Loading AI tools
דוגמנית אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בטי פייג' (באנגלית: Bettie Page; 22 באפריל 1923–11 בדצמבר 2008) הייתה דוגמנית פין-אפ ופטיש אמריקאית שהתפרסמה בשנות ה-50 בעיקר בזכות תצלומיה וסרטיה שנחשבו כנועזים לאותה תקופה. סימן ההיכר שלה היה שיער בצבע שחור עורב בסגנון הפייג'בוי עד כתפיה עם פוני מעוגל לפנים, וכן בשל הגישה התמימה והנאיבית שלה. בטי הייתה נערת האמצע של מגזין פלייבוי בשנת 1955. באותה שנה גם זכתה בתואר "נערת הפין-אפ העולמית". ב-1955, זומנה פייג' להעיד כחלק מחקירת וועדת סנאט להשפעות הפורנוגרפיה על בני נוער, ובעקבות זאת היא פרשה מעולם הדוגמנות. את שארית חייה חייתה פייג' בהתבודדות, והקדישה עצמה לאוונגליזם. במשך עשורים, היא התמודדה עם מחלות נפש, ואובחנה כלוקה בסכיזופרניה אחרי שדקרה את בעלת ביתה.
 | |
| בטי פייג' תצלום מ-1948 | |
| לידה |
22 באפריל 1923 נאשוויל, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
11 בדצמבר 2008 (בגיל 85) לוס אנג'לס, ארצות הברית |
| שם לידה |
Bettie Mae Page |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות ווסטווד וילג' |
| השכלה |
|
| פרסים והוקרה |
נערת החודש של פלייבוי (ינואר 1955) |
|
www | |
  | |
בטי פייג' נולדה ב-22 באפריל 1923, בנאשוויל שבטנסי. השנייה מתוך שישה ילדיהם של רוי ועדנה פייג'. רוי פייג' התעלל מינית בכל שלוש בנותיו. לאחר שהוריה התגרשו כשהייתה בת עשר, בטי בילתה תקופות בבתי יתומים יחד עם אחיותיה בזמן שאמן עבדה לחסוך כסף. אביה בילה זמן בכלא.[1] בטי הצליחה מאוד בלימודיה, וסיימה את בית ספר התיכון במקום שני בשכבתה, ועל כן זכתה במלגה ללמוד במכללת פיבודי באוניברסיטת ואנדרבילט, שם בנוסף ללימודיה עסקה בפעילויות משניות כמו עריכת העיתון וחוג הדרמה.[2]
פייג' נישאה לבילי ניל, אותו הכירה מן התיכון, בשנת 1943, בטקס פשוט בבית המשפט, לפני גיוסו לצבא. בטי עברה איתו במסגרת שירותו לסן פרנסיסקו, שם פייג' התחילה לדגמן, בחזרה לנאשוויל למיאמי ואף לפורט-או-פרנס שבהאיטי. כשחזרה לארצות הברית ב-1947, היא התגרשה מניל.
פייג' עברה לניו יורק כדי להיות שחקנית, ונרשמה לשיעורי משחק. בניו יורק פייג' עברה אונס קבוצתי אלים.
יום אחד כשהתהלכה בטיילת בקוני איילנד, הכירה את ג'רי טיבס, שוטר וצלם חובבן שהאמין שהיא תתאים לצילומי פין-אפ. הם התחילו לעבוד ביחד, וטיגס יצר לבטי את הפורטפוליו הראשון שלה. ותוך זמן קצר היא כבר דגמנה עבור לוחות שנה ומגזינים. באותן שנים, נוסדו "מועדוני מצלמות" כדי לעקוף חוקים נגד צילום עירום. לכאורה, מטרתם הייתה לקדם "צילום אמנותי", אך בפועל היה זה כיסוי לייצור פורנוגרפיה. פייג' נהייתה "דוגמנית מצלמה" פופולרית, ובשל חוסר המעצורים שלה מול המצלמה, שמה יצא לפניה בתחום הצילום האירוטי. היא עבדה בתחילה בעיקר עם הצלם קאס קאר, וב-1951 צילומיה הופיעו במגזינים לגברים דוגמת Wink, Titter, Eyefull ו-Beauty Parade.[3][4]
אירווינג ופולה קלו, אח ואחות שניהלו עסק להפצת עוגות בדואר, ניצלו את רשת ההפצה שלהם והתחילו לקדם את בטי כדמות פטיש, כולל בצילומי בונדג' ו-BDSM, עם מחוכים ושוטים. היא הייתה דוגמנית הפטיש הראשונה לזכות בפרסום כלל-ארצי. בנוסף לצילומי סטילס אירווינג קלו גם יצר עשרות סרטי שחור-לבן עם פייג' על פי בקשותיהם של לקוחות פרטיים שלו. הסרטים היו ללא קול, וכללו סצנות של בונדג', ספנקינג, אילוף עבדים, חטיפה, ונושאי פטיש אחרים. פייג' עצמה החליפה בנקל בין דמויות של שולטות ונשלטות.
