מלחמת האזרחים הראשונה בלוב
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת האזרחים הראשונה בלוב הייתה התקוממות עממית, מרד ומלחמת אזרחים שהתנהלה מ-15 בפברואר ועד 23 באוגוסט 2011, בה הופל משטרו הדיקטטורי של מועמר קדאפי בלוב. המלחמה החלה בהפגנות בהשראה וכחלק מסדרת מחאות נגד השלטון שפרצו במדינות רבות בעולם הערבי, וזכו לכינוי האביב הערבי.
.svg) | |||||||||||||||||
| הדגל השמאלי שימש את מועמר קדאפי ותומכיו, בעוד הדגל הימני היה דגל לוב בשנים 1951–1969 ושימש את המורדים ואת מועצת המעבר הלאומית וחזר להיות דגל לוב באוגוסט 2011. | |||||||||||||||||
| מערכה: האביב הערבי | |||||||||||||||||
| תאריכים | 15 בפברואר 2011 – 23 באוקטובר 2011 (251 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | מלחמת האזרחים השנייה בלוב | ||||||||||||||||
| מקום |
 לוב | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°11′44″N 16°31′17″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון המורדים, הפלת המשטר והקמת מועצת המעבר הלאומית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
.jpg)
_launching_a_Tomahawk_missile_in_support_of_Operation_Odyssey_Dawn.jpg)
קדאפי הפעיל כוחות חמושים נגד המפגינים והמתקוממים, שקיבלו סיוע צבאי נרחב במסגרת מתקפת כוחות צבא ואוויר משולבים של ארצות הברית, נאט"ו, ומדינות נוספות. במהלך העימותים והקרבות שבין הצדדים, נהרגו ונפצעו אלפי בני אדם ואזרחים משני הצדדים הלוחמים, ונגרם נזק רב למבנים ולתשתיות במדינה עד לניצחון המורדים והריגתו של קדאפי ב-20 באוקטובר 2011. בתום המלחמה סירבו המיליציות השונות להתפרק מנשקן ופרצו עימותים ספורדיים בינן לבין כוחות הביטחון הרשמיים. בעקבות המתיחות הביטחונית ובשל מחלוקות פוליטיות שהתגלעו בין הכוחות הפוליטיים פרצה ב-16 במאי 2014 מלחמת אזרחים נוספת.
אף על פי שלוב עשירה בנפט, קיימה מדיניות רווחה ולא סבלה מרמת עוני כשל שכנתה מצרים,[3] התקוממו תושבי לוב נגד השחיתות, היקף האבטלה הגבוה יחסית (21%) וחלוקת הכוח הפוליטי, שהיה נתון בידי שבטים המקורבים לקדאפי, בעוד שבני שבטים אחרים (בעיקר במזרח המדינה), לא שותפו בשלטון, לא שימשו במשרות בכירות בשירות הציבורי או בצבא לוב ולא קיבלו חלק ממוקדי הכוח הכלכליים במדינה.
ב-17 בדצמבר 2010 החל גל מחאות גדול בארצות ערב, והמונים קראו להחליף את השלטונות. המחאות התפרסו ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון, ובשיאן הופלו ראשי המשטרים הדיקטטורים בתוניסיה ובמצרים, אך מבנה המשטר עצמו במדינות אלה, המבוסס על כוחו של הצבא, עדיין נותר כשהיה. ימים ספורים לאחר שנשיא מצרים חוסני מובארכ אולץ על ידי ראשי צבאו להתפטר, בעקבות ההפגנות ההמוניות, החל גל המחאות הגדול בלוב.
אף על פי ששלטונו של קדאפי נתפס בעולם המערבי כדיקטטורי ורצחני ואף הוטלו עליו לא פעם עיצומים, נהנתה לוב בשליטתו מחוסן יחסי בזירה הבינלאומית. חוסן זה התבסס על שני יסודות: היותה של לוב ספקית נפט מרכזית לעולם המערבי ושליטת לוב במעבר פליטים מאפריקה דרכה אל האי האיטלקי למפדוזה, הסמוך לחופיה. עובדה זו הציבה איום מסוים על מדינות האיחוד האירופי בכלל ועל איטליה בפרט, שאם רק ירצה קדאפי, יש ביכולתו "להציף אותה בפליטים".
