ג'יימס קלהאן

לאונרד ג'יימס קלהאן, ברון קלהאן מקארדיף (באנגלית: Leonard James Callaghan, Baron Callaghan of Cardiff, נודע לעיתים בשם ג'ים קלהאן';‏ 27 במרץ 1912 – 26 במרץ 2005) היה פוליטיקאי בריטי ממוצא יהודי שכיהן כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1976–1979 וכמנהיג מפלגת הלייבור בין השנים 1976–1980. עד היום קלהאן הוא הפוליטיקאי הבריטי היחיד בהיסטוריה של בריטניה שכיהן בכל ארבע המשרות הרמות בשירות המדינה: שר האוצר בין השנים 1964–1967, שר הפנים בין השנים 1967–1970 ושר החוץ משנת 1974 ועד למינויו כראש הממשלה ב-1976. כראש הממשלה נחל קלהאן הצלחה במידת מה, אך הוא ייזכר בעיקר בשל "החורף העגום" (Winter of Discontent) של 1978–1979. במהלך חורף זה, שמזג האוויר בו היה קר מאוד, הוביל מאבקו של קלהאן באיגודים המקצועיים לשביתות רחבות היקף שגרמו לתחושת עגמומיות קשה לציבור והובילו לתבוסתה של מפלגת הלייבור בבחירות ולעלייתה של ממשלת השמרנים בראשותה של מרגרט תאצ'ר.

ג'יימס קלהאן
Leonard James Callaghan

לידה	27 במרץ 1912 פורטסמות', אנגליה
פטירה	26 במרץ 2005 (בגיל 92) מזרח סאסקס, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
מפלגה	מפלגת הלייבור
בן או בת זוג	Audrey Callaghan, Baroness Callaghan of Cardiff (1938–?)
ראש ממשלת בריטניה ה־48 5 באפריל 1976 – 4 במאי 1979 (3 שנים) מונרך בתקופה אליזבת השנייה → הרולד וילסון מרגרט תאצ'ר ←
שר האוצר של בריטניה 16 באוקטובר 1964 – 30 בנובמבר 1967 (3 שנים) → רג'ינלד מאודלינג רוי ג'נקינס ←
שר הפנים של בריטניה 30 בנובמבר 1967 – 19 ביוני 1970 (שנתיים) → רוי ג'נקינס רג'ינלד מאודלינג ←
שר החוץ של בריטניה 5 במרץ 1974 – 5 באפריל 1976 (שנתיים) → אלק דאגלס-יום אנתוני קרוסלנד ←
מנהיג האופוזיציה 4 במאי 1979 – 10 בנובמבר 1980 (שנה) מונרך בתקופה אליזבת השנייה → מרגרט תאצ'ר מייקל פוט ←
מנהיג מפלגת הלייבור 5 באפריל 1976 – 10 בנובמבר 1980 (4 שנים) → הרולד וילסון מייקל פוט ←
פרסים והוקרה
מסדר הבירית

עם כניסתו לבית הנבחרים ב-1945, השתייך קלהאן לאגף השמאלי של המפלגה. בהתמדה עבר קלהאן להיות מזוהה יותר ויותר עם האגף הימני של המפלגה, אך הוא שמר על המוניטין שלו כ"שומר כובע הבד" (The Keeper of the Cloth Cap) – כלומר, הוא היה מסור לשמירת קשרים הדוקים בין מפלגת הלייבור לבין האיגודים המקצועיים. תקופת כהונתו של קלהאן כשר האוצר התרחשה במקביל לתקופה סוערת בכלכלת בריטניה, שבמהלכה היה עליו להתמודד עם גירעון במאזן התשלומים ועם מתקפות ספקולטיביות על הלירה שטרלינג (שער החליפין שלה בהשוואה למטבעות אחרים כמעט והתייצב לחלוטין באמצעות הסכם ברטון-וודס). ב-18 בנובמבר 1967 ביצעה הממשלה פיחות בליש"ט. בהמשך כיהן קלהאן כשר הפנים ועל פי בקשתה של ממשלת צפון אירלנד בראשותו של טרנס או'ניל הוא שיגר את כוחות הצבא הבריטי כדי להעניק סיוע למשטרת צפון אירלנד.

לאחר תבוסת הלייבור בבחירות הכלליות של 1970, היה קלהאן בעל תפקיד מרכזי בממשלת הצללים. ב-1974, עם שובה של הלייבור לשלטון, הוא מונה לתפקיד שר החוץ וקיבל על עצמו את האחריות על ניהול המשא והמתן על תנאי כניסת של בריטניה כחברה בשוק האירופי המשותף ועל ניהול המערכה על קבלת תשובה חיובית להישארותה של בריטניה בארגון במשאל העם שנערך בשאלה זו ב-1975. ב-1976, כאשר ראש הממשלה הרולד וילסון התפטר מתפקידו, ניצח קלהאן חמישה מועמדים אחרים שהתמודדו על התפקיד. כאשר מונה קלהאן לתפקיד ראש הממשלה, איבדה הלייבור את הרוב הדחוק שהיה לה בבית הנבחרים ובחירות ביניים ועריקות אילצו אותו לנהל משא ומתן עם מפלגות קטנות כמו המפלגה הליברלית, במיוחד בתקופת "ברית הליב-לייב" (Lib–Lab pact) בין השנים 1977 – 1978. סכסוכי עבודה ושביתות נרחבות ב"חורף העגום" של 1978 פגעו באהדה הציבורית כלפי ממשלת קלהאן והתבוסה במשאל העם על האצלת הסמכויות לסקוטלנד ב-1979 גרמו לקבלת הצעת אי-אמון בממשלה ב-28 במרץ אותה שנה. בעקבות כך הגיעה התבוסה בבחירות הכלליות שנערכו במאי.

קלהאן המשיך לכהן כמנהיג הלייבור עד לנובמבר 1980, העביר רפורמה על פיה המפלגה עצמה בחרה את מנהיגה ועבר לשבת בספסלים האחוריים עד שהוענק לו תואר אצולה והוא עבר לשבת בבית הלורדים.

