גליסיה
קהילה אוטונומית בספרד מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילה אוטונומית בספרד מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גליסיה (בספרדית: Galicia, בגליסית: Galicia/Galiza, בשתי השפות נהגה ɡaˈliθjɐ, גלית'יה; "גאליציאה" במקורות העבריים, ו"ג'ליקיה جليقية" במקורות הערביים) היא קהילה אוטונומית בקצה הצפון-מערבי של ספרד והאזור היחיד במערב חצי האי האיברי אשר שייך לספרד, כאשר שאר החלק המערבי של חצי האי מהווה את מדינת פורטוגל. היא גובלת בקהילות האוטונומיות אסטוריאס וקסטיליה ולאון ממזרח, בפורטוגל מדרום ובאוקיינוס האטלנטי מצפון וממערב.
העיר לה קורוניה, מבט ממגדל הרקולס | |||
מדינה | ספרד | ||
---|---|---|---|
מושל |
אלפונסו רואדה המפלגה העממית של גליסיה | ||
רשות מחוקקת | הפרלמנט של גליסיה | ||
מחוזות בקהילה האוטונומית | 4 | ||
בירת הקהילה האוטונומית | סנטיאגו דה קומפוסטלה | ||
שפה רשמית | ספרדית, גליסית | ||
תאריך ייסוד | 28 באפריל 1981 | ||
שטח | 29,574 קמ"ר (דירוג: 7) | ||
‑ הנקודה הגבוהה | Trevinca | ||
אוכלוסייה | | ||
‑ בקהילה האוטונומית | 2,695,645 (דירוג: 5, 2021) | ||
‑ צפיפות | 94.1 נפש לקמ"ר (2008) | ||
קואורדינטות | 42°48′N 7°54′W | ||
אזור זמן | UTC +1 | ||
www.xunta.es | |||
לחצו כדי להקטין חזרה (למפת גליסיה רגילה) | |||
בגליסיה יש כ-2,701,819 תושבים (2020). צפיפות האוכלוסין הממוצעת, 94 תושבים לקמ"ר, גדולה מן הממוצע בספרד. רוב האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף, בעיקר בפרול, לה קורוניה וסנטיאגו דה קומפוסטלה, וכן לאורך הריאס לארגאס, במיוחד בפונטבדרה ובוויגו. בפנים חבל הארץ האוכלוסייה דלילה מאוד. שיעור התמותה בגליסיה עולה על שיעור הילודה, וממילא האוכלוסייה הגליסית נמצאת בתהליך של הזדקנות.
לאורך ההיסטוריה גליסיה סבלה דווקא מבעיות של עודף אוכלוסין, שהביאו להגירה מסיבית לאמריקה - בעיקר ארגנטינה (עד היום הארגנטינאים מכנים ספרדים בשם Gallegos - בני גליסיה), ברזיל, אורוגוואי, ונצואלה ומקסיקו -- שהגיעה לשיאה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה גל נוסף של הגירה, הפעם למדינות אירופה. משנות ה-60 ואילך עיקר ההגירה היא לאזורים אחרים בספרד. הגירה זו, שכוללת מטבע הדברים צעירים רבים, היא הסיבה לכך שהאוכלוסייה איננה גדלה. כשלושה רבעים מהגליסים מתגוררים בערים.
גליסיה מורכבת מארבעה מחוזות (provincias):
יש עדויות ארכאולוגיות לקיומו של יישוב אנושי בגליסיה כבר בתקופה הפלאוליתית. במאה ה-7 לפנה"ס הגיעו למקום הקלטים, והתחילה התרבות המכונה תרבות הקסטרוס (castros, כפרים מבוצרים הבנויים מבתי אבן עגולים עם גגות קש). במאה הראשונה לפנה"ס הרומאים כבשו את האזור, כינו אותו בשם גָלָייקִיָה (Gallaecia), וחילקו אותו לשלושה מחוזות, שבירותיהן היו לוקוס אאוגוסטי (Lucus Augusti, לוּגוֹ של היום), ברקרה אאוגוסטה (Bracara Augusta, בראגה של היום) ואסטוריקה אאוגוסטה (Asturica Augusta, אסטוֹרגָה של היום). לפי המסורת, השליח יעקב בן זבדי הביא את הנצרות לגליסיה, אך לפי עדויות היסטוריות הגיעו הנוצרים הראשונים לאזור רק במאה השלישית לספירה. במאה החמישית, עם התפוררות האימפריה הרומית, תפסו את האזור הסוּאֶבים. במאה השישית צורפה גליסיה לממלכה הוויזיגותית.