19-15 בפברואר
גל המחאות החל ב-15 בפברואר, תחילה בעיר בנגאזי שבמזרח המדינה, ולאחר מכן בערים נוספות. עימותים נרחבים התפתחו בין המפגינים לבין כוחות הממשלה אשר הובילו לקריאה להפגנות כלליות במסגרת "יום זעם" בכל רחבי המדינה ב-17 בפברואר. הפגנות יום הזעם התרכזו בערים הגדולות במדינה, בהן הבירה טריפולי ואל-ביידא, דרנה, אג'דאביה ואז-זינטאן. קדאפי ניסה להמעיט בערכן של ההפגנות ואף הציג עצמו בציבור ברחובות טריפולי בניסיון להראות כי לא נשקפת לו כל סכנה, אך בפועל כבר בעת זו נהרגו יותר מ-84 אזרחים בהפגנות.
22-20 בפברואר
ההפגנות בבוקר 20 בפברואר בבנגאזי החלו בנאומו של עו"ד פתחי טרביל, שמעצרו שבוע לפני כן הביא לפתיחת המהומות, בפני אלפי אנשים שהתאספו בכיכר שלמרגלות בניין בית המשפט. טרביל קרא להמשך ההתקוממות, גם לנוכח סכנת המוות העומדת בפני המפגינים. בסוף היום הודיע ארגון Human Rights Watch כי מניין ההרוגים הגיע ל-173 איש.
בשעות הערב קרא בנו של קדאפי סייף אל אסלאם קדאפי להפסקת ההפגנות ואיים להשתמש בצבא. סייף הצהיר כי "אנחנו בלוב לא נרפה ונילחם עד האיש האחרון, עד האישה האחרונה ועד הכדור האחרון". יחד עם זאת הבטיח לקדם רפורמות פוליטיות. ראש הממשלה בגדאדי מחמודי אמר כי "לוב רשאית לנקוט בכל הצעדים הדרושים" כדי לשמר את האחדות הקיימת במדינה.
ב-21 בפברואר השתלטו המפגינים על ערים בלוב, החשובה מביניהם העיר בנגאזי, ובטריפולי נערכו עימותים בהם נהרגו כ-60 איש. המפגינים בתגובה שרפו בנייני ממשלה וסמלי שלטון, כולל בניין הפרלמנט. ארגון Human Rights Watch דיווח על לפחות 233 הרוגים במדינה. באותו יום התפשטו שמועות על כך שקדאפי נמלט לוונצואלה או לדרום המדינה. בתגובה שידרה הטלוויזיה הלובית קטע קצרצר בו נראה השליט בג'יפ ואוחז מטרייה (כיוון שבאותו יום ירד גשם בטריפולי והוא ביקש להוכיח שהוא נמצא בעיר). שני טייסים בחיל האוויר של לוב, שקיבלו פקודה לירות על מפגינים מן האוויר, ערקו למלטה. כמו כן התגבר זרם הדיפלומטים הלובים שביקשו מקלט מדיני במדינות שירותם ואף שר הפנים, עבד אל-פתאח יונס, ערק.
ב-22 בפברואר, לראשונה מאז תחילת ההתקוממות נאם קדאפי לאומה. כנגד המפגינים טען קדאפי שמשום שאינו נושא בתואר שלטוני רשמי והוא "מנהיג המהפכה", הרי שהדרישה להתפטרותו היא אבסורדית וכי המפגינים אינם אלא מסוממים.
26-23 בפברואר
ב-24 בפברואר נפל אזור מזרח המדינה (קירנאיקה) לשליטת המורדים ובערים בנגזי, טוברוק ואגדבייה, בעוד במערב מתרחשים קרבות קשים בין שכירי החרב מן ההלגיון האיסלמי הפאן-אפריקאי ונאמניו של קדאפי לבין אזרחים נושאי נשק. שלטונו של קדאפי החזיק מעמד במעוזיו, עיר הבירה טריפולי ועיר הולדתו סירת. אלפי אזרחים זרים, עובדים בתעשיית הנפט, פועלים ויועצים, חולצו על ידי ממשלותיהם מן המדינה או נמלטו דרך מעברי הגבול למצרים והחלו למסור עדויות לגבי מעשי טבח שמבצעים שכירי חרב במפגינים אזרחיים, בעיקר בערים א-זאווייה, מיסראתה וזוורה.
