Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרדה הדוויג לרנר (לבית קרונשטיין; 30 באפריל 1920 – 2 בינואר 2013) הייתה היסטוריונית וסופרת אמריקאית ממוצא יהודיה-אוסטרית. בנוסף לפרסומיה האקדמיים הרבים, היא כתבה שירה, סיפורת, מחזות, תסריטים, ואוטוביוגרפיה. היא כיהנה כנשיאת הארגון להיסטוריונים האמריקאים בשנים 1980–1981. בשנת 1980 היא התמנתה לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, שם היא לימדה עד לפרישתה בשנת 1991.
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים קלוקלים. | |
 | |
| גרדה לרנר | |
| לידה |
30 אפריל 1920 וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה  |
|---|---|
| פטירה |
2 ינואר 2013 (בגיל 92) מדיסון, ארצות הברית |
| שם לידה |
Gerda Hedwig Kronstein |
| מדינה |
ארצות הברית, אוסטריה, ארצות הברית |
| השכלה | |
| מעסיק |
אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, קולג' שרה לורנס, אוניברסיטת דיוק |
| תפקיד |
נשיאה (1981–1982) |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית |
| בן או בת זוג |
קרל לרנר |
| פרסים והוקרה |
|
|
gerdalerner | |
  | |
לרנר הייתה אחת המייסדים של החקר האקדמאי בתחום היסטוריית נשים. בשנת 1963, בהיותה עדיין סטודנטית לתואר ראשון ב"בית הספר החדש למחקר חברתי", היא לימדה את הקורס "נשים גדולות בהיסטוריה האמריקאית", הנחשב לקורס המכללה הרגיל הראשון בהיסטוריית נשים המוצע בכל מקום.[1]
היא לימדה באוניברסיטת לונג איילנד בשנים 1965–1967. היא מילאה תפקיד מפתח בהתפתחות תוכנית לימודים בהיסטוריית נשים והייתה מעורבת בפיתוח תוכניות לתואר בהיסטוריית נשים במכללת שרה לורנס (שם לימדה בשנים 1968–1979 והקימה את התוכנית לתוארראשון בהיסטוריית נשים) ובאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, שם השיקה את התכנית הראשונה לדוקטורט בהיסטוריית נשים. כמו כן עבדה באוניברסיטת דיוק ובאוניברסיטת קולומביה, שם הייתה מייסדת של הסמינר בנושא נשים.[2]
נולדה בשם גרדה הדוויג קרונשטיין (Gerda Hedwig Kronstein) בווינה, אוסטריה ב-30 באפריל 1920, בתם הראשונה של אילונה (לבית נוימן) ורוברט קרונשטיין (Robert Kronstein), זוג יהודי אמיד. אביה היה רוקח ואמה אמנית. על פי האוטוביוגרפיה שלה, היו לגרדה יחסים מורכבים עם אימה כילדה. כמבוגרת, גרדה האמינה כי אמה אילונה לא התאימה לתפקיד האם והרעיה הווינאית. לגרדה הייתה אחות צעירה, והן למדו בבתי ספר מקומיים ובגימנסיה.
לאחר האנשלוס, הייתה קרונשטיין מעורבת בהתנגדות האנטי-נאצית. היא ואמה נכלאו באותה שנה לאחר שאביה נמלט לליכטנשטיין ולשוויץ, שם שהה בתקופת המלחמה. במשך שישה שבועות שהתה בתא עם שתי נשים נוצריות שנעצרו מסיבות פוליטיות. הן חלקו איתה מזון משום שהיהודים קיבלו מנות מוגבלות. בשנת 1939 עברה אמה לצרפת, ואחותה של לרנר עברה לארץ ישראל. באותה שנה היגרה גרדה לארצות הברית בחסות משפחתו של בובי ג'נסן, ארוסה הסוציאליסטי.[3][4][5].
לאחר שנישאה לג'נסן, הזוג התיישב בניו יורק. היא עבדה במגוון עבודות בתור מלצרית, אשת מכירות, פקידה, טכנאית רנטגן, וכמו כן כתבה ספרות ושירה. היא פרסמה שני סיפורים קצרים, ובהם סיפורים ראשונים על סיפוח אוסטריה הנאצית.