ראשית חייו

לאונרד ג'יימס קלהאן נולד בעיר הנמל פורטסמות' שבאנגליה. שמו האמצעי ניתן לו על שמו של אביו, ששמו היה גם הוא ג'יימס קלהאן. אביו של קלהאן האב היה מהגר אירי קתולי, שנמלט לאנגליה במהלך רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד ואמו הייתה יהודייה משפילד בשם אליזבת ברנסטיין. בשנות התשעים של המאה ה-19 הוא ברח מהבית כדי להצטרף אל הצי המלכותי. מאחר שהוא היה צעיר בשנה מגיל הגיוס, הוא זייף את תאריך לידתו ושינה את שם משפחתו מגרוגר (Garogher) לקלהאן, כדי שזהותו האמיתית לא תתגלה. בצי הגיע קלהאן האב לדרגת מש"ק ראשי (Chief Petty Officer). אמו של ג'יימס קלהאן הבן, שרלוט לבית קנדי, הייתה אנגליה בפטיסטית. בשל העובדה שבאותה תקופה סירבה הכנסייה הקתולית להשיא את חבריה למאמיניהם של דתות אחרות, פרש ג'יימס קלהאן האב מהכנסייה ונשא את שרלוט לאישה בטקס שהתקיים בכנסייה בפטיסטית. ילדתם הבכורה הייתה דורותי גרטרוד קלהאן.^[1]

בראשית חייו היה קלהאן הבן ידוע בשמו הראשון, לאונרד. אך ב-1945, כאשר הוא נכנס לפוליטיקה, הוא החליט להזדהות בשמו האמצעי, ג'יימס, ומכאן והלאה הוא היה ידוע בשם זה או בשם ג'ים. לאחר מות אביו ב-1921 נותרה אמו ללא מקור הכנסה, המשפחה שקעה בעוני ונאלצה להתקיים מצדקה כדי להתפרנס. מצבם הכלכלי השתפר ב-1924 כאשר נבחרה ממשלת הלייבור הראשונה בראשותו של רמזי מקדונלד, שהנהיגה שינויים שאפשרו לאמו של קלהאן לקבל פנסיה על סמך העובדה שמותו של בעלה נבע בחלקו משירות צבאי במלחמת העולם הראשונה. ג'יימס קלהאן הצעיר התחנך בבית הספר היסודי של צפון פורטסמות' (כיום בית הספר מייפילד). הוא עמד בתנאי הקבלה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד, אך הוא לא היה יכול להרשות לעצמו את עלות שכר הלימוד ותחת זאת הוא ניגש לבחינות לעבודה בשירות הציבורי.^[2]

בשירות הציבורי

בגיל 17 פרש קלהאן מלימודיו כדי לעבוד כפקיד ברשות המיסים (Inland Revenue). בעת עבודתו שם כמפקח מיסוי הוא היה פעיל בייסוד ארגון פקידי המיסוי כאיגוד מקצועי והיה לחבר בהנהלה הארצית שלו. ב-1931, בעת עבודתו במשרדי הרשות בקנט, הצטרף קלהאן לסניף מיידסטון של מפלגת הלייבור. ב-1934 הוא הועבר למשרד הרשות בלונדון. בעקבות מיזוג האיגודים ב-1936 התמנה קלהאן כעובד הארגון במשרה מלאה ושימש בתפקיד עוזר המזכיר של פדרציית עובדי רשות המיסים והתפטר מתפקידיו בשירות הציבורי.

מעמדו בארגון הקנה לקלהאן קשרים עם הרולד לסקי, יושב ראש הוועדה המנהלת הארצית של מפלגת הלייבור ואיש אקדמיה בבית הספר לכלכלה של לונדון. לסקי עודד את קלהאן להציג את מועמדותו לפרלמנט, אף על פי שמאוחר יותר הוא ביקש ממנו מספר פעמים לשמש כמרצה בבית הספר לכלכלה.

שירות צבאי

ב-1942 התגייס קלהאן לכוחות המילואים של הצי המלכותי כימאי פשוט, שם הוא שירת בצי המזרחי באפריל 1944 קודם לדרגת לוטננט.^[3] בעת ההכנות לקידומו, התגלה בבדיקות הרפואיות שעבר שהוא סובל משחפת והוא התאשפז בבית החולים הסלר של הצי המלכותי ליד פורטסמות'. לאחר שהחלים, הוא שוחרר וקיבל תפקיד באדמירליות. הוא הוצב במחלקה היפנית וכתב מדריך שירות עבור הצי בשם "יפן האויבת" (The Enemy Japan). נכון ל-2017 קלהאן הוא האחרון מבין ראשי ממשלת בריטניה ששירת שירות צבאי והיחיד מאז ומעולם ששירת בצי.

בהיותו בחופשה נבחר קלהאן להיות מועמד לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של קרדיף דרום. הוא ניצח בקושי בבחירות הפנים-מפלגתיות עם 12 קולות מול המועמד השני, ג'ורג' תומאס שזכה ב-11 קולות. הוא זכה לעידוד להציג את שמו כמועמד למחוז בחירה זה על ידי ידידו דאי קנית', שהיה חבר ההנהלה הארצית של פדרציית עובדי רשות המיסים וידידו של המזכיר המקומי של מפלגת הלייבור, ביל הידון.^[4] במהלך שנת 1945 הוא הוצב מחדש בצי המזרחי ושירת על סיפון אה"מ המלכה אליזבת (HMS Queen Elizabeth) באוקיינוס ההודי. לאחר יום הניצחון באירופה, יחד עם מועמדים נוספים לפרלמנט, הוא שב לבריטניה כדי להתמודד בבחירות הכלליות.

קריירה פוליטית

בבחירות הכלליות בבריטניה 1945 נחלה מפלגת הלייבור ניצחון סוחף וקלמנט אטלי נבחר להיות ראש הממשלה. קלהאן ניצח במחוז הבחירה שלו בקארדיף דרום והמשיך לשמש כחבר פרלמנט עד 1987 (בשנים 1950–1983 מטעם מחוז דרום-מזרח קארדיף ובשנים 1983–1987 מטעם מחוז קארדיף דרום ופנארת'). הוא הביס את מי שכיהן עד אז כנציג המחוז, סר ארתור אוונס ב-17,489 קולות מול 11,545. מערכת הבחירות שלו התמקדה בסוגיות כמו שחרור מהיר של הכוחות המזוינים ותוכנית בניית דיור חדשה.^[5] קלהאן התמקם באגף השמאלי של המפלגה ועם ראשית כהונתו הוא הצביע בעד יחסים כלכליים הדוקים עם ארצות הברית.