האירועים בלוב הביאו להאמרת מחיר הנפט בעולם - מחיר חבית נפט חצה לראשונה זה 24 חודשים את רף 100 הדולרים לחבית. במקביל התגברו גינויי מנהיגי העולם סילביו ברלוסקוני, ניקולא סרקוזי, רג'פ טאיפ ארדואן וברק אובמה כנגד קדאפי, הקוראים לו להפסיק את הטבח במפגינים לאלתר. גם ארגון הטרור אל-קאעידה גינה את ממשל קדאפי, וקרא לאזרחים ליצור במדינה מהפכה איסלאמית.
קדאפי התבצר במתחם השלטון והארמון בטריפולי עם בנו סייף אל-אסלאם קדאפי, משם נשא ב-26 בפברואר נאום אל הקהל שהועבר באמצעות הטלוויזיה הממלכתית ואמר שבכוונתו להישאר בלוב, להילחם בה ולמות בה. בבנגזי הכריז מוסטפא עבד אל-ג'ליל, שר המשפטים שהתפטר מממשלת קדאפי, על הקמת ממשלה חליפית ("מועצת המעבר הלאומית"); בתוך כך מסרו ראשי השבטים בבנגאזי, שבניגוד לדברי סייף אל-אסלאם קדאפי בתעמולתו, אין בכוונתם לפצל את המדינה.
במועצת הביטחון של האו"ם התקבלה פה אחד החלטה להטיל עיצומים על המדינה, בתמיכה חסרת תקדים של שגריר לוב לאו"ם. כמו כן הוקפאו נכסיו הכספיים של קדאפי ונאסרה יציאתו מן הארץ, אך לא ננקטו צעדים של ממש מעבר לכך.
עקב בריחתם של אלפי אזרחים מן המדינה, החלה להיווצר בעיית פליטים. מחנות פליטים הוקמו בגבולות מצרים ותוניסיה, כמו כן נמלטו מאות פליטים לאי למפדוזה. ממשלת איטליה הכריזה על מצב חירום באי והקימה בו מחנות מעבר ותחנות מיון.
26 בפברואר - 5 במרץ
ארצות הברית שלחה שתי ספינות מלחמה מהצי החמישי שהתמקמו מול חופי לוב, כצעד של איום, עם זאת, עדיין לא התקבלה ההחלטה על ידי ממשלת ארצות הברית או נאט"ו בנוגע להתערבות צבאית פעילה בנעשה במדינה.
צבא לוב יצא במתקפת נגד, בעיקר על ערים ומתקנים הקשורים בהפקה ובייצוא נפט במזרח המדינה, שנמצאו בשליטת המורדים. המתקפה כללה, לפי דיווח עדי ראייה, הפצצות כבדות מן האוויר, בכללן על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. כוחות "מועצת המדינה" החדשה בבנגזי לא הצליחו לארגן מתקפת נגד והערים טריפולי וסירת נותרו מעוז יציב של שלטון קדאפי.
צבא לוב ושכירי חרב פשטו על עיר המחוז החשובה א-זאווייה, שהייתה בידי המורדים ובמקום התנהלו קרבות קשים בין הצבא והמורדים. כמו כן התנהלו קרבות שליטה על העיר מיסראתה.
קדאפי המשיך בהצהרות הטוענות כי המצב במדינה בשליטה מלאה, עמו אוהב אותו ויש רק קומץ בוגדים הנתמך על ידי כוחות אסלאמיים קיצוניים מארגון הטרור "אל-קאעידה" ומעצמות זרות העוינות את לוב. בטריפולי נערכה הפגנת עשרות-אלפים בתמיכה בשלטון.
6 במרץ - 19 במרץ
ב-6 במרץ תפסו המורדים שבעה חיילי SAS של הצבא הבריטי וסוכן MI6. החיילים, שלא ציפו להיתקל בהתנגדות כלשהי מצד המורדים, אשר כבר החל לקיים יחסים דיפלומטיים עם בריטניה, שוחררו לאחר מכן.[4] לפי דיווחי עדי ראייה וסוכניות הומניטריות, במהלך 5 הימים מ-6 ועד 10 במרץ ירו נאמני קדאפי באזרחים. הערים א-זאווייה וראס לאנוף סבלו מהרס כבד. בתגובה הכירה ממשלת צרפת במועצת המעבר הלאומית. עד 10 במרץ דווח על למעלה מ-6,000 הרוגים בקרבות רובם אזרחים מורדים. נציבות האו"ם לפליטים דווחה על למעלה ממיליון לובים שזקוקים לסיוע הומניטרי.