במאה ה-8 גליסיה הוחזקה לתקופה קצרה בידי המוסלמים, עד שכבש אותה אלפונסו הראשון ("הקתולי"), המלך הראשון של ממלכת אסטוריאס. במאה ה-9 התגלה בה קברו של יעקב הקדוש (סנטיאגו דה קומפוסטלה). בסוף המאה ה-11 הייתה גליסיה ממלכה עצמאית, תחת המלך גרסיה הראשון. אחרי תקופת שלטונו חזרה להיות חלק מממלכת לאון, אך המשיכה ליהנות מעצמאות יחסית. בתחילת המאה ה-12 עלה מעמדה של גליסיה הודות לפעילותו הפוליטית הנמרצת של הבישוף דייגו חלמירס (Diego Gelmírez). במאה ה-15 נערכו בה מלחמות האירמנדיניוס (Irmandiños), מרידות של בני המעמד הנמוך נגד האצולה, שדוכאו בידי האצולה. עם איחוד ספרד הפכה לחלק אינטגרלי של קסטיליה, וסבלה מדיכוי תרבותי מידי השלטון המרכזי.
בתחילת העת החדשה הייתה גליסיה בשפל כלכלי מתמשך. המלחמות עם אנגליה הרסו את ענפי היין והטקסטיל המסורתיים, פרנסיס דרייק תקף את ערי החוף הגליסיות, ומלחמת העצמאות הפורטוגלית (1640–1649) האיצה את ההידרדרות הכלכלית. גידולים חדשים כמו התירס ותפוח האדמה שיקמו מעט את כלכלתה במאה ה-18. במאה ה-19 התאפיינה גליסיה בנטיות ליברליות מחד גיסא וברצון לשקם את מעמדה של התרבות הגליסית מאידך גיסא. ב-1846 דוכא ניסיון מהפכה. בחצי השני של המאה עבר הדגש של התנועה הלאומית הגליסיאנית מהתחום הפוליטי לתרבותי.
במאה ה-20 החל תיעוש באזור פרול, א קורוניה וויגו, שהביא בעקבותיו עלייה בכוחו של הפרולטריון ואת הקמתן של תנועות אנרכיסטיות. ביוני 1936 אושר במשאל עם חוק לאוטונומיה של גליסיה, שלא זכה להיכנס לתוקף בשל עלייתה של הדיקטטורה הצבאית של פרנקו (בעצמו יליד פרול שבגליסיה). למרות ניסיונות מסוימים לפתח את התעשייה באזור, סבלה גליסיה בתקופה הפרנקיסטית ממיתון קשה. לאחר נפילתה של הדיקטטורה קיבלה גליסיה אוטונומיה, שנכנסה לתוקפה ב-6 באפריל 1981.
השורשים הקלטיים של גליסיה באים לידי ביטוי בשירי עם שונים, ובנגינה בחמת חלילים (הנקרא שם gaita). בשל המאפיינים הלשוניים והתרבותיים, נחשבת גליסיה לאחת מהאומות הקלטיות. הקרבה לפורטוגל וההשתייכות רבת השנים אליה הותירו את חותמם בשפה הגליסית. זוהי שפה ממשפחת השפות הרומאניות, שהתפתחה מהלטינית וקרובה מאוד לשפה הפורטוגזית. בשנת 1981 קיבלה הגליסית מעמד רשמי לצד הספרדית. השפה מדוברת גם באזורים שבסביבות החבל, באסטוריאס ובקסטיליה ולאון, וכן במספר קהילות בדרום אמריקה, סך הכל כשני מיליון דוברים. בגליסיה יש שתי קבוצות כדורגל ידועות, סלטה ויגו המשחקת בליגה הראשונה ודפורטיבו לה קורוניה, המשחקת כעת בליגה השלישית.
המטבח הגליסי מתאפיין במאכלי דגים רבים לצד פירות ים. המטבח מושפע ממסורות מודרניות, אך גם מהמטבח הקלטי העתיק. קאלדו גאייגו הוא מרק שמרכיביו העיקריים הם תפוחי אדמה וגרלו שהוא סוג של ברוקולי. בגרלו משתמשים גם לצורך הכנת מנת לאסון קון גרלוס - כתף חזיר מבושלת עם תפוחי אדמה ונקניקיות צ'וריזו חריפות. סנטולה היא המקבילה המקומית ללובסטר ענק, המבושל על ידי הרתחה בעודו בחיים. לאחר הבישול, מבקעים את השריון ומערבבים את בשרו. מנה פופולרית אחרת היא פולפו גאייגו, תמנון המבושל באופן מסורתי בסיר נחושת ומוגש על צלחת עץ.
יש מספר סוגים של גבינות מקומיות, המוכרת ביותר היא גבינת טטילה. גבינות אחרות מפורסמות אף הן. לצד הגבינות ומאכלים מבושלים גליסיה ידועה כיצרנית יינות איכותיים מזן הענבים המקומי אלבריניו שקשה למצוא מחוץ לגליסיה וצפון פורטוגל.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.