ב-1947 מונה קלהאן להיות המזכיר הפרלמנטרי של שר התחבורה ובעצת מפקד משטרת הרטפורדשייר, סר ארתור יאנג, עמדה תקופת כהונתו בתפקיד זה בסימן שיפורים בבטיחות הדרכים, במיוחד הנהגתם של מעברי חציה בדגם "זברה" והרחבת השימוש בסימוני עיני חתול. ב-1950 הוא עבר להיות המזכיר הפרלמנטרי והפיננסי של האדמירליות, שם הוא היה נציגה במועצת אירופה והתנגד לתוכניות להקמתו של צבא אירופאי.

קלהאן זכה לאהדה בקרב חברי הפרלמנט של מפלגתו ונבחר כל שנה כחבר בממשלת הצללים בכל התקופה בה ישבה מפלגת הלייבור באופוזיציה, 1951 עד 1964. באותה תקופה הוא היה מחסידיו של יו גייטסקל באגף הימני של המפלגה. בין השנים 1955 – 1960 הוא היה היועץ הפרלמנטרי של פדרציית השוטרים של אנגליה וניהל אז את המשא ומתן להגדת שכר השוטרים יחד עם מי שהיה אז המזכיר הכללי של הפדרציה, ארתור צ'ארלס אוונס. ב-1960 התמודד קלהאן על תפקיד סגן מנהיג המפלגה כמתנגד לפירוק נשק גרעיני חד-צדדי ועל אף העובדה שמועמדים אחרים מהאגף הימני של המפלגה, כמו ג'ורג' בראון, הסכימו עם מדיניותו, הוא הצליח לגרור את בראון לסיבוב הצבעה שני. בנובמבר 1961 מונה קלהאן להיות שר האוצר בממשלת הצללים. בינואר 1961, לאחר מותו של גייטסקל, התמודד קלהאן בבחירות לתפקיד יורשו, אך הוא הגיע רק למקום שלישי בהתמודדות ונוצח על ידי הרולד וילסון. אף על פי כן, הוא זכה בתמיכתם של אנשי האגף הימני של המפלגה, כמו דניס הילי ואנתוני קרוסלנד, ששאפו למנוע מוילסון להיבחר כמנהיג המפלגה, אך גם לא בטחו בג'ורג' בראון.

שר האוצר

באוקטובר 1964 הכריז ראש הממשלה מטעם המפלגה השמרנית, סר אלק דאגלס-יום, שכיהן בתפקידו 12 חודשים בלבד לאחר התפטרותו של הרולד מקמילן, על עריכת בחירות כלליות. היו אלו בחירות קשות, אך מפלגת הלייבור זכתה ברוב דחוק ומספר מושביה בבית הנבחרים גדל ב-56 והגיע ל-317 מול 304 המושבים של השמרנים. ממשלת הלייבור החדשה בראשותו של הרולד וילסון נאלצה להתמודד מידית עם בעיות כלכליות ובשעות הראשונות לכהונתו החליט וילסון למנות את קלהאן לתפקיד שר האוצר. על הממשלה החדשה היה להתמודד עם גירעון במאזן התשלומים ועם מתקפות ספקולטביות על הלירה שטרלינג. המדיניות הכלכלית נגעה לממשלה כולה וקלהאן הסכים שיש להימנע ככל האפשר מפיחות והצליח להסדיר הלוואות מבנקים מרכזיים זרים ולהעלות חלק מהמסים כדי לייצב את הכלכלה. תקופת כהונתו של קלהאן כשר האוצר התרחשה בתקופת משבר: אינפלציה גבוהה, שיעור אבטלה גבוה, כלכלה בלתי יציבה, גירעון בתקציב, גירעון במאזן היבוא והיצוא ומאבק על ערכה של הליש"ט.

ב-11 בנובמבר הגיש קלהאן את התקציב הראשון שלו והכריז על העלאת מס ההכנסה ועל העלאת המס על הדלקים ועל הטלת מס רווח הון, צעדים שרוב הכלכלנים סברו שהם חיוניים לגרום לכלכלה ולמטבע להתאזן. הצעת התקציב כללה גם צעדים להגדלת הקצבאות ששולמה על ידי המדינה, צעד שלא התחבב על אנשי הסיטי ועל ידי הספקולטורים וגרם להסתערות על הליש"ט. ב-23 בנובמבר הוחלט להעלות את שיעור הריבית מ-2% ל-7%, צעד שנמתחה עליו ביקורת רחבה. ההתמודדות עם המשבר נעשתה קשה יותר עקב גישתו של הלורד קרומר, נגיד בנק אנגליה, שטען כנגד המדיניות הפיסקלית של ממשלת הלייבור החדשה. כאשר קלהאן ווילסון איימו להכריז על עריכת בחירות חדשות, העמיד הנגיד עד מהרה הלוואה של 3 מיליארד ליש"ט כדי לייצב את הרזרבות ואת הגירעון.^[6]

התקציב השני של קלהאן הוגש ב-6 באפריל 1965, ובו הוא הכריז על מאמצים לבצע דפלציה של הכלכלה ועל הפחתת הדרישה ליבוא ב-250 מיליון ליש"ט. זמן קצר לאחר מכן, הופחתה הריבית מ-7% ל-6%. לזמן קצר התייצבו הכלכלה והשוק הפיננסי הבריטיים וכך ביוני התאפשר לקלהאן לערוך ביקור בארצות הברית כדי לדון על מצב הכלכלה הבריטית עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ועם אנשי קרן המטבע הבינלאומית .^[7]