ב-14 במרץ דיווח יו"ר המועצה הזמנית, אל-ג'ליל, כי צבא לוב כבש חזרה מספר ערים במזרח המדינה. דוברי המורדים באו בטענות כלפי מדינות המערב על כך שהפקירו אותם ולא התערבו כאשר היה מומנטום להפיכה. תשומת הלב העולמית הוסטה מן האירועים בלוב עקב רעידת האדמה והצונמי בסנדאי.
ב-17 במרץ הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על לוב כאזור אסור לטיסה והורתה לאכוף זאת באמצעים צבאיים.[5] בעקבות ההחלטה הודיע שר החוץ הלובי, מוסא כוסא, על הפסקת אש ועצירת כל הפעולות הצבאיות במדינה.[6] כבר לאחר יומיים, ב-19 במרץ התקיפו כוחות הצבא הלובי את מעוזי המורדים אם כי ללא כוח אווירי, על מנת שלא יותקפו על ידי כוחות האו"ם. כוחות צרפתיים החלו כבר באותו היום לחדור לשמי לוב, על מנת לאכוף את הפסקת האש, ולמעשה החלו מתקפה של המערב על כנגד משטר קדאפי.[7]
26 במרץ, כיבוש אג'דבייה
ב-26 במרץ, הצליחו כוחות המורדים לכבוש מחדש את אג'דבייה, בסיוע התקפות אוויריות מצד הקואליציה הבינלאומית, שהורכבה בעיקר מהכוחות המזוינים של מדינות ברית נאט"ו. אג'דבייה היא עיר מרכזית בדרך הראשית שבין מחוז קירנאיקה, במזרח לוב, לבין עיר הבירה טריפולי שבמערב. סגן שר החוץ בממשלת קדאפי הודיע, כי כוחות הצבא התומכים במשטר נסוגו מאג'דבייה כיוון שההתקפה האווירית של כוחות הקואליציה הבינלאומית, פגעה באזרחים לוביים. בהמשך היום, נכבשה גם העיר בורייקה, ממערב לאג'דבייה, על ידי כוחות המורדים, תוך כדי שיתוף פעולה אווירי עם מטוסי הקואליציה.
ב-30 במרץ 2011 עזב שר החוץ הלובי, מוסא כוסא, את לוב וביקש מקלט מדיני בבריטניה.[8]
23 באפריל, כיבוש מיסראתה
לאחר חודש שבו לא נרשמה התקדמות צבאית משמעותית מצד המורדים, הצליחו המתקוממים לכבוש את העיר מיסראתה, אשר הייתה נתונה במצור על ידי כוחות קדאפי במהלך כל התנהלות מלחמת האזרחים בלוב. מיסראתה היא העיר השלישית בגודלה במדינה (אחרי טריפולי ובנגאזי). בעיר מתקיימת פעילות תעשייתית רבה ונמצא בה אחד מהנמלים הימיים הגדולים במדינה, המשמש בעיקר לייצוא נפט.
מאי-יוני
בחודש מאי פורסם, כי קדאפי מורה לתת כדורי ויאגרות לחייליו כדי שיאנסו את נשות המורדים. הדבר הגביר את הסיכויים להוציא צו לקדאפי על ביצוע פשעי מלחמה. ב-14 ביוני 2011, הצטרפה גם קנדה למדינות שהודיעו על הכרתן במועצת המעבר הלאומית, כגוף הרשמי שמייצג את אזרחי המדינה. שר החוץ הקנדי, ג'ון ביירד, הכריז על כך בעת דיון בבית הנבחרים בנוגע להרחבת מעורבות ארצו בפעילות הצבאית שמנהלות מדינות ברית נאט"ו בלוב, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם.[9]
באמצע החודש נשלחו כוחות פרו-קדאפיים למיסראתה כדי לנסות להחזיר את העיר לשליטתם. הניסיון נכשל והעיר נשארה בידי המורדים.
ב-27 ביוני הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר לקדאפי.
יולי, כיבוש ברגה
המורדים דיווחו כי כבשו שטחים נוספים מידי כוחות השלטון, הן במזרח לוב והן במערבה, והתקרבו עד למרחק של כמה עשרות קילומטרים מעיר הבירה טריפולי. במזרח המדינה, הצליחו המורדים לכבוש מחדש את עיר הנפט בורייקה. 40 בני אדם נהרגו במהלך הקרבות. חלק משדות המוקשים סביב העיר טוהרו אך לא אלה שמקיפים את מסופי הנפט. משלחת של ארצות הברית נפגשה, לראשונה מתחילת ההתקוממות עם נציגי קדאפי (לפי הצהרת ארצות הברית - באופן חד פעמי) והודיעו להם, כי פרישת קדאפי הכרחית כדי להגיע להפסקת אש. צרפת הודיעה גם היא כי פרישת קדאפי מהפוליטיקה הכרחית להשגת הפסקת אש בקרבות.[10]
ב-28 ביולי התפרסמה הידיעה שעבד אל-פתאח יונס, מפקד כוחות המורדים שכיהן בעבר כמפקד צבא לוב ושר בממשלת קדאפי נורה למוות על ידי אחד משומרי ראשו. הסיבה להתנקשות, על פי ההערכות, היא ניסיון מצדו לנהל משא ומתן עם גורמים מטעם קדאפי.
אוגוסט, כיבוש א-זאווייה וטריפולי
באמצע אוגוסט הצליחו המורדים לכבוש את העיר א-זאווייה, עיר בעלת גבול משותף עם טריפולי. ב-21 באוגוסט, לאחר כ-6 חודשים מאז תחילת ההתקוממות, המורדים הגיעו לעיר הבירה ומעוז תומכי קדאפי טריפולי נלחמו על השליטה בעיר, לאחר שסגרו עליה כשהשתלטו על הערים המקיפות אותה. כמו כן, המונים יצאו להפגין בעיר נגד השליט מועמר קדאפי.[11] ב-22 באוגוסט המורדים השתלטו על העיר טריפולי ובכך בעצם סיימו את משטר קדאפי בפועל. המורדים השתלטו גם על מתחם מגוריו המבוצר של קדאפי (באב אל-עזיזיה), אך לא היה זכר לשליט המודח. המורדים חשדו כי קדאפי שהה בסירת, עיר הולדתו, או בסבהא, אחדים ממעט מעוזיו האחרונים. ב-28 באוגוסט דווח בכלי התקשורת העולמיים כי עיישה קדאפי, בתו של מועמר קדאפי, ברחה לאלג'יריה השכנה ושם ילדה בת.[12]
ספטמבר - הקרבות על סירת, בני וואליד וסבחה
כוחות המורדים או למעשה, השלטון החדש בלוב המשיכו לנסות לכבוש את המעוזים הנותרים של נאמני השליט המודח מועמר קדאפי אך ללא הצלחה. הם הפגיזו באופן קשה את סירת, עיר הולדתו של קדאפי, בין היתר בטילים, ועשן סמיך אופף אותה. ב-24 בספטמבר נכנסו כוחות המורדים לעיר סירת, ממעוזי קדאפי האחרונים ועיר הולדתו של קדאפי.[13] כוח המורדים מנה כ-900 כלי רכב חמושים והצליח לכבוש את שדה התעופה אך ההתנגדות מצד לוחמי קדאפי נמשכת וחזקה. כך גם בשני היישובים האחרים שטרם נכבשו - העיירה בני וואליד מדרום לטריפולי, והעיר המדברית סבחה שבדרום המדינה, שנכבשה לבסוף על ידי המורדים ב-22 בספטמבר.[14] לפי הערכות המורדים, קדאפי עצמו הסתתר באחד משלושת המוקדים הללו.[15]
ב-22 בספטמבר הודיעה ממשלת תוניסיה כי ראש ממשלת לוב לשעבר בגדאדי מחמודי, נעצר,[16] נשפט, ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר.[17]
אוקטובר - כיבוש סירת והלינץ' בקדאפי
ב-20 באוקטובר 2011 כבשו המורדים את המעוז האחרון של נאמני קדאפי בעיר הולדתו סירת, לאחר שכבשו גם את העיירה באני וואליד ב-17 באוקטובר.
קדאפי נלכד על ידי קבוצת מורדים שביצעו בו לינץ' ורצחו אותו. הלינץ' במהלכו נרצח קדאפי צולם וקטעים ממנו הוצגו באמצעי תקשורת רבים בעולם. גופתו הוצגה לראווה במקרר של אטליז בעיר מיסרטה במשך ארבעה ימים, ומאות תושבים המתינו בתורים ארוכים כדי לצפות בה. ב-25 באוקטובר נקבר קדאפי במקום סודי במדבר הלובי. ב-23 באוקטובר נערך טקס חגיגי בעיר בנגאזי שסימל את סוף המלחמה ושחרור לוב משלטונו של קדאפי.
