ארגון העבודה הבין-לאומי

ארגון העבודה הבינלאומי
International Labour Organization
	דגל ארגון העבודה הבינלאומי
תחום	יחסי עבודה
מדינה	שווייץ
מטה הארגון	ז'נבה
סניפים	40
יושב ראש	גיא ריידר
עובדים	3,381
תקופת הפעילות	1919–הווה (כ־105 שנים)
פרסים והוקרה	פרס נובל לשלום (1969); פרס האנס בוקלר ;
	www.ilo.org
קואורדינטות	46°13′46″N 6°08′03″E

ארגון העבודה הבין-לאומי (באנגלית: The International Labour Organization, בראשי תיבות: ILO) הוא סוכנות של האומות המאוחדות המתמקדת בנושאים של יחסי עבודה. מטה הארגון בז'נבה שבשווייץ. הארגון נוסד בשנת 1919, כתוצאה מועידת השלום בפריז ותחילתו כסוכנות של חבר הלאומים. עם הקמת האומות המאוחדות הפך הארגון להיות אחת מסוכנויותיו. חוקת הארגון כוללת את הצהרת פילדלפיה המפרטת את מטרותיו של הארגון. מזכירות הארגון ידועה בשם "משרד העבודה הבין-לאומי". בארגון חברות 187 מדינות בעולם, כולל מדינת ישראל.

עובדות מהירות תחום, מדינה ...

סגירה

מטרת הארגון היא לחזק את זכויות העובד, לשפר את תנאי העבודה והמחיה של העובד, להגביר את התעסוקה ולספק מידע והזדמנויות להכשרה מקצועית. תוכניות בסיוע וביוזמת ILO כוללות מידע בענייני בטיחות וגהות בעבודה, תקני עבודה ותוכניות לזכויות אדם.

באופן היסטורי, ILO היה הגוף הקובע תקנים בין-לאומיים לתנאי עבודה, פעילות שהיוותה את הבסיס ליסודם של איגודים מקצועיים ופעילויות אחרת במדינות שונות בעולם.

מטרות הארגון

לארגון העבודה הבין-לאומי שלוש משימות עיקריות. הראשונה, קביעת תקנים בין-לאומיים בתחום העבודה, הן ברמת אמנות והן ברמה של המלצות, אשר יאומצו במדינות החברות. אמנות והמלצות הארגון מכילות הנחיות במגוון נושאים הנוגעים לעבודה, בין השאר עבודת ילדים, נשים בעבודה, שעות העבודה, עבודה בחגים ובימי מנוחה, פיקוח על העבודה, הכשרה מקצועית, הגנת ביטוח לאומי לעובד, דיור לעובדים, רפואה תעסוקתית ובטיחות, תנאי עבודה בים, הגנה על עובדים זרים, ועוד.

המשימה השנייה היא שיתוף פעולה טכני בין-לאומי לסיוע למדינות מתפתחות. חלק ניכר ממשאבי הארגון מוקדש למטרה זו. ארגון האומות המאוחדות מסייע להשגת מטרה זו, יחד עם סוכנויות אחרות באו"ם. הפעילות תחת משימה זו מתמקדות בארבעה נושאים עיקריים: פיתוח כח אדם בעזרת הכשרה מקצועית והכשרת מנהלי עבודה; תכנון תעסוקה וקידום בתעסוקה; פיתוח מוסדות חברתיים בתחומי מינהל עבודה, יחסי עבודה, קואופרטיבים ועבודה כפרית; תנאי העבודה, כולל נושאי בטיחות וגיהות, ביטוח לאומי, פיצויים, שעות עבודה, פעילות רווחה, ועוד.

משימה שלישית היא בחינוך ובפרסום עבודות מחקר, תוכניות הכשרה וחינוך. לארגון שני מוסדות חינוך ייחודיים: "המוסד הבין-לאומי ללימודי עבודה" בז'נבה ו"המוסד הבין-לאומי להכשרה מקצועית וטכנית מתקדמת" בטורינו, באיטליה.^[1]

היסטוריה

ארגון העבודה הבין-לאומי נוסד בשנת 1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה, בעת ועידת השלום בפריז ואחר כך בורסאי. כבר במאה התשע-עשרה הוכר הצורך בהקמת ארגון עבודה בין-לאומי.