ביולי ספגה הליש"ט לחץ רב וקלהאן נאלץ לנקוט בצעדים קשים זמניים כדי להשיג שליטה על הכללה. צעדים אלו כללו השעיית כל מיזמי הבנייה הממשלתיים ודחיית יישומן של תוכניות חדשות לתשלומי פנסיה. האלטרנטיבה הייתה לאפשר לשער הליש"ט להתנודד על פי ההיצע והביקוש או לפחת אותו. בכל אופן, היו קלהאן ווילסון נחושים בדעתם שפיחות הליש"ט ייצור בעיות חברתיות וכלכליות חדשות והם המשיכו להתנגד לכך בתקיפות.^[8] הממשלה המשיכה להיאבק, הן בבעיות הכלכליות והן ברוב הדחוק שלה בפרלמנט, שב-1966 ירד כבר למושב אחד. ב-28 בפברואר הכריז וילסון באופן רשמי על עריכת בחירות ב-31 במרץ 1966. ב-1 במרץ הגיש קלהאן לבית הנבחרים "תקציב קטן" והודיע על החלטה היסטורית שבריטניה תעבור לשיטת מטבע עשרונית. אך רק ב-1971 תחת ממשלת השמרנים, עברה בריטניה משיטת מטבע של לירה שטרלינג, שילינג ופני לשיטה העשרונית על פיה כל לירה שטרלינג הכילה מאה פני. הוא גם הודיע על תוכנית משכנתאות קצרת-טווח כדי להקל על בעלי השכר הנמוך לנוכח הקשיים הכלכליים. זמן קצר לאחר מכן עלה מספר מושביה של הלייבור בפרלמנט ל-363 מול 252 המושבים של השמרנים וכך עלה בידה להשיג רוב של 97.

את התקציב הבא שלו הגיש קלהאן ב-4 במאי. בנאום בו הוא הגיש את "התקציב הקטן" טרם הבחירות, הוא הודיע לחברי בית הנבחרים שהוא יגיש תקציב מלא. הנקודה העיקרית בתקציב הייתה הנהגת מס מעסיקים סלקטיבי, שהפלה את מגזר השירותים לטובת המגזר התעשייתי.^[9] 12 יום לאחר אישור התקציב הכריז איגוד הימאים הארצי על שביתה כללית והקשיים המוניטריים הוכפלו.^[10] שביתות נוספות גרמו לגירעון במאזן התשלומים לצמוח וההלוואה על סך 3.3 מיליארד ליש"ט הייתה כעת נחוצה מאוד. שיעור האבטלה עלה גם הוא. עם עליית הלייבור לשלטון עמד מספר המובטלים על 300,000 איש, אך שנתיים לאחר מכן הוא טיפס ליותר מ-500,000.

ב-14 ביולי הועלתה הריבית שוב ל-7%. ב-20 ביולי הודיע קלהאן על תוכנית חירום של עשר נקודות, שתכלול הקפאת שכר למשך שישה חודשים. ב-1967 החלה הכלכלה להתייצב שוב ושיעור הריבית הורד במרץ ל-6% ובמאי ל-5.5%. במצב זה עלה בידו של קלהאן להביס את מייקל פוט בבחירות לתפקיד גזבר המפלגה.

עד מהרה נקלעה הכלכלה שוב לאנדרלמוסיה והמשבר במזרח התיכון בין ישראל למצרים גרם לעליית מחירי הנפט. יותר מכך, באמצע ספטמבר הוכתה הכלכלה מכה קשה כאשר התחוללה שביתה בנמלים במשך שמונה שבועות. ההסתערות על המטבע הבריטי החלה עם פרוץ מלחמת ששת הימים ועם סגירת תעלת סואץ, במקביל לשביתת הנמלים, הגיע הגירעון במאזן התשלומים לרמה קריטית. בדוח של השוק האירופי המשותף נאמר שהליש"ט לא תוכל להתייצב והוצע שוב לבצע פיחות בערכו. וילסון וקלהאן סירבו להצעה לקבל מענק חירום מקרן המטבע הבינלאומית בשל כמה תנאים שנלוו אליה. ב-15 בנובמבר התקבלה ההחלטה ההיסטורית על פיחות בשיעור של 14.3%.^[11] מצב זה גרם למחלוקת פוליטית גדולה באותה עת, כפי שציין דניס הילי באוטוביוגרפיה שלו:

בימינו שערי החליפין יכולים להתנדנד הלוך ושוב כל העת בשיעורים גבוהים מזה, מבלי למשוך תשומת לב רבה מחוץ לעיתונות הסיטי של לונדון. יהיה זה קשה להבין איזו השפלה פוליטית כבדה נחשב הפיחות באותה תקופה – מעל הכל עבור וילסון ועבור שר האוצר שלו, ג'ים קלהאן, שחש שהוא חייב להגיש את התפטרותו על רקע זה. מצוקתו האישית של קלהאן התגברה בשל התשובה הפזיזה שהוא ענה לשאלתם של יושבי הספסלים האחוריים יומיים לפני ההחלטה הרשמית על הפיחות. זה עלה לבריטניה בכמה מאות מיליונים של ליש"ט^[12]

לפני ביצוע הפיחות הוציא קלהאן הודעה לתקשורת ולבית הנבחרים שהוא לא יבצע פיחות, דבר שמאוחר יותר הוא אמר שהכרחי לעשותו כדי לשמור על האמון בלירה שטרלינג וכדי להימנע מיצירת עצבנות בשווקים הפיננסיים. קלהאן הציע מייד שהוא יגיש את התפטרותו כשר האוצר וההתנגדות הפוליטית אילצה את וילסון לקבל אותה. וילסון מינה את מי שכיהן עד אז שר הפנים, רוי ג'נקינס, כשר האוצר וקלהאן מונה ב-30 בנובמבר 1967 לתפקיד שר הפנים במקומו.

שר הפנים

תקופת כהונתו של קלהאן כשר הפנים עמדה בסימן העימות המתגבר בצפון אירלנד והוא כשר הפנים היה זה שקיבל את ההחלטה לשגר את כוחות הצבא הבריטי לשם לאור בקשתה של הממשלה היוניוניסטית של צפון אירלנד.