נובמבר - לכידת סיף אל-אסלאם קדאפי
ב-19 בנובמבר הודיע שר המשפטים הלובי בממשלת המעבר הזמנית שסיף אל-אסלאם קדאפי, בנו המוכר ביותר של מועמר קדאפי שנחשב לממשיכו והיה פעיל עיקרי במלחמה נגד המורדים בלוב, נמצא ונלכד על ידי המורדים. בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), שהוציא נגד סיף קדאפי צו מעצר בגין פשעים נגד האנושות במהלך ההתקוממות, ביקש מהמורדים להסגירו אליו כדי שיהיה ניתן להעמידו לדין על פשעיו.
הכרה רשמית של האו"ם בשלטון החדש בלוב והסרת הסנקציות
בסוף אוגוסט, הודיעו האיחוד האירופי וארצות הברית על הסרת הסנקציות שהטילו על לוב בתחילת ההתקוממות ועל חידוש רכישת הנפט מהמדינה.[18] ב-17 בספטמבר החליטה העצרת הכללית של האו"ם, כי נציגות לוב בארגון תעבור לידי מועצת המעבר הלאומית. ההחלטה התקבלה ברוב של 114 מדינות לעומת 17 מתנגדות ו-15 נמנעות.[19]
לאירועים שהתרחשו בלוב בשנת 2011 ואחרי זה הוקדש סרט תיעודי "Freedom Fields" שזכה בפרס בפסטיבל לקולנוע בסטוקהולם.
זנגה זנגה
זנגה זנגה (בערבית: زنقة زنقة, תעתיק מדויק: זנקה זנקה, אולם האות קו"ף נהגית כ-ג' בדיאלקט בדואי-לובי) הוא סרטון ויראלי שפורסם ב-YouTube[20] וזכה לתשומת לב בתקשורת הישראלית והעולמית.[21] הסרטון פורסם ב-22 בפברואר 2011, במהלך ההתקוממות בלוב, ומהווה פרודיה על שליט לוב מועמר קדאפי. הסרטון מבוסס על קטע מנאומו של קדאפי, שבו הוא נשבע לרדוף את המפגינים נגדו "סנטימטר [אחרי] סנטימטר, בית [אחרי] בית, סמטה [אחר] סמטה".[22] משמעות המילה זנגה היא סמטה.[23]
הסרטון, שנוצר על ידי העיתונאי, מוזיקאי ואמן הניו מדיה הישראלי נוי אלוש, מכיל עיבוד של השיר Hey Baby של הראפר פיטבול, המשלב קטעים מנאומו של קדאפי, שגם מופיע בסרטון לצד רקדנית. לאחר שקיבל בקשות ממוסלמים רבים, פרסם אלוש גרסה נוספת של הסרטון, שבה לא מופיעה הרקדנית.[24] לדברי אלוש, השיר הפך לפופולרי בקרב האופוזיציה הלובית ואף הביא את קדאפי להורות לאנשיו "להכין שיר תגובה",[25] אך נעשה בו שימוש גם על ידי תומכי קדאפי.[26] ליצירה המקורית יש, נכון לחודש יולי 2020 כ-5.5 מיליון צפיות, וביחד עם הגרסה ללא הרקדנית כ-7 מיליון צפיות.
- יהודית רונן, "זעקת האביב הערבי בלוב: המלחמה על השלטון, הזהות והסדר המדינתי", בתוך: אלי פודה, און וינקלר (עורכים), הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון, הוצאת כרמל, 2017, עמ' 131–149.
- המהומות בלוב, התנהגותו ואישיותו של מועמר אל-קד'אפי, בראי הקריקטורה, אתר ממרי, 1 במרץ 2011
- רון בן ישי, הכי קרוב לקדאפי: מסע בארץ שבה שולט הכאוס, באתר ynet, 11 במרץ 2011
- יוסי דהאן, האם להתערב בלוב?, באתר "העוקץ", 24 במרץ 2011
- סוכנויות הידיעות, לוב: 30 הרוגים במתקפת גראדים על המורדים, באתר ynet, 2 באפריל 2011
- מהומות בלוב (2011) - אוסף כתבות, אתר מחלקה ראשונה
- רויטרס, ממשלת קדאפי על נאום אובמה: "הוא הוזה", באתר nana10, 20 במאי 2011
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