בחודש אפריל 1919, אומצה חוקת ארגון העבודה הבין-לאומי על ידי ועידת השלום בפריז. הארגון הוקם על רקע ההכרה כי תנאי העבודה של עובדים רבים כרוכים בניצול, ללא התייחסות לבריאותם, לחיי משפחותיהם ולקידומם. כך בהקדמה לחוקה נאמר: "תנאי העבודה הקיימים כרוכים באי-צדק, בעול ובשלילת תנאים ממספר גדול של אנשים." בבסיס הקמת הארגון הייתה אף שאיפה פוליטית למנוע אי-שקט חברתי לאור מספרם ההולך וגדל של העובדי מפעלים, על רקע התיעוש בארצות רבות. משתתפי ועידת השלום אף הכירו בתרומת העובדים למאמץ המלחמתי ובעובדה כי "שלום עולמי בר-קיימא יכול להתקיים אך ורק אם הוא מבוסס על צדק חברתי", כפי שנאמר בחוקה.

החוקה נוסחה בין החודשים ינואר ואפריל בשנת 1919, על ידי ועדת העבודה שעליה החליטו בוועידת השלום. הוועדה הייתה מורכבת מנציגי תשע מדינות: בלגיה, קובה צ'כוסלובקיה, צרפת, איטליה, יפן, פולין, בריטניה וארצות הברית. בראש הוועדה עמד האמריקאי סמואל גומפרס, ראש פדרציית העבודה האמריקאית (American Federation of Labour).

חוקת ה-ILO הפכה לחלק השמיני בחוזה ורסאי.

ועידת העבודה הבין-לאומית השנתית הראשונה התכנסה בוושינגטון ב-29 באוקטובר 1919. בוועידה אומצו שש אמנות העבודה הראשונות. אמנות שעסקו בשעות העבודה בתעשייה, אבטלה, חופשת לידה, עבודת לילה לנשים, גיל מינימום לעובד ועבודת לילה לעובדים צעירים בתעשייה. למנהל הראשון של משרד העבודה הבין-לאומי (הוא מזכירות הארגון) נבחר הצרפתי אלברט תומאס.

בשנת 1920 העתיק הארגון את מקום מושבו לעיר ז'נבה בשווייץ. בשנת 1925 אימץ הארגון את האמנה ה-20, אמנת עבודת לילה (מאפיות), 1925. בשנת 1926 החליט הארגון לייסד גוף מפקח על יישום תקני העבודה בעולם, גוף הקיים עד היום. הגוף מורכב מועדה של מומחים עצמאיים הבוחנים פעולות של ממשלות שונות בעולם ומדווח מדי שנה לוועידה השנתית של הארגון.

בשנת 1933 התכנסה ועידת הארגון כחודש לאחר שהמשטר הנאצי כלא את מנהיגי האיגודים המקצועיים. לאור מאבק נציגי העובדים, נאלצה לבסוף משלחת הרייך לעזוב את הוועידה.^[2]

בשנת 1934 הצטרפה ארצות הברית, ביוזמת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לארגון העבודה הבין-לאומי. בשנת 1940, על רקע בידודה של שווייץ בלב אירופה הנתונה במלחמה, הועבר מטה הארגון באופן זמני למונטריאול, קנדה. בוועידת הארגון בפילדלפיה, בשנת 1944, אימץ הארגון את הצהרת פילדלפיה המהווה חלק מחוקתו. בשנת 1948 קבע הארגון את אמנה מס' 87 המצהירה על זכות העובדים להתאגד באיגודים מקצועיים.

בשנת 1960 הקים הארגון את המוסד הבין-לאומי ללימודי עבודה בז'נבה. מוסד שרכש מעמד מוביל בתחום לימודי העבודה בעולם. בשנת 1965 הוקם מרכז ההכשרה הבין-לאומי בטורינו שבאיטליה.^[3]

ועידת העבודה הבין-לאומית

ארגון העבודה הבין-לאומי (ILO) מארח מדי שנה, בחודש יוני, את ועידת העבודה הבילאומית בז'נבה. בוועידה מנוסחות המלצות ואמנות בתחום יחסי העבודה ומאומצות בהצבעת החברות בארגון. הוועידה אף מקבלת החלטות באשר למדיניות הכללית של הארגון, תוכנית עבודתו ותקציבו.

כל מדינה חברה מיוצגת בוועידת העבודה הבין-לאומית על ידי ארבעה נציגים: שני נציגי ממשלה, נציג מעבידים ונציג עובדים. לכל אחד מן הנציגים זכות הצבעה אישית ולכל בעל זכות הצבעה משקל שווה, ללא יחס לגודל האוכלוסין של המדינה ממנה בא. נציגי העובדים והמעבידים נבחרים בדרך כלל על ידי הארגונים המקצועיים של עובדים ומעבידים במדינה ממנה בא הנציג. בדרך כלל נציגי העובדים מתאמים ביניהם את הצבעותיהם וכך גם נציגי המעבידים. כך למעשה מחצית הצירים לוועידה הם נציגי ממשלות חברות, רבע הם נציגי עובדים ורבע נציגי מעבידים.