קלהאן היה גם האחראי על חקיקתו של חוק ההגירה מחבר העמים שנחקק ב-1968, חקיקה שנויה במחלוקת שנבעה מטענות של השמרנים ששטף של אסיאתיים תושבי קניה יציף עד מהרה את בריטניה. החוק עבר תוך שבוע בבית הנבחרים והגדיר אמצעי בקרה על מחזיקי דרכונים בריטיים שלא היה להם "קשר משמעותי" עם בריטניה. בספר זיכרונותיו, "זמן והזדמנות" (Time and Chance), כתב קלהאן שהגשת הצעת החוק הזאת הייתה משימה קשה אך הוא לא מתחרט עליה. הוא טען שהאסיאתיים "גילו פרצה" ואמר לכתב ה-BBC: "דעת הקהל במדינה זו סערה לחלוטין והשיקול שלי היה כיצד נוכל לשמור על הסדר באופן ראוי ובה בעת לעשות צדק עם האנשים הללו – היה עלי לאזן בין שני השיקולים הללו". אחד מחברי הפרלמנט שהתנגדו לחוק, איאן גילמור, טען שהחוק "חוקק כדי להשאיר את השחורים בחוץ. אם היה מדובר ב-5,000 מתיישבים לבנים שהיו אמורים להיכנס לבריטניה, העיתונות והפוליטיקאים, כולל קלהאן עצמו, שגרמו לכל המהומה, היו די מרוצים".

חוק משמעותי נוסף שנחקק באותה שנה היה חוק היחסים הגזעיים שעל פיו נאסר להפלות על רקע של מוצא אתני כל אדם שמבקש עבודה, דיור או חינוך. החוק הרחיב באותה עת את סמכויותיה של מועצת היחסים הגזעיים והטיל עליה לטפל בתלונות על אפליה או יחס בלתי הוגן. הוא גם מיסד גוף מפקח חדש, הוועדה ליחסים קהילתיים, שתפקידה היה לקדם "יחסי קהילה הרמוניים".^[13] כאשר הציג קלהאן את הצעת החוק בפני הפרלמנט, אמר קלהאן: "לעיתים נדירות התמודד הבית עם סוגיה עם משמעות חברתית כה גבוהה עבור ארצנו ועבור ילדינו".

ב-1969, הוביל קלהאן, שהיה תומך נלהב של הקשר בין הלייבור לבין האיגודים המקצועיים, את ההתנגדות המוצלחת בקבינט שהיה חלוק על הספר הלבן של השרה ברברה קאסל, שנקרא "במקום של המחלוקת" (In Place of Strife), שמטרתו הייתה ליצור את חוק האיגודים המקצועיים. בין ההצעות הרבות שהוגשו במסמך זה היו תוכניות לכפות על האיגודים המקצועיים לקיים הצבעה לפני הכרזה על שביתה והקמתה של מועצה ליחסי עבודה שתכפה בוררות ביחסי עבודה. באופן אירוני, אם ההצעות היו מבשילות לחוק, רוב פעולותיהם של האיגודים המקצועיים במהלך "החורף העגום" בעת כהונתו של קלהאן כראש הממשלה עשור לאחר מכן, היו נחשבות לבלתי חוקיות.

בעקבות התבוסה הבלתי צפויה של וילסון לאדוארד הית' בבחירות הכלליות של 1970, דחה קלהאן את האפשרות שהוא יתמודד מולו בבחירות לראשות המפלגה, על אף פגיעותו של וילסון. מהלך זה שיקם את שמו של קלהאן בעיניו של וילסון. הוא היה האחראי על התוויית מסמך המדיניות החדש שנוסח ב-1972 ושכלל את הרעיון של הסכם חברתי בין הממשלה לבין האיגודים המקצועיים. הוא גם פעל רבות כדי להבטיח שמפלגת הלייבור תביע את התנגדותה לשאיפת ממשלת הית' לכניסת בריטניה אל השוק האירופי המשותף.

שר החוץ

כאשר ניצח וילסון בבחירות הכלליות הבאות ושב לכס ראש הממשלה במרץ 1974, הוא מינה את קלהאן לתפקיד שר החוץ, שבמסגרתו הוא היה האחראי על ניהול המשא ומתן על תנאי קבלתה של בריטניה כחבר בשוק האירופי המשותף. כאשר הסתיימו השיחות, הוביל קלהאן את הכרזת הקבינט על התנאים החדשים ותמך בהצבעה חיובית במשאל העם.

בחירות 1976 למנהיגות המפלגה

פחות משנתיים לאחר שהחל וילסון את תקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה, הוא הודיע במפתיע על התפטרותו ב-13 במרץ 1976 ובאופן בלתי רשמי הכריז על קלהאן כעל יורשו. קלהאן היה המועמד המועדף לזכייה בבחירות לראשות המפלגה. אף על פי שהוא היה המבוגר מבין כל המועמדים, הוא גם היה המנוסה מכולם והכי פחות שנוי במחלוקת. האהדה כלפיו מכל חלקי מפלגת הלייבור הובילה לניצחונו בבחירות לראשות המפלגה. ב-5 באפריל 1976, בגיל 64 שנים ו-9 ימים, מונה קלהאן לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, האדם המבוגר ביותר שמונה לתפקיד זה מאז וינסטון צ'רצ'יל.

ראש הממשלה

קלהאן היה ראש הממשלה היחיד שקודם לכניסתו לתפקיד, כיהן בכל שלושת התפקידים הבכירים בקבינט – שר האוצר, שר הפנים ושר החוץ.

במהלך שנתו הראשונה בתפקיד, החל קלהאן את מה שנקרא מאז "הוויכוח הגדול" (The Great Debate), כאשר הוא דיבר בקולג' רסקין שבאוקספורד על "הדאגה הלגיטימית" של הציבור בנוגע לסוגיית החינוך ככל שהיא נגעה לבתי הספר במימון המדינה, והוביל בסופו של דבר להנהגתה של "תוכנית הלימודים הלאומית" (National Curriculum) כעשר שנים מאוחר יותר.^[14] בשלב המוקדם של תקופת כהונתו כראש הממשלה הוא גרם למחלוקת בעקבות מינויו של פיטר ג'יי, שהיה אז חתנו, לתפקיד שגריר בריטניה בארצות הברית.