נישואיה עם ג'נסן נכשלו כשפגשה את קרל לרנר (1912–1973), במאי תיאטרון נשוי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית. שניהם הקימו מגורים זמניים בנבאדה וקיבלו גירושין ברינו; המדינה הציעה תנאים קלים יותר לגירושים מאשר מדינות אחרות. קרונשטין ולרנר נישאו ועברו להוליווד, שם ניהל קרל קריירה בתחום הקולנוע.[6]
בשנת 1946 סייעה בייסוד סניף לוס אנג'לס של קונגרס הנשים האמריקאיות, ארגון החזית הקומוניסטית. היא ובן זוגה עסקו בפעילות באיגודים מקצועיים, זכויות אזרח, ואנטי-מיליטריזם. הם סבלו מעליית המקארתיזם בשנות החמישים, במיוחד לאחר פרסום הרשימה השחורה של הוליווד.[דרוש מקור]
הלרנרים חזרו לניו יורק. ב -1951 שיתפה לרנר פעולה עם המשוררת איב מריאם על מחזמר, "שירת נשים". הרומן של לרנר "לא פרידה" פורסם בשנת 1955. לרנר חזרה לניו יורק ללמוד בבית הספר החדש למחקר חברתי, שם קיבלה תואר ראשון בשנת 1963. היא אמרה כי מעמדה גרם לה לחשוב על "אנשים שלא היה להם קול לספר סיפור משלהם". תובנותיה של לרנר השפיעו בסופו של דבר על החלטתה לזכות בתואר דוקטור בהיסטוריה ולאחר מכן לסייע בהבאת ההיסטוריית נשים כמשמעת אקדמית סטנדרטית ". בשנת 1963 היא הציעה את הקורס הראשון לקולג' בהיסטוריית נשים, שלא היה לה אז מעמד בתחום הלימודים באקדמיה.[7]
בתחילת שנות ה -60, לרנר ובעלה כתבו יחד את תסריט הסרט B\lack Like Me (1964), המבוסס על ספרו של העיתונאי הלבן ג'ון הווארד גריפין. הוא דיווח על שישה שבועות של נסיעות בעיירות קטנות וערים של הדרום העמוק שעבר כאיש שחור. קארל לרנר ביים את הסרט, בכיכובו של ג'יימס וויטמור.[8]
לרנר המשיכה ללימודים לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, שם קיבלה את התואר שני בשנת 1965 ודוקטורט בשנת 1966. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה "האחיות שרה ואנג'לינה גרימקה מדרום קרוליינה: מורדות נגד העבדות", מחקר של שרה מור גרימקה ואנג'לינה גרימקה, אחיות ממשפחה שהחזיקה עבדים, שהפכו לאבוליטיסטים בצפון. כאשר הבינו כי לאחיהן המנוח היו בנים מעורבים, הן עזרו במימון לימודיהם של הבנים.
בשנת 1966 הפכה לרנר לחברה מייסדת בארגון הלאומי לנשים (NOW), ושימשה כמנהיגה מקומית וארצית לתקופה קצרה. בשנת 1968 קיבלה את המינוי האקדמי הראשון שלה במכללת שרה לורנס. שם פיתחה לרנר תואר שני באמנויות בתולדות נשים, אשר שרה לורנס הציעה בתחילת 1972; זה היה תואר ראשון אמריקאי בתחום. לרנר לימדה גם באוניברסיטת לונג איילנד בברוקלין.[9] לרנר גם לימדה באוניברסיטת לונג איילנד בברוקלין.
בשנות ה-60 וה- 70 פרסמה לרנר ספרים ומאמרים מדעיים שסייעו בהקמת ההיסטוריית נשים כשדה לימוד מוכר. המאמר שלה משנת 1969, "הגבירה והנערה המילולית: שינויים במעמד האישה בעידן ג'קסון", שפורסם בכתב העת American Studies, היה דוגמה מוקדמת ומשפיעה לניתוח מעמדי בהיסטוריית נשים. היא הייתה בין הראשונים שהביאה נקודת מבט פמיניסטית מובהקת לחקר ההיסטוריה.