למרות שלסרטים האלה היה את הסגנון ואמצעי ההפצה של סרטי פורנו של התקופה (שהיו ידועים כסרטי "רווקים"), בסרטים של אירוויניג מעולם לא היו מעשי סקס בוטים או אפילו עירום מלא. פייג' התייחסה לנושא הבונדג' שבסרטים כך:
תמיד מתייחסים אלי בעיתונים ובמגזינים ובכל מקום כ"מלכת הבונדג'". אבל צילומי הבונדג' היחידים שעשיתי היו עבור אירווינג קלו ואחותו פולה. בדרך כלל בשבתות פעם בשבועיים היו סשנים של ארבע או חמש שעות עם ארבע או חמש דוגמניות ושני צלמים נוספים, וכדי לקבל תשלום היית צריכה לעשות שעה של בונדג'. וזו הסיבה שעשיתי את זה. לא היו לי רעיונות לכיוון הזה. אני לא מתנגדת לזה, אני חושבת שמותר לעשות מה שמתאים לך כל עוד זה לא פוגע באף אחד אחר — זו הייתה הפילוסופיה שלי מאז הייתי ילדה. אף פעם לא הסתכלתי על זה מגבוה. למעשה, היינו צוחקים מחלק מהבקשות שהגיעו מלקוחות בדואר, גם משופטים ועורכי דין ורופאים ואנשים בתפקידים גבוהים. אפילו אז בשנות ה-50 הם רצו את השוטים והקשירות וכל זה.[5]
ב-1953 פייג' נרשמה לשיעורי משחק בסטודיו של הרברט ברגהוף, מה שהוביל למספר תפקידים בטלוויזיה ובתיאטרון. בטלוויזיה היא הופיעה במספר תוכניות בידור, ובאוף-ברודוויי בהצגות Time is a Thief ו-Sunday Costs Five Pesos. היא שחקה ורקדה בסרט הבורלסקה Striporama של ג'רלד אינטרטור, ובשני סרטי בורלסקה נוספים של קלו (Teaserama ו-Varietease), שכללו גם קטעי ריקודים אמניות הסטריפטיז לילי סיינט סיריל וטמפסט סטורם. הסטרים כולם היו נועזים במידה מסוימת, אך לא כללו עירום.
ב-1954, בחופשה במיאמי, פגשה פייג' את הצלמים ג'ן קולדוול, ה. ו. האנו, ובאני ייגר. ייגר צילמה סדרת צילומים של פייג' בפארק החיות Africa USA שבבוקה רטון בפלורידה, "Jungle Bettie". צילומים אלה הם מהמוכרים והמבוקשים ביותר בקריירה שלה. היא הצטלמה בעירום ובתלבושות בדגם פרוות נמר שפייג עצמה תפרה. האוסף פורסם בספר משנת 1994, Bettie Page Confidential.