תקופת כהונתו של קלהאן כראש הממשלה התאפיינה בעיקר בקשיים בניהול הממשלה שנסמכה על מיעוט בבית הנבחרים. הוא נאלץ לבצע עסקאות שונות עם מפלגות קטנות כדי לשרוד, כולל "ברית הליב-לייב" (Lib–Lab pact) ולהסכים לעריכתם של משאלי עם על האצלת הסמכויות של סקוטלנד וויילס. במשאל בסקוטלנד הצביעו 51% בעד, אך לא היה בכך די כדי להגיע לרוב של 64% הדרוש. במשאל בוויילס הצביעו כ-80% נגד ההצעה. קלהאן כיהן גם כראש הממשלה בתקופה בה סבלה בריטניה מאינפלציה דו-ספרתית ומעלייה בשיעור האבטלה. הוא הגיב למשבר הכלכלי באמצעות אימוץ מדיניות דפלציונית כדי להוריד את שיעור האינפלציה וכדי לקצץ בהוצאה הציבורית, צעדים שבישרו את המדיניות המוניטריסטית של הממשלה הבאה של השמרנים בראשותה של מרגרט תאצ'ר.^[15]

על אף הקשיים הכלכליים שהממשלה התמודדה מולם, במהלך קיץ 1978, זמן קצר לאחר סיומה של "ברית ליב-לייב", הובילה מפלגת הלייבור בסקרי דעת הקהל וגברו הציפיות שקלהאן יכריז על בחירות בסתיו שיאפשרו לו לכהן בקדנציה נוספת עד סתיו 1983. בתחום הכלכלי החלו להראות סימני התאוששות באותה העת. 1978 הייתה שנה של התאוששות כלכלית בבריטניה והאינפלציה ירדה לשיעור חד-ספרתי, שיעור האבטלה צנח ושיעור רמת החיים עלה ביותר מ-8%.^[16] הוא הוליך שולל את האופוזיציה והצפייה הייתה שהוא יכריז על עריכת הבחירות בשידור חי ב-7 בספטמבר 1978.^[17] החלטתו בסופו של דבר לדחות את הבחירות נראתה בעיני רבים כסימן להשתלטותו על הבמה הפוליטית והוא הושם ללעג על ידי מתנגדיו כאשר הוא שר את שירה הישן של כוכבת המיוזיק הול, וסטה ויקטוריה, "ממתינה בכנסייה" (Waiting at the Church) בכינוס החודשי של קונגרס האיגודים המקצועיים, שכיום נראה כאחד מרגעי גבהות הלב הגדולים ביותר בפוליטיקה הבריטית המודרנית. קלהאן התכוון להכריז שהוא לא הבטיח לקיים בחירות, אך רוב הפרשנים פירשו שלא כהלכה את הודעתו כטענה שהוא יכריז על בחירות ושהשמרנים לא יהיו ערוכים לקראתם.

"חורף המריבה"

דרכו של קלהאן לטפל בקשיים הכלכליים ארוכי הטווח כללו הקפאת שכר במשך ארבע שנים עם הצלחה מתקבלת על הדעת. הוא הימר על כך שהמשך השנה החמישית של מדיניות זו תשפר אף יותר את מצב הכלכלה ותאפשר לו להיבחר מחדש ב-1979 וכך הוא ניסה לבלום את עליית השכר לשיעור של 5% או פחות. האיגודים המקצועיים התנגדו להמשך הקפאת השכר ובשורה של שביתות בחורף 1978 – 1979, שכונה "חורף המריבה" (Winter of Discontent), הם השיגו הבטחה לעליית השכר. אי השקט התעשייתי גרם לחוסר אהדה ציבורית כלפי הממשלה ותשובתו של קלהאן לשאלה שנשאל בראיון רק החמירה את המצב. בשובו לבריטניה מפסגה כלכלית שנערכה בגוואדלופ בראשית 1979, נשאל קלהאן: "מהי גישתך הכללית בנוגע לכאוס ההולך וגובר במדינה כעת?" קלהאן השיב: "ובכן, זוהי פרשנות שלך. אני מבטיח לך שאם תסתכל על כך מבחוץ, וייתכן שאתה נוקט כרגע בגישה די קרתנית, איני סבור שאנשים אחרים בעולם יהיו שותפים לדעה ששורר אצלנו כאוס הולך וגובר". תשובה זו צוטטה בעיתון הסאן תחת הכותרת "משבר? איזה משבר?" ("Crisis? What Crisis?"). קלהאן הודה גם מאוחר יותר בנוגע לחורף העגום שהוא "אכזב את המדינה".^[18]

במהלך החורף העגום צנחה בחדות התמיכה בלייבור בסקרי דעת הקהל. במובנים מסוימים הם הצליחו לשפר את המצב, אך בפברואר נראה היה לפחות על פי אחד הסקרים שהשמרנים עוקפים אותם והחל להסתמן הפסד ברור שלהם בבחירות הקרובות. בהכנות לקראת הבחירות, תמכו הדיילי מירור והגרדיאן בלייבור, בעוד שהסאן, הדיילי מייל, הדיילי אקספרס והדיילי טלגרף הביעו את תמיכתם בשמרנים.^[19]

ב-28 במרץ 1979 עברה בבית הנבחרים הצעת אי-אמון על חודו של קול אחד וכך נאלץ קלהאן להכריז על עריכת בחירות כלליות ב-3 במאי.^[20] השמרנים בהנהגתה של מרגרט תאצ'ר הובילו קמפיין שסיסמתו הייתה "הלייבור לא עובד" (Labour Isn't Working, משחק מילים על משמעות המילה "לייבור" שהיא "עבודה") ונצחו בבחירות.

כישלונו של קלהאן להכריז על עריכת בחירות עוד ב-1978 נתפש כחישוב מוטעה, ואכן, הוא בעצמו הודה מאוחר יותר שההחלטה על אי עריכת בחירות שנה קודם לכן הייתה טעות בשיקול. אף על פי כן, סקרים פרטיים שנערכו על ידי הלייבור בסתיו 1978 הראו ששתי המפלגות הגדולות נהנו ממידה שווה של תמיכה ציבורית.^[21] לאחר תבוסה זו בבחירות נותרה מפלגת הלייבור באופוזיציה במשך 18 שנה.

