכויות במדינות".[53]
התיאוריה של בלאק זכתה לתמיכתם של שופטים כמו פרנק מרפי וויליאם אורוויל דאגלס. עם זאת, הוא מעולם לא זכה לתמיכת הרוב בבית המשפט. המתנגדים הבולטים ביותר של תאוריה זאת היו השופטים פליקס פרנקפורטר וג'ון מרשל הרלן השני. פרנקפורטר והרלן הסכימו שהתיקון ה-14 לא היה תקף למדינות בפני עצמו, אלא רק הגן על הזכויות ש"משתמעים במפורש במושג החירות המוסדרת", שהפך לכלל שהשופט בנג'מין קרדוזו קבע קודם לכן בפסק הדין "פלקו נגד קונטיקט" (Palko v. Connecticut).
בית המשפט העליון מעולם לא קיבל את הטיעון שהתיקון ה-14 יישם את מגילת הזכויות במלואה במדינות.[54] עם זאת, הוא הסכים שכמה הגנות "יסודיות" יושמו במדינות. על פי רוב, במהלך שנות ה-30 עד שנות ה-50, רק ההגנות של התיקון הראשון (כמו ההגנה על חופש הדת וחופש הדיבור) נחשבו בסיסיות מספיק על ידי בית המשפט העליון כדי שישולבו בחוקי המדינות.
על כל פנים, בשנות ה-60 קידם בית המשפט בנשיאותו של וורן את התהליך עוד יותר, וקבע את יישומם של כמעט כל סעיפי מגילת הזכויות במדינות.[55] כך, אף על פי שבית המשפט לא קיבל את התאוריה של בלאק של שילוב כל חלקיה של מגילת הזכויות בחוקי המדינות, התוצאה הסופית של פסיקותיו של בית המשפט קרובה מאוד לטענותיו של בלאק. כיום, החלקים היחידים מתוך שמונת התיקונים הראשונים לחוקה שלא שולבו בחוקי המדינות הם התיקון השלישי, התיקון השביעי, סעיף חבר המושבעים הגדול של התיקון החמישי, ההגנה של התיקון השמיני נגד ערבות מופרזת וההגנה של התיקון השישי, כפי שפורש, שחבר מושבעים יהיה מורכב מ-12 אנשים.
בלאק נודע בשל דחייתו של דוקטרינת "ההליך הראוי המהותי" (Substantive due process). רוב שופטי בית המשפט העליון קיבלו את הדעה שסעיף הזכות להליך הוגן כלל לא רק הגנות פרוצדורליות, אלא גם "צדק יסודי" וזכויות בסיסיות. כך נטען שההליך הראוי כלל מרכיב "מהותי" בנוסף למרכיב "פרוצדורלי".[56]
לעומת זאת, בלאק האמין שהפירוש של סעיף הזכות להליך הוגן היה רחב ללא הצדקה. בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" הוא טען שדוקטרינת ההליך הראוי המהותי "נוטלת מהקונגרס ומהמדינות את הסמכות לחוקק את חוקיהם בהתבסס על שיפוטם העצמי שמבוסס על הגינות ותבונה, ומעביר את הסמכות לבית המשפט כמי שיקבל את ההחלטה הסופית".[30] תחת זאת תמך בלאק בפירוש צר יותר של הסעיף. בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "בעניין וינשיפ" (In re Winship), הוא ניתח את ההיסטוריה של המונח "ההליך הראוי", והגיע למסקנה: "מבחינתי, המשמעות הנכונה היחידה של הסעיף היא שהממשלה שלנו חייבת להתנהל על פי 'חוק הארץ' - שמתבסס על הסעיפים הכתובים החוקתיים והמעוגנים בחוק כפי שפורשו בהחלטות בית המשפט העליון".[57]
דעתו של בלאק על ההליך הראוי נבעה מקריאתו את ההיסטוריה הבריטית. מבחינתו, משמעות ההליך הראוי הייתה שכל בני האדם יישפטו ברוח ההגנות הפרוצדורליות של מגילת הזכויות ובהתאם לחוקים המגובים בחוקה. בלאק טען שעל הממשלה לנהוג באופן שווה לכל האנשים, ללא קשר לעושרם, גילם או גזעם. השקפתו בנוגע להליך הראוי הייתה מוגבלת במובן שהוא הבטיח הליכים שוויוניים. הוא לא הרחיב את השקפתו על ההליך הראוי להליך הראוי המהותי. השקפתו זו תאמה להשקפותיו המילוליות המוקדמות. בלאק לא קשר את ההליך הראוי הפרוצדורלי אך ורק למגילת הזכויות, אך הוא קשר אותה אך ורק למגילת הזכויות בשילוב לסעיפים מפורשים אחרים בחוקה.[58]
