Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנות גולמית (באנגלית: Outsider art או Art Brut) הוא מונח שהומצא על ידי האמן הצרפתי ז'אן דבופה על מנת לתאר אמנות שנוצרת מחוץ לגבולות המסורתיים של האמנות הגבוהה. זוהי אמנות של יוצרים נטולי קשר לעולם האמנות או למוסדות האמנות המקובלים - בתי הספר לאמנות, גלריות, מוזיאונים). במקרים רבים, האמנים הללו מגיעים משולי החברה ועבודתם מתגלה רק לאחר מותם. לעיתים קרובות אמנות גולמית ממחישה מצבים נפשיים קיצוניים, רעיונות לא שגרתיים או עולמות מורכבים של פנטזיה את דת.
עולם האמנות הגבוהה, כך זיהה דבופה, נשלט על ידי ההכשרה האקדמית הרשמית. האמנות הגולמית, לעומת זאת, מציגה ביטוי גולמי של רגש ומחשבה, שלא עוצב בידי הקונוונציות. תחת קטגוריה זו נכללת אמנות גרפיטי, עבודות של מתמודדי נפש, אסירים, ילדים ואמנות "פרימיטיבית". דבופה ניסה לשלב את האלמנטים הללו באמנות שלו, שלעיתים מכונה גם היא אמנות גולמית. המונח "אמנות אווטסיידרית" (outsider art) נטבע בשנת 1972 על ידי מבקר האמנות רוג'ר קרדינל כמילה נרדפת באנגלית למונח Art brut או raw art.[1][2][3] אמנות גולמית הפכה לקטגוריה מצליחה בשוק האמנות. מאז 1993 מתקיים בניו-יורק יריד האמנות הגולמית[4] ולפחות שני כתבי עת המתפרסמים באופן קבוע מוקדשים לנושא. לעיתים המונח משמש באופן לא מדויק על מנת לתאר באופן כללי אמנות שנוצרה על ידי אמנים שנמצאים מחוץ למיינסטרים של עולם האמנות, ללא קשר לנסיבות חייהם או לתוכן היצירות שלהם.[5] המונח מוזיקה גולמית (אנ') נטבע מאוחר יותר לתיאור יצירות מוזיקליות שנוצרו תחת אותו הקשר.
הראשונים להתעניין באמנות של מתמודדי נפש, ילדים ובאמנות פולקלור, היו חברי קבוצת הפרש הכחול: ואסילי קנדינסקי, אוגוסט מאקה, פרנץ מארק, אלכסיי פון יבלנסקי ואחרים. הם זיהו באמנות זו כוח הבעה ייחודי שנובע, לדעתם, מהיעדר תחכום. דוגמאות ליצירות ניתן לראות בגיליון הראשון והיחיד שלהם, שיצא בשנת 1912 תחת השם, "Der Blaue Reiter Almanac". במהלך מלחמת העולם הראשונה נהרג מאקה בקרב שמפאן בשנת 1914 ומארק נהרג בקרב ורדן בשנת 1916; את הפער שהותירו מילא במידה מסוימת האמן פול קליי, שהמשיך לשאוב השראה מסוג זה של אמנות.
העניין באמנות של מאושפזי בתי חולים פסיכיאטריים גדל בשנות העשרים. בשנת 1921 פרסם ד"ר וולטר מורגנטלר את ספרו "מטופל פסיכיאטרי כאמן" ("Ein Geisteskranker als Künstler"), שעסק באדולף וולפלי, אחד ממטופליו. וולפלי התחיל לצייר באופן ספונטני, ופעילות זו סייעה להרגיע אותו. יצרתו הבולטת ביותר הייתה אפוס מאויר של 45 כרכים בו סיפר את סיפור חייו הדמיוני. זוהי יצירה מונומנטלית, הכוללת 25,000 עמודים, 1,600 איורים ו-1,500 קולאז'ים. וולפלי ייצר גם מספר רב של יצירות קטנות יותר, שחלקן נמכרו או ניתנו במתנה. עבודותיו מוצגות בקרן אדולף וולפלי במוזיאון לאמנות ברן, שווייץ.