ייגר שלחה תמונות של פייג' ליו הפנר, מייסם מגזין הגברים "פלייבוי", והוא בחר אחת מהן כתמונת האמצע לגיליון ינואר 1955. בתמונה שבחר, פייג' עירומה חוץ מאשר כובע סנטה קלאוס שעל ראשה. ב-1955 פייג' זכתה בתואר, "Miss Pinup Girl of the World".[3] היא גם נודעה בכינויים "The Queen of Curves" ו-"The Dark Angel". בעוד דוגמניות פין-אפ בדרך כלל ספרו את הקריירות שלהן בחודשים, הקריירה של פייג' ארכה שנים, מתחילת שנות ה-1950 ועד 1957, והיא פרשה מרצונה כשעוד הייתה בשיא.[2] על פי מגזין The Atlantic, היא הייתה הדוגמנית המצולמת ביותר של המאה ה-20.
הפרסום הזה משך את תשומת לבו של הסנאטור אסטס קפובר, דמוקרט מטנסי, שעמד בראש וועדת סנאט שחקרה את השפעת הפורנוגרפיה על נוער. פייג' זומנה להעיד בטענה שנער מת מחניקה-עצמית ארוטית כשהוא מסתכל על תמונתה. הטענה הייתה מפוברקת, אך קפובר היה מעוניין לפתח "ציד מכשפות" בנושא הפורנוגרפיה, כנראה כדי לקדם את הקריירה שלו. פייג' בסופו של דבר לא העידה, אך הזימון יצר הדים רבים בתקשורת, והיא נהייתה שלא במתכוון דמות מופת בהתנגדות ל"מקרתיאיזם המיני" של קפובר, וחלוצה של המהפכה המינית שבאה כמה שנים לאחר מכן, בשנות ה-60.
אירועים אלו, כמו גם תחושתה שבגיל 34 היא כבר מבוגרת מדי להמשיך לדגמן, הובילו את פייג' לפרוש. היא נסעה למיאמי במטרה לחיות מתחת לרדאר. היא אמצה שם מחדש את הנצרות האוונגליסטית שתמיד דגלה בה. היא ביקשה להפוך למיסיונרית באפריקה, אך בקשתה נדחתה בשל כך שפייג' הייתה גרושה.[6]
בפלורידה היא נישאה פעמיים נוספות, לארמונד וולטרסון ולהארי ליר, והתגרשה משניהם. מעולם לא היו לה ילדים.
בשנת 1978 עברה פייג' לקליפורניה. במשך שנים רבות חייתה מקצבאות ביטוח לאומי. היא חוותה התמוטטות עצבים, ודקרה את בעלת הבית שלה, אך זוכתה מאשמה בשל אי שפיות, ואושפזה. היא בילתה סך הכל כעשר שנים במוסדות לחולי נפש, בין השנים 1980–1992.
בשנות השמונים הפופולריות של דמותה ועבודתה של פייג' משנות ה-50 חוותה תחייה, אך פייג' עצמה סירבה להצטלם מאז פרישתה, כי רצתה לשמר את דמותה כשהייתה.[7] פייג' לא הייתה מודעת תחילה לפרסומה החדש - היא גילתה זאת לאחר שמארח התוכנית Lifestyles of the Rich and Famous רובין ליץ' ראיין אותה בטלפון, והיא צפתה לאחר מכן בפרק שעסק בה. פייג' הייתה חסרת כל באותה תקופה, וחייתה בבית קבוצתי. בעקבות פרסומה החדש היא החתימה את ג'יימס סוונסון כסוכן מקצועי, אך כאשר גם אחרי שלוש שנים היא לא קבלה אגורה בתמלוגים, היא פטרה אותו החתימה את סוכנות קרטיס, והתחילה לקבל תמלוגים שאפשרו לה להתפרנס בכבוד לראשונה מאז שנות ה-50.
לקראת סוף נובמבר 2008, חלה החמרה במצבה הרפואי של פייג'. ב-11 בדצמבר באותה שנה היא נפטרה בגיל 85 כתוצאה מהתקף לב.
חלק מהמשיכה של פייג' היה האופן התמים ומלא שמחת החיים בו דגמנה. פייג' גדלה כנוצרייה אדוקה, אך לא ראתה בעירום חטא אלא אופן לחגוג את הטבע. היא התגאתה עד סוף חייה בתפקיד ששיחקה בהפיכת צילומים מהסוג שפרסמה לחלק מהמיינסטרים, והיא נחשבת כחלוצה שסללה את הדרך עבור המהפכה המינית של שנות ה-1960.
בשנות ה-70 חזרה דמותה להתנוסס על מוצרים ועבודות אמנות, ובפרסומי נוסטלגיה, כמו אוסף הצילומים בשם A Nostalgic Look at Bettie Page, מבית ההוצאה לאור ארוס, שיצא ב-1976.
בשנות השמונים הדמות שלה כאייקון פין-אפ חוותה רנסאנס, ונוצר פולחן קאלט סביב דמותה. בניגוד לשנים הפעילות שלה בתחום, בהן מעריציה היו גברים, העניין החדש בה בא דווקא מצד נשים, והיא הפכה לאייקון פמיניסטי של זרמי פמיניזם סקס-פוזיטיב. בשנות התשעים, עם תחילת עידן האינטרנט, הפופולריות שלה רק גדלה עוד יותר, וממשיכה לגדול אף לאחר מותה. ב-2011 היא נמנתה ברשימת מגזין פורבס של הסלבריטים המרוויחים ביותר במקום 13, ב-2012 במקום 10, וב-2013 במקום 8. מאז מותה הרוויחה למעלה מ-$10 מיליון.[8]
הפופולריות המחודשת של פייג' גם הפכה אותה לאייקון של אופנה, וסלבריטיות רבות אמצו הופעות ששואבות ממנה השראה, ביניהן קייטי פרי, זואי דשנל, אנג'ליקה יוסטון ודבי מזר. בתי האופנה טיירי מוגלר וז'אן פול גוטייה יצאו בליינים מבוססי סגנון הפטיש של פייג', ובית האופנה דיור יצא בליין בהשראתה בסגנון שנות ה-40.[7] ב-2017, חברת הביגוד התחתון Playful Promises יצרה סערה ברשתות החברתיות כאשר השיקו ליין "בטי פייג'" חדש בהובלת מלכת הדראג ויולט צ'צ'קי, זוכת הכתר בעונה 7 של מרוץ הדראג של רו פול המזדהה כנזילה מגדרית. למרות תגובות חיוביות לרוב, מספר בולט של מגיבים בטוויטר בחרו להוקיע את החברה על בחירת דוגמנית שזוהתה כזכר בלידה, והתייחסו אליה בלשון זכר; התגובה התומכת של החברה זכתה לאהדה ברשת ובתקשורת, ו-Playful Promises הבטיחו ש"בטי פייג'" הבאה שלה תהיה אישה של צבע.[9]
מלכת הבורלסקה, דיטה וון טיז, מציינת את בטי פייג' כמודל חיקוי ומקור השראה שלה, ואף עיצבה את דמותה המקצועית על בסיס דמותה[10]
שני סרטים עלילתיים נעשו אודותיה: הראשון, "Bettie Page: Dark Angel" משנת 2004, בכיכובה של פייג' ריצ'רדס, יצא הישר ל-DVD; הוא התמתקד בתקופת אירווינג ופולה קלו (השנים 1953–1957), ושיחזר שישה סרטי פטיש אבודים שצילמה איתם. השני הוא "בטי פייג' הידועה לשמצה" משנת 2005, בבימויה של מרי הארון ובכיכובה של גרטשן מול. גרסת ה-DVD של הסרט כוללת חומר ארכיבי של פייג' מתפשטת ורוקדת בפני המצלמה.
הסרט התיעודי אודותיה, "בטי פייג' חושפת הכל", יצא באישורה של פייג' בשנת 2012, ובו היא מספרת במילותיה היא את קורות חייה, בסדרת ראיונות עם יוצר הסרט מארק מורי. הוא כולל גם ראיונות עם אישיויות שהכירו אותה או עליהם השפיעה, כמו דיטה וון טיז, יו הפנר, רבקה רומיין, טמפסט סטורם, פולה קלו, מיימי ון דורן ונעמי קמפבל.[11][12][13]
ביוגרפיות שיצאו אודות בטי פייג' כוללות:
אתר האינטרנט הרשמי של בטי פייג' (באנגלית)
בטי פייג', במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
בטי פייג', ברשת החברתית אקס (טוויטר)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