אף אחד מעמיתיו של בלאק לא היה שותף לפירוש שלו לסעיף הזכות להליך הוגן. יריבו המרכזי בסוגיה זו (ובסוגיות רבות אחרות) היה פליקס פרנקפורטר, שטען שראיה מהותית של ההליך הראוי מובססת על משפט הטבע - פרנקפורטר לא מצא שום הפרה של ההליך הראוי אם הערעור לא גורם ל"זעזוע המצפון" של השופט, או פוגע בתפישת ההגינות הבריטית. ג'ון מרשל הרלן השני הסכים באופן כללי עם פרנקפורטר, ומתח ביקורת קשה על השקפתו של בלאק, בציינו בחוות הדעת המשלימה שלו בפסק הדין וינשיפ את "תמיהתו המתמשכת בנוגע ל... התעקשותו של בלאק שההליך הראוי... לא מגלם את התפישה של הגינות בסיסית".[59]
בלאק היה אחד המגינים המרכזיים בבית המשפט העליון על העיקרון של קול אחד לכל אחד. הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "וסברי נגד סנדרס" (Wesberry v. Sanders) מ-1964, שקבע שהחוקה מחייבת את קיומם של מחוזות בחירה לקונגרס בכל מדינה שיוקצו באופן שוויוני על פי גודל האוכלוסייה. הוא הגיע למסקנה שהציווי של החוקה "שנציגים שיבחרו 'על ידי העם במדינות השונות', משמעותו שככל האפשר הצבעתו של אדם אחד בבחירות לקונגרס תהיה שוות ערך לזו של אדם אחר".[60] באופן דומה הוא הצביע עם הרוב בפסק הדין "ריינולדס נגד סימס" (Reynolds v. Sims) מ-1964, שהחיל את אותה אמת מידה למחוזות הבחירה במדינות על בסיס סעיף הזכות להגנה שווה.[61]
באותה תקופה לא האמין בלאק שסעיף הייצוג השווה הפך את מס הגולגולת לנוגד את החוקה. במהלך המושב הראשון שלו על כס השיפוט, הוא השתתף בהצבעה פה אחד על החלטה שאישרה את תאימותו לחוקה של חוק מס הגולגולת של ג'ורג'יה בפסק הדין "ברידלאב נגד סאטלס" (Breedlove v. Suttles).[62] 29 שנים לאחר מכן, כתב בלאק חוות דעת מיעוט בפסק הדין "הרפר נגד ועדת הבחירות של וירג'יניה" (Harper v. Virginia State Board of Elections) מ-1966, שפסל את השימוש במס הגולגולת כתנאי למימוש זכות הבחירה. בלאק מתח ביקורת על בית המשפט בשל הרחבת "סמכותו המוגבלת לפרש את המשמעות המקורית של סעיף ההגנה השוויונית" ובשל "מתן משמעות חדשה לסעיף זה שהוא מאמין שהוא מייצג מדיניות ממשלתית טובה יותר".[63] הוא גם הצטרף לחוות דעת מיעוט בפסק הדין "קרמר נגד בית הספר המחוזי המאוחד החופשי מספר 15" (Kramer v. Union Free School District No. 15) מ-1969, בו פסק הרוב על פסילת חוק שאסר על מצביעים רשומים מלהשתתף בבחירות למועצות חינוך מחוזיות במקומות מסוימים אלא אם כן הם היו בעלי בתים או שכרו בתים בתחומי המחוז, או אם הם היו הוריהם או האפטרופוסים של ילדים שלמדו בבתי ספר ציבוריים בתחומי המחוז.[64]
בסוף שנות ה-40 האמין בלאק שסעיף ההגנה השוויונית של התיקון ה-14 היה למעשה איסור בחוקה נגד כל צעד של ממשלות המדינות להפלות על בסיס גזעי באופן פוגעני או גחמני. בלאק ראה רק במוצא הגזעי ובמאפיינים של הזרות כקטגוריות מפוקפקות שהיו קשורות להגנה השוויונית והגנו עליה. הוא האמין שסעיף ההגנה השוויונית לא יכול היה לשמש כאמצעי לפסילת צעדים של המדינות, אלא אם כן צעדים אלו היו כרוכים באפליה גזעית, אפליה נגד זרים, או מפרים את העיקרון של קול אחד לכל אחד. בלאק החזיק בדעה זו עד ליומו האחרון, באומרו שטיעונים נגד אפליה על רקע גזעי או נגד זרים זכו לבדיקה קפדנית בבית המשפט, ממש כמו היחס לעקרון של קול אחד לכל אחד, בעוד שטיעונים אחרים בנוגע להתנהלות המדינות לא זכו ליחס זהה.