ההיסטוריונים אלן סקד וכריס קוק סיכמו את ההסכמה הכללית בקרב ההיסטוריונים בנוגע לכוחה של מפלגת הלייבור בשנות השבעים:

אם התחושה הייתה שתפקודו של וילסון כראש הממשלה היה כושל, תוגברה תחושת כישלון זו על ידי תקופת כהונתו של קלהאן. נראה שמפלגת הלייבור הייתה מסוגלת להגיע להישגים חיוביים. היא לא הייתה מסוגלת לשלוט על האינפלציה, היא לא הייתה מסוגלת לשלוט על האיגודים המקצועיים, היא לא הייתה מסוגלת לפתור את הבעיות בצפון אירלנד, היא לא הייתה מסוגלת לפתור את שאלת רודזיה, היא לא הייתה מסוגלת ליישם את הצעותיה להאצלת הסמכויות לסקוטים ולוולשים, היא לא הייתה מסוגלת להגיע למודוס ויוונדי מוסכם עם השוק האירופי המשותף, היא לא הייתה מסוגלת אפילו לשמור על מקומה מול הגה השלטון עד ליום הבחירות. לפיכך הייתה זו הפתעה קטנה כאשר הגברת תאצ'ר הביסה אותה ב-1979.

לאחר ההתפטרות

על אף ההפסד בבחירות, המשיך קלהאן לכהן כמנהיג הלייבור עד ל-15 באוקטובר 1980, זמן קצר לאחר שוועידת המפלגה הצביעה על מיסוד שיטת בחירות חדשה על ידי גוף בוחר שכלל את חברי האיגודים המקצועיים. התפטרותו הבטיחה שיורשו ייבחר רק על ידי חברי הפרלמנט של המפלגה. לאחר קמפיין שחשף את המחלוקות העמוקות בסיעת המפלגה בפרלמנט, ניצח מייקל פוט בקושי את דניס הילי בסיבוב בחירות שני שנערך ב-10 בנובמבר וירש את קלהאן כמנהיג המפלגה. פוט נכנס למרוץ מאוחר יחסית והחלטתו להצטרף שמה קץ לסיכוייו של פיטר שור.

ב-1982, יחד עם ידידו, ג'רלד פורד, ייסד קלהאן את פורום AEI העולמי השנתי. ב-1983 הוא תקף את תוכניותיה של מפלגת הלייבור לקצץ בהוצאות ההגנה.^[22] באותה שנה הוא היה לזקן חברי בית הנבחרים (Father of the House), כמ ששירת ברציפות במשך התקופה הארוכה ביותר מבין כל חברי הבית.

ב-1987 הוענק לקלהאן תואר אביר מסדר הבירית ובבחירות שהתקיימו באותה שנה הוא פרש מהפרלמנט לאחר 42 שנות כהונה. זמן קצר לאחר מכן, הוא נכנס לבית הלורדים לאחר שהוענק לו התואר ברון קלהאן מקארדיף. באותה שנה פורסמה האוטוביוגרפיה שלו, "זמן והזדמנות" (Time and Chance). הוא גם שימש כדירקטור בבנק ויילס.

ב-1996 הוענק לקלהאן תואר דוקטור לשם כבוד על ידי האוניברסיטה הפתוחה.

ב-3 באפריל 1997 כתב טוני בן ביומנו שבמהלך מערכת הבחירות שהתקיימו באותה שנה התקשרה לקלהאן בטלפון מתנדבת במטה הבחירות של הלייבור ושאלה אותו אם הוא יהיה מעוניין להיות פעיל יותר במפלגה. על פי בן:

צעירה באמצע שנות העשרים שלה התקשרה לג'ים קלהאן ושאלה אותו: "האם חשבת פעם להיות פעיל יותר בפוליטיקה?" קלהאן השיב לה: "ובכן, הייתי ראש הממשלה מטעם הלייבור, מה עוד אני יכול לעשות?"

במהלך ראיון בתוכנית רדיו של BBC 4 התברר כי קלהאן היה ראש הממשלה היחידי שהיה מורה על שיגור מתקפת נקמה במקרה של התקפה גרעינית על בריטניה:

"אם זה היה נחוץ או חיוני, משמעות הדבר שגורם ההרתעה נכשל, שכן, בכנות, הערך של הנשק הגרעיני הוא רק בהיותו גורם הרתעה", הוא אמר. "אך אם היינו מגיעים לנקודה זו, אני חש שזה חיוני לעשות כן והייתי עושה זאת. כמובן שהיו לי ספקות כבירים בנוגע לכך. אני אומר לך, אם הייתי נשאר בחיים לאחר הלחיצה על הכפתור, מעולם לא הייתי מסוגל לסלוח לעצמי".

באוקטובר 1999 אמר קלהאן בריאיון למגזין The Oldie שהוא לא יהיה מופתע אם הוא יחשב כראש הממשלה הגרוע ביותר של בריטניה מזה מאתיים שנה.

חיים אישיים

תחומי העניין של קלהאן כללו רוגבי (לפני מלחמת העולם השנייה הוא שיחק בשורות מועדון הרוגבי של סטריטהאם), טניס וחקלאות. ביולי 1938 הוא נשא לאישה את אודרי אליזבת מולטון, שאותה הוא הכיר כאשר שניהם עבדו כמורים בבית ספר של יום ראשון, ויחד הם הביאו לעולם בן אחד ושתי בנות.^[23]

אף על פי שקיים ספק רב בנוגע למידת האמונה הדתית של קלהאן בימי חייו הבוגרים, הייתה לנצרות הבפטיסטית הנון-קונפורמית השפעה עמוקה על חיים הציבוריים והפרטיים. בהדרגה, כאשר עבד קלהאן ברשות המיסים, הוא הפך להיות אתאיסט.^[24]

שנותיו האחרונות ומותו

אחת מהופעותיו הציבוריות האחרונות של קלהאן הייתה ב-29 באפריל 2002, כאשר זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-90, הוא ישב לצד מי שכיהן אז כראש הממשלה טוני בלייר ולצד שלושה ראשי ממשלה לשעבר שהיו אז בחיים, בארוחת ערב בארמון בקינגהאם שהייתה חלק מחגיגות יובל הזהב למלכות אליזבת השנייה. לצדו ישבה בארוחה בתו, מרגרט, שהיא חברת בית הלורדים.^[25]

