איסור הוראה בשכרות איסור הלכתי לפסוק הלכה למעשה כאשר הפוסק הוא שיכור.
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת כריתות, דף י"ג, עמוד ב' |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, לאו ע"ג |
  | |
מקור האיסור
מקור האיסור מופיע בחומש ויקרא פרשת שמיני:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.
חלות האיסור על כל הוראה
אף שמפשט הכתוב ניתן היה להבין שאיסור זה נאמר לכוהנים בלבד, וכך אכן מפרש הרלב"ג[1], חז"ל הבינו שפסוק זה מתייחס על הוראת הלכה באופן כללי והאיסור קיים בין בכוהנים ובין בישראלים המורים הוראות ("דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה [...] רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות"[2]) וכך פסק הרמב"ם.[3] ספר החינוך הוסיף שהאיסור חל גם על "אשה חכמה הראויה להורות".
ההוראה האסורה
הספרא והתלמוד, פרשו את כוונת הכתוב להוראה במקצועות אלו דווקא:[4]
| משמעות ציווי התורה להורות בהלכות התורה | ||
|---|---|---|
| ביטוי המקרא | שיטת הספרא | התלמוד בבלי[5] |
| ולהבדיל בין הקדש ובין החל | דיני ערכין | דמין וערכין חרמין והקדשות[6] |
| ובין הטמא ובין הטהור | דיני טומאה וטהרה | דיני טומאה וטהרה |
| ולהורת את בני ישראל | הוראות[דרושה הבהרה] | הוראה |
| את כל החקים | הוראת מדרש | מדרשות |
| אשר דבר ה' אליהם | הוראת הלכה | הלכה |
| ביד משה | הוראת מקרא | תלמוד |
בגדרי ההוראה האסורה נחלקו תנאים וראשונים[7]:
- הוראה הידועה לכל, ואפילו הצדוקים מודים בה, אינה אסורה[8].
- הוראה שאינה מביאה לידי מעשה אף היא אינה אסורה, אלא אם כן המורה הוא חכם שלא ייתכן שידרוש ברבים בלי שיורה הוראות[9].
- לדעת רש"י, האיסור להורות הוא רק בהלכה פסוקה ומעשית, ולא נאסר פלפול בתורה שמטרתו אינה מעשית[10].
- לדעת הרמב"ם חכם "הקבוע להוראה" אסור לו ללמוד כל לימוד שהוא בעודו שיכור, כיוון "שלימודו הוראה היא"[11].
עונש המורה בשכרות
חז"ל דרשו בספרא כי בניגוד לאיסור על כוהנים לעבוד בשכרות הנזכר בראשית הפסוק שעונשו מיתה, על הוראה בשכרות אין חיוב מיתה והאיסור הוא בלאו בלבד, זאת בין בהוראה של כהן ובין של ישראל.[12] וכך פסקו הרמב"ם וספר החינוך[13] שכל העובר על האיסור מתחייב מלקות בלבד כדין לאו רגיל.
מוני המצוות
הרמב"ם וכן ספר חינוך אינם מביאים את האיסור כלאו בפני עצמו, אלא יחד עם האיסור לכהן להקריב קרבנות בשכרות.
הרמב"ן חולק ולדעתו יש למנות מצווה זו כמצווה נפרדת, אולם לא כלאו, אלא כאיסור עשה (לאו הבא מכלל עשה) להורות הלכה רק כאשר אין שכרות,[14] ולדעתו אכן אין מלקות על הוראה בשכרות, אך בסיכום מניין המצוות מסתפק הרמב"ן האם אכן למנותה כמצוות עשה נפרדת או לא.[15]
טעם האיסור
לפי פרשנות המקרא, סיבת האיסור להורות הלכה בשכרות הוא כי היין מבלבל לכל אדם את דעתו הצלול ולא יוכל להבחין בדקדוק הלכתי.
יש שביארו את האיסור על פי ההקשר בו נאמר, של הגבלה על הכהנים. יש מסבירים כי האיסור בתורה נכתב על כהנים מאחר שלדעת התורה יש לכהנים לפעול כמורי הוראה לעם הרחב[16]. הכוהנים נחשבים בתורה, כמורי ההוראה בישראל, ולכן עוסק האיסור בכוהנים[17]. רבי דובער שניאורי, האדמו"ר האמצעי מאדמו"רי חב"ד מרחיב את הדיבור בביאורו כי למען הבחנה בין טמא לטהור דרוש כל אדם לחכמה צלולה ודעה מיושבת - דברים שמקורם בספירת החכמה, ו"שורש הקבלי" של כהן הוא מספירת החסד -שמושרשת בספירת החכמה. לכן, לפי האדמו"ר, התורה דורשת מהכהן להורות בהלכותיה. ואילו יין מושרש בבינה -שממנה מסתעפת אש ודין קשה. ומחמת ההתנגדויות של שתי ספירות הללו, הקדוש ברוך הוא אסר לכהן להורות בתורה כשהוא תחת השפעה של יין המשכר.[18] הרב מנחם רקנטי מפרש את האיסור כתוצאה מכך שיש לבני ישראל לשמור על קדושת מחנם, כפי הכתוב: ”וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ” (דברים כג טו) ומכיוון שהתורה (המקדש את מחנם במצוות) היא בא ממדת החסד, והוראת הכהן נחשב כ"הוראת חסד", כפי הכתוב ”וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ” (משלי לא כו) - אין לפגל ההוראה בהלכות התורה ביין שמגביר מדת הדין ובכך יתחלל קודש.[19][20]
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