במהלך המושב המלא האחרון שלו על כס השיפוט, השתתף בלאק בהצבעה שהתקבלה פה אחד בפסק הדין "גרהאם נגד ריצ'רדסון" (Graham v. Richardson), שבו נפסלו חוקים שהגבילו את הטבות הרווחה למהגרים חוקיים אך לא לאזרחי ארצות הברית. בפסק הדין נכתב, "זרים כמעמד הם דוגמה מעולה ל'מיעוט נבדל ומבודד' שעבורו יוחד טיפול משפטי ברמה כה גבוהה".[65]
באוגוסט 1971 התאשפז בלאק במרכז הרפואי הלאומי של הצי שבבת'סדה, מרילנד, ובעקבות מצבו הבריאותי הוא פרש מכהונתו בבית המשפט העליון ב-17 בספטמבר אותה שנה. הוגו בלאק הלך לעולמו ב-25 בספטמבר 1971 לאחר שיומיים לאחר פרישתו לקה בשבץ מוחי.
טקס ההלוויה של בלאק התקיים בקתדרלה הלאומית של וושינגטון בנוכחות אלף איש. על פי בקשתו, ארון הקבורה היה "פשוט וזול". בלאק נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. הוא אחד מתוך 14 השופטים שנטמנו בבית קברות זה.
בתחילה שקל הנשיא ריצ'רד ניקסון למנות במקומו של בלאק את הרשל פריידיי, אך נמלך בדעתו לאחר שלשכת עורכי הדין של ארצות הברית מצאה את פריידיי בלתי כשיר למינוי. בסופו של דבר מינה ניקסון את לואיס פאוול, שמינויו אושר על ידי הסנאט.
זמן קצר לאחר מינויו של בלאק לבית המשפט העליון, כתב ריי ספריגל (אנ') מהעיתון Pittsburgh Post-Gazette, סדרה של מאמרים, שעליהם הוא זכה בפרס פוליצר, ובהם נחשפה מעורבותו של בלאק בפעילות הקו קלוקס קלאן.[66] במאמרים תוארה התפטרותו של בלאק מהארגון בתור "הצעד הראשון במסעו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לסנאט של ארצות הברית מטעם אלבמה". ספריגל כתב ש"בלאק ומנהיגי הקלאן החליטו שתהיה זו אסטרטגיה פוליטית טובה עבור בלאק להתמודד על מושב בסנאט מבלי שחברותו בקלאן תפריע לו, אך תוך כדי גיבוי מכוחו של הקלאן. התפטרות זו הוגשה במהלך מסע הבחירות, אך מעולם לא הגיעה לידיעת הדרגים הגבוהים בארגון ונשמרה בסודיות ברשומות הארגון באלבמה...".[66]
הנשיא רווזולט הכחיש שידע על חברותו של בלאק בקו קלוקס קלאן.[67]
בהצהרה שמסר בשידור רדיו ב-1 באוקטובר 1937,[68] אמר בלאק בין השאר, "אני יכול למנות בין ידידי רבים שהם אנשי הגזע השחור. כמובן שהם זכאים להגנה המלאה של החוקה והחוקים שלנו...".[69] בלאק גם אמר, "אכן הצטרפתי לקלאן. מאוחר יותר פרשתי. מעולם לא הצטרפתי אליהם מחדש. ...לפני שהייתי לסנאטור עזבתי את הקלאן. אין לי שום עניין איתם מאז. נטשתי אותם. כל קשר שלי עם הארגון נפסק לחלוטין. מעולם לא חידשתי אותו ואין אני צפוי לעשות כן". ה-Pittsburgh Post-Gazette דיווח ש"חמישים מיליון מאזינים שמעו את הנאום חסר התקדים".[70]
בערוב ימיו אמר בלאק שההצטרפות לקו קלוקס קלאן הייתה שגיאה: "הייתי מצטרף לכל קבוצה אם זה היה מסייע לי להשיג קולות".[71]
ביוגרפים משנות ה-90 בחנו את השקפותיו של בלאק בנושאי דת. האוורד בול ציין בנוגע לקו קלוקס קלאן שבלאק "גילה אהדה לאמונות של הארגון בנוגע לכלכלה ולהשקפותיהם נגד הקתולים".[72] לדבריו של רוג'ר ניומן, בלאק "סלד מהכנסייה הקתולית וממוסדותיה" ונשא נאומים אין ספור נגד הקתולים במסע הבחירות שלו ב-1926 באסיפות של הקו קלוקס קלאן ברחבי אלבמה. על כל פנים, ב-1937 דווח בעיתון הרווארד קרימסון שבלאק מינה עוזר משפטי יהודי, בציינו שהוא "מינה קודם לכן את העלמה אנני באט, קתולית באמונתה, כמזכירתו, ושבית המשפט העליון מינה את לאון סמולווד, שחור וקתולי, כשליח בלשכתו".[73] בשנות ה-40 גילה בלאק עניין בכתביו של פול בלנשרד, סופר שגם הוא היה מבקר של הנצרות הקתולית.[74]
בלאק היה אחד מתשעת השופטים בבית המשפט העליון שב-1954 פסקו פה אחד בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך שההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים נוגדת את החוקה. העותרים בתיק יוצגו על ידי ת'ורגוד מרשל. 13 שנים לאחר מכן, ב-2 באוקטובר 1967, היה מרשל לאפרו-אמריקאי הראשון שמונה לבית המשפט העליון, והוא שירת לצד בלאק עד לפרישתו ב-1971.
בפסק הדין "ארצות הברית נגד פרייס" (United States v. Price), הואשמו 18 חברי הקו קלוקס קלאן ברצח ובקשירת קשר לרציחתם של ג'יימס צ'ייני, אנדרו גודמן ומייקל שוורנר, אך ההאשמות בוטלו על ידי בתי המשפט. שופטי בית המשפט העליון, כולל בלאק, הפכו את הזיכוי על פיו והורו על המשך ניהול המשפט. שבעה מהנאשמים נמצאו אשמים בפשע, שמונה מהם זוכו ונגד שלושה אחרים לא הוגש כתב אישום.
בלאק הופיע פעמיים על שער המגזין טיים: ב-26 באוגוסט 1935, כאשר כיהן בסנאט, וב-9 באוקטובר 1964 כאשר כיהן בבית המשפט העליון.[75][76]
ב-1986 הופיעה דמותו של בלאק בסדרת הבולים של האמריקאים הגדולים של שירות הדואר של ארצות הברית.[77] בלאק ואוליבר ונדל הולמס הבן היו השופטים העליונים היחידים שהופיעו על בולים עד להופעתם על בולים של ת'ורגוד מרשל, ג'וזף סטורי, לואי ברנדייס, פליקס פרנקפורטר וויליאם ברנן.[78][79] ב-1987 העביר הקונגרס חוק שקידם חבר בית הנבחרים בן ארדרייך, שעל פיו ניתן השם לבניין בית המשפט החדש של בית המשפט הפדרלי של המחוז הצפוני של אלבמה בברמינגהאם, "בית המשפט של ארצות הברית על שם הוגו ל. בלאק".[80]
אוסף נרחב של מסמכיו האישיים של בלאק, מתקופת כהונתו בסנאט ומתקופת כהונתו בבית המשפט העליון מצוי בחטיבת כתבי היד של ספריית הקונגרס.[81] בספריית בית הספר למשפטים של אוניברסיטת אלבמה מוצג מיצג לזכרו של בלאק. הספרייה מחזיקה אוסף מיוחד של ספרים על שמו.[82]
בלאק כיהן בבית המשפט העליון 34 שנים, ובכך היה השופט החמישי באורך כהונתו בהיסטוריה של בית המשפט העליון. הוא היה ותיק השופטים במשך תקופה חסרת תקדים של 25 שנים, ממותו של נשיא בית המשפט העליון הרלן סטון ב-22 באפריל 1946, ועד כאשר הוא עצמו פרש ב-17 בספטמבר 1971. כוותיק השופטים באותה תקופה, הוא שימש כממלא מקום נשיא בית המשפט בשתי הזדמנויות: ממותו של סטון ועד להשבעתו של פרד וינסון ב-24 ביוני 1946; וממותו של וינסון ב-8 בספטמבר 1953 ועד להשבעתו של ארל וורן ב-5 באוקטובר אותה שנה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