בין עבודותיה החשובות ביותר נכללות האנתולוגיות הדוקומנטריות "נשים שחורות באמריקה הלבנה" (1972) ו"החוויה הנשית" (1976), אותן היא ערכה יחד עם איסוף החיבורים הרוב מוצא את העבר (1979).[דרוש מקור]
בשנת 1979 לרנר עמדה בראש המכון להיסטוריית נשים, כנס בן 15 יום (13–29 ביולי) במכללת שרה לורנס, בחסות המכללה, ארגון הפעולה לנשים ומכון סמיתסוניאן. השתתפו באירוע מנהיגים של ארגונים לאומיים למען נשים ונערות. כאשר נודע למשתתפי המכון על ההצלחה של שבוע ההיסטוריית נשים שנחגג בסונומה קאונטי, קליפורניה, הם החליטו ליזום הנצחות דומות בארגונים שלהם, בקהילות ובמחוזות הספר שלהם. הם גם הסכימו לתמוך במאמץ לקיים את "שבוע ההיסטוריה הלאומי של נשים". פעולות אלה סייעו לייסודו של חודש ההיסטוריה הנשית.[10][11]
בשנת 1980 עברה לרנר לאוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, שם הקימה את הדוקטורט הראשון בתחום ההיסטוריית נשים. במוסד זה כתבה מספר מאמרים בהם "הולדת הפטריארכיה" משנת 1986, "יצירתה של התודעה הפמיניסטית" משנת 1993, חלקים 1 ו -2 של "נשים והיסטוריה; מדוע ההיסטוריה חשובה" (1997), ו- "Fireweed: אוטוביוגרפיה פוליטית" (2002).
מ -1981–1982 שימשה לרנר כנשיאת ארגון ההיסטוריונים האמריקאים.[12] כמנהלת החינוכית של הארגון, סייעה להפוך את ההיסטוריית נשים לזמינה למנהיגי ארגוני נשים ומורים בבתי ספר תיכוניים.[13]
לרנר ערכה את הספר "נשים שחורות באמריקה הלבנה: היסטוריה דוקומנטרית" (1972), המתאר 350 שנה של תרומתן של נשים שחורות להיסטוריה, למרות מאות שנים של שעבוד שבהן התייחסו אליהן כאל רכוש. זה היה אחד הספרים הראשונים שתיארו את תרומתן של נשים שחורות בהיסטוריה.
בספר "יצירת הפטריארכיה" (1986), הכרך הראשון של "נשים והיסטוריה", חקרה לרנר את הפרהיסטוריה, בניסיון לאתר את שורשי הדומיננטיות הפטריארכלית. היא הגיעה למסקנה כי הפטריארכיה היא חלק ממצבים ארכאיים המרכיבים את האלף השני לפנה"ס. לרנר סיפקה ראיות היסטוריות, ארכאולוגיות, ספרותיות ואמנותיות לרעיון שהפטריארכיה היא מבנה תרבותי. היא האמינה כי כוחה העיקרי של הפטריארכיה הוא אידאולוגי וכי בחברות המערב הוא "ניתק את הקשר בין נשים לבין האלוהי."[14]
"יצירת התודעה הפמיניסטית: מימי הביניים ועד 1870" (1993) היא הכרך השני של "נשים והיסטוריה". בספר זה היא סוקרת את התרבות האירופית מהמאה השביעית עד למאה התשע-עשרה, ומציגה את המגבלות שהטילה תרבות של גברים. לאחר המאה השביעית, יותר כתבים מאת נשים החלו לשרוד, ולרנר משתמשת בהם כדי להראות את התפתחות של מה שהיא מגדירה כחשיבה פמיניסטית. היא מדגימה את הדרכים הרבות שבהן נשים "עקפו או הגדירו מחדש או ערערו את המחשבה הגברית". היא בוחנת בפירוט את המחסור החינוכי של הנשים, את הבידוד שלהן ממספר רב של מסורות החברות ואת המפלט שמצאו בכתיבה. כתיבה זו החלה לרוב כדתית או נבואית, ושימשה עבור הנשים אמצעי "ייצור אידאולוגי", שבו הגדירו מחדש את עתידן במנותק מן הפטריארכיה.
ספרה "Fireweed: אוטוביוגרפיה פוליטית" (2003) הוא תיאור מפורט של חייה מילדותה בווינה דרך המלחמה וההגירה, עד שנת 1958. באותה שנה היא החלה את לימודיה הפורמליים בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק, מוסד שהוקם על ידי פליטים אירופים רבים מהרדיפות הנאציות.[15] היא האמינה שחינוך הוא קריטי למימוש עצמי עבור נשים.
לרנר נפטרה ב-2 בינואר 2013, מדיסון, ויסקונסין, בגיל 92.[18] היא הותירה אחריה ילדים בוגרים.
אתר האינטרנט הרשמי של גרדה לרנר (באנגלית)
גרדה לרנר, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