ג'יימס קלהאן מת ב-26 במרץ 2005 בכפר רינגמר לאחר שלקה בדלקת ריאות, אי-ספיקת לב ובאי-ספיקת כליות. הוא מת יום לפני יום הולדתו ה-93 ו-11 ימים לאחר מות אודרי, שלה היה נשוי 67 שנים ושבילתה את ארבע שנות חייה האחרונות בבית חולים סיעודי עקב מחלת אלצהיימר שלקתה בה. נכון להיום, הוא ראש הממשלה שהאריך ימים יותר מכל מי שכיהן בתפקיד לפניו ואחריו והוא שבר את שיאו של הרולד מקמילן שבהשוואה אליו הוא האריך ימים ב-39 ימים. גופתו של הלורד קלהאן נשרפה ואפרו פוזר בערוגת הפרחים סביב לפסלו של פיטר פן ליד הכניסה לבית החולים הגדול של רחוב אורמונד, שאשתו הייתה יושבת ראש מועצת הנאמנים שלו.^[26]

מורשתו

ארבעה עשורים לאחר פרישתו מתפקיד ראש הממשלה, הערכת פועלו של קלהאן היא עדיין נושא שנוי במחלוקת. האגף השמאלי של הלייבור מחשיב אותו כמי שבגד בסוציאליזם הנכון ורואה בבגידתו זו כיסוד לצמיחת התאצ'ריזם.^[27] הם מצביעים על ההחלטה משנת 1976 לאפשר לקרן המטבע הבינלאומית לשלוט על תקציב הממשלה. הם מאשימים אותו בנטישת מחויבותה המסורתית של הלייבור לדאגה לתעסוקה מלאה. הם מאשימים אותו בהצמדות קפדנית למדיניות של שליטה בגידול בהכנסות בחורף העגום. מנגד, אנשי האגף הימני של המפלגה הלינו על כך שהוא היה מנהיג חלש שלא עלה בידו לעמוד מול אנשי האגף השמאלי. אנשי "הלייבור החדש" (New Labour) מחסידיו של טוני בלייר, מזהים את קלהאן עם סגנון מפלגתי מיושן שהגיע למבוי סתום ושעל הדור החדש להתנכר אליו. למעשה כל הפרשנים תמימי דעה שקלהאן עשה שגיאה רצינית כאשר הוא החליט שלא להכריז על עריכת בחירות בסתיו 1978. ברנרד דונהיו, שהיה פקיד בכיר בממשלתו של קלהאן, מתאר אותו כמנהיג חזק ויעיל שעלה על קודמו בתפקיד, הרולד וילסון. בביוגרפיה שכתב קנת מורגן על קלהאן, הוא רואה אותו בדרך כלל באור חיובי, לפחות באמצע תקופת כהונתו כראש הממשלה, בעוד שהוא מודה בכישלונותיו של קלהאן בראשית תקופת כהונתו ובסיומה ובתפקידו כמנהיג המפלגה לאחר ניצחונה של תאצ'ר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס קלהאן בוויקישיתוף

• ג'יימס קלהאן באתר משרד ראש הממשלה הבריטי
• ג'יימס קלהאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'יימס קלהאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'יימס קלהאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ג'יימס קלהאן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

הערות שוליים

1. James Callaghan (Garoghan) (c.1877 - d.) - Genealogy
2. Conroy, Harry (2006). Callaghan (The 20 British Prime Ministers of the 20th Century). London: Haus Publishing, pp. 1-2.
3. J.N. Houterman. "Royal Naval Volunteer Reserve (RNVR) Officers 1939–1945". Unithistories.com. Retrieved 30 April 2010.
4. Harry Conroy, Callaghan: British Prime-Ministers of the 20th century, Harry Conroy, Haus Publishing 2006, Page 11.
5. Harry Conroy, Callaghan: British Prime-Ministers of the 20th century, Haus Publishing 2006, pp 12-13.
6. Harry Conroy, Callaghan: British Prime-Ministers of the 20th century, Haus Publishing 2006, pp 35-36.
7. Harry Conroy, Callaghan: British Prime-Ministers of the 20th century, Haus Publishing 2006, pp 36-37.
8. Harry Conroy, Callaghan: British Prime-Ministers of the 20th century, Haus Publishing 2006, page 38.
9. The Cabinet Papers: Reform and VAT, from the National Archives
10. Harry Conroy, Callaghan: British Prime-Ministers of the 20th century, Haus Publishing 2006, pp 40-41.
11. Monatsbericht 12/1967, p. 104 der Bundesbank.
12. "James Callaghan". Spartacus.schoolnet.co.uk. 19 July 1966. Retrieved 30 April 2010.
13. "BBC ON THIS DAY - 1968: Race discrimination law tightened". BBC News. 26 November 1983. Retrieved 30 April 2010.
14. Eason, Gary (27 March 2005). "Callaghan's Great Education Debate". BBC News. Retrieved 30 April 2010.
15. "History – James Callaghan". BBC. Retrieved 28 March 2012.
16. Henry Pelling, Alastair J. Reid, A short history of the Labour Party, Macmillan Press, 1996, page 157
17. "BBC ON THIS DAY - 1978: Callaghan accused of running scared". BBC News. 7 September 1978. Retrieved 28 March 2012.?
18. Peter Hennessy, The Prime Minister: The Office and Its Holders Since 1945, Palgrave Macmillan, 2001, page 377
19. Stoddard, Katy (4 May 2010). "Newspaper support in UK general elections". The Guardian. London.
20. "1979: Early election as Callaghan defeated". London: BBC News. 28 March 1979. Retrieved 29 March 2009.
21. Andy Beckett, When the Lights Went Out: Britain in the Seventies, London: Faber, 2009, p.460
22. "Britain: The road to New Labour". socialistworld.net. Retrieved 28 March 2012.
23. Julia Langdon (17 March 2005). "Audrey Callaghan". The Guardian. London. Retrieved 30 April 2010.
24. Kevin Theakston, ‘Doing God’ in Number 10: British prime ministers and religion, Political Studies Association, 24 April 2014
25. "Queen dines with her prime ministers". BBC News. 29 April 2002.
26. "James Callaghan". Westminster Abbey. Retrieved 11 September 2016.
27. Ken Coates, What Went Wrong?: Explaining the Fall of the Labour Government (2008).