רגע מכונן בנושא זה היה הפרסום של "אמנות חולי הנפש" ("Bildnerei der Geisteskranken") בשנת 1922, על ידי הנס פרינצ'ורן. זהו המחקר הפורמלי הראשון של יצירות מאת מטופלים במוסדות פסיכיאטריים, שהתבסס על אוסף של אלפי דוגמאות ממוסדות אירופיים. הספר ואוסף האמנות זכו לתשומת לב רבה מצד אמני אוונגרד, ביניהם פול קלה, מקס ארנסט וגז'אן דבופה.[6]
סגנון זה שויך גם לאמנים בעלי הכשרה אמנותית רשמית, כמו גם לאמנים בעלי שם שסבלו ממחלות נפש. לדוגמה, ויליאם קורלק, שזכה מאוחר יותר בחברות במסדר קנדה על האמנות שיצר במהלך חייו, אושפז בצעירותו בבית החולים הפסיכיאטרי מודסלי, שם טופל במחלת הסכיזופרניה ממנה סבל. בבית החולים יצר את "המבוך", תיאור אפל של תקופת נעוריו. מאוחר יותר הוא הועבר ממודסלי לבית החולים נת'רן, שם שהה מנובמבר 1953 עד ינואר 1955, על מנת לעבוד עם אדוארד אדמסון (1911–1996), חלוץ הטיפול באמנות, ויוצר אוסף אדמסון.[7]
האמן הצרפתי ז'אן דבופה הושפע במיוחד מספרו של פרינצ'ורן והחל ליצור אוסף אמנות משלו של יצירות אותן כינה "אמנות גולמית" (Art Brut). בשנת 1948 הוא הקים את החברה לאמנות גולמית (Compagnie de l'Art Brut) יחד עם אמנים אחרים, כולל אנדרה ברטון. האוסף שהקים נודע בשם אוסף האמנות הגולמית, הוא מכיל אלפי יצירות ושוכן כעת באופן קבוע בלוזאן, שווייץ.
דבופה מאפיין את האמנות הגולמית כך:
דבופה טען שתרבות המיינסטרים הצליחה להטמיע אל תוכה כל התפתחות חדשה באמנות, ובכך איבדה את כוחה. התוצר הוא חניקה של כל ביטוי אותנטי. אמנות גולמית הייתה הפתרון שלו לבעיה זו, שכן לדידו, רק האמנות הגולמית הייתה חסינה בפני היטמעות, מפני שהאמנים עצמם לא היו מוכנים, או מסוגלים, להיטמע.
העניין שגילו אמני ומבקרי המאה העשרים באמנות גולמית הוא חלק מדגש רחב יותר שהושם בקרב אנשי האמנות המודרנית על דחיית הערכים המקובלים. בחלקים המוקדמים של המאה העשרים עלו תנועות אמנות כגון הקוביזם, הדאדא, הקונסטרוקטיביזם והפוטוריזם, כולן ביקשו להסיט באופן דרמטי את הזרקור מצורות האמנות של העבר. אמן הדאדא, מרסל דושאן, למשל, נטש את הטכניקה ה"ציורית" כדי לאפשר לפעולות מקריות לקבל תפקיד בקביעת המראה של יצירותיו, או פשוט לייצר הקשר אמנותי מחודש לפריטי רדי מייד קיימים. אמני מחצית המאה העשרים, כולל פבלו פיקאסו, חיפשו השראה מחוץ למסורות התרבות הגבוהה. הם שאבו השראה מפריטים שהגיעו מחברות "פרימיטיביות", מיצירות אמנות של ילדים ומגרפיקות פרסום. בתוך כך, ניתן לראות בעניין של דבופה באמנות גולמית דוגמה נוספת לגישות נפוצות באמנות האוונגרד.
מספר מונחים משמשים לתיאור אמנות שנתפסת ככזו שנמצאת מחוץ לגבולות האמנות הגבוהה המסורתית. המונחים הללו משתנים ולעיתים חופפים. עורכי כתב העת "Raw Vision", מציעים כי "חשוב לבסס דיון יצירתי על אוצר מילים מוסכם". כתוצאה מכך, הם מגנים את השימוש במינוח "אמן אווטסידר" עבור כמעט כל אמן חסר הכשרה פורמלית וכותבים כי: "לא מספיק להיות חסר הכשרה, מסורבל או נאיבי. אמנות אווטסיידרית היא למעשה שם נרדף לאמנות גולמית, הן ברוח והן במשמעות, שהיא אותה אמנות נדירה שנוצרת על ידי אלה שלא מכירים את שמה". בתוך כך, ניתן למיין את המינוח המגוון לאמנות זו כדלקמן (חלק מהמונחים יובאו בשמם המקורי הלועזי):[8]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.