אימוץ אמנות

הליך קבלת ההחלטות של ה-ILO מתנה את קבלת אמנות עבודה בתמיכה של רוב הנציגים בוועידה. אימוץ אמנת עבודה על ידי ועידת העבודה הבין-לאומית מאפשרת לממשלות שונות בעולם לאשרר את האמנה המקבלת מעמד של הסכם בין-לאומי כאשר שתיים או יותר מדינות בעולם מאמצות אותה.

יישום אמנות

אישורה של אמנה על ידי ה-ILO יוצרת חובה חוקית ליישם את הוראותיה על ידי המדינות אשר אשררו את האמנה. ממשלות אותן מדינות נדרשות להגיש לארגון דיווחים המפרטים את הדרך שבה הן מבטיחות את ציות מדינתן להוראות האמנה שאשררו. בכל שנה, הוועדה על יישום תקנים, בוועידת העבודה הבין-לאומית, בוחנת מספר חשדות להפרות של תקני העבודה של ה-ILO. בשנים האחרונות, אחת מן המדינות החברות אשר זכתה למירב תשומת הלב, בזכות הפרותיה את זכויות העובדים, היא מיאנמר.

נושאי האמנות

כל האמנות אשר אומצו על ידי ה-ILO הן בעלות מעמד של "תקני עבודה בין-לאומיים" ללא קשר למספר המדינות אשר אשררו אותן. נושאי אותן אמנות מגוונים ומכסים מספר רב של נושאים: זכות העובדים להתאגד, בטיחות וגיהות בעבודה, תנאי עבודה בתעשיית התובלה הימית, עבודת ילדים, נושאי הפליה בעבודה, עבודה בכפייה, ועוד.

ההצהרה על העקרונות והזכויות הבסיסיות בעבודה משנת 1998

בוועידה ה-98 של הארגון, בשנת 1998, נתקבלה "ההצהרת ה-ILO על העקרונות והזכויות הבסיסיות בעבודה"^[4]. הצהרה זו עומדת על ארבעה נושאים, כנושאי "ליבה", בתחום תקני העבודה הבין-לאומיים. נושאי "ליבה" אלה אושררו על ידי הרוב המכריע של המדינות החברות בארגון, להוציא את מיאנמר וארצות הברית, אשר אשררו רק שתיים מן ההצהרות הנחשבות ל"יסודיות".

ביקורת על קביעת תקני עבודה "יסודיים"

למרות האשרור המהיר של ההצהרות היסודיות על ידי מדינות רבות בעולם, קמו מספר דוברים מתחום האקדמיה וכן פעילים בתחום העבודה, אשר מתחו ביקורת על ארגון ה-ILO על שיצר חלוקה מלאכותית בין הקשת השלמה של תקני עבודה, אשר רבים מהם מקבעים זכויות אדם ספציפיות ואשר לא נכללו ב"הצהרת היסוד" של 1998. לדוגמה, הצהרת 1998 אינה כוללת ניסוח עקרונות בתחום בטיחות וגיהות בעבודה וכן שעות העבודה. כדי להוסיף מבוכה לבלבול, הארגון מתייחס לעקרונות הצהרת היסוד משנת 1998 כאל "זכויות אדם" בעוד שלפני קבלת ההצהרה, הייתה התייחסות זהה לכל תקני העבודה הבין-לאומיים כאל זכויות אדם. מנגד ניתן לקרוא בהצהרה כי היא מאמצת למעשה את כל תקני העבודה שהתקבלו על ידי הארגון בעבר, גם אם איננה מפרטת את כולם.

המלצות הארגון

המלצות המתקבלות על ידי הארגון אינן נושאות משקל זהה להצהרות ואינן מתאשררות על ידי המדינות החברות. המלצות הארגון עשויות ללוות הצהרות ונועדות לתת פירוט מעשי לעקרונות המנוסחים בהצהרה. קיימים מקרים שבהם המלצות מאושרות ללא קשר להצהרה מסוימת ומתייחסות לנושאים שאין ההצהרות נוגעות בהם.

עבודת ילדים

לארגון העבודה הבין-לאומי תוכנית מיוחדת המתייחסת לבעיית עבודת ילדים בעולם. שם התוכנית: "התוכנית הבין-לאומית על חיסול עבודת ילדים" (International Programme on the Elimination of Child Labour – IPEC)

איידס

זרוע הארגון תחת השם ILOAIDS יצרה "קוד התנהגות על נשאי וחולי איידס בעולם העבודה" ובו העקרונות לפיתוח מדיניות והנחיות מעשיות ברמה הקהילתית, הלאומית והבין-לאומית. הקוד כולל את הנושאים הבאים: