"סופר מקורי הוא לא סופר שאינו מחקה אחרים, כי אם סופר שאיש אינו יכול לחקות." ~ פרנסואה רנה דה שאטובריאן
"ספר זה לא נועד כדי להביע דברים חיצוניים מדרגה שלישית, אלא מטפל בי עצמי ומהווה חלק בלתי נפרד של חיי." ~ מישל דה מונטן
"לקח לי חמש־עשרה שנים לגלות שאין לי כשרון לכתיבה, אבל לא יכולתו להפסיק אז, בגלל שכבר הייתי מפורסם מדי." ~ רוברט בנצ'לי
"הייתי רוצה לבנות מבנה לשוני שלא יסביר שום דבר, אבל שדרך המילים אגיע אל התת־מודע של הקורא ואעורר שם משהו." ~ רות אלמוג
"מהסופר ניטלה החירות לקרוא ספר או עיתון כמו אדם שקורא ספר או עיתון: בשתי עיניים, בלי העין השלישית שבאה מהצד ומעבירה ביקורת." ~ נעמי צוובנר
"זה ההבדל בין עיניו של סופר לעיניו של עיתונאי. כששני אלו רואים סערה בים, העיתונאי רואה את הסערה בים, והסופר רואה את הפחד, העצבות, הדאגה, האופטימיות, האמונה והתקווה. הסופר רואה בעיניו את מה שבפנים. זו רגישות והתבוננות אחרת, שבסופו של דבר מביאה את האמת יותר מאשר הדברים הריאליים."[1] ~ חיים סבתו
"כל הסופרים הגדולים בעצם כותבים את סיפור חייהם שוב ושוב בדרך כזאת או אחרת." ~ נעה ידלין
"סופרים אוהבים חתולים כי הם יצורים שקטים, חביבים וחכמים, וחתולים אוהבים סופרים מאותן סיבות." ~ רוברטסון דייוויס
"חייהם של סופרים מלאי לחץ. הם מקריבים מידה רבה של אנושיות להשגת מידה מעטה של אמנות." ~ ריימונד צ'נדלר
"אתה הופך לסופר מכיוון שאתה לא רוצה שאחרים יגידו לך מה לעשות ואינך אוהב לומר לאחרים מה לעשות." ~ רוברט טואן
"כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד מאד. לעיתים הוא נכתב בתנופת התפעלות, לעיתים בהכרת תודה – אך בה במידה יכולים להצית את להט הרוח גם מרמור, זעם ורוגז. לעיתים מקורו של הדחף בסקרנות – ברצון להסביר לעצמנו בעצם הכתיבה אנשים או אירועים – אך לעיתים קרובות מדי הוא ניזון ממניעים מפוקפקים כגון יוהרה, תאוות בצע והנאה מההשתקפות העצמית. על כן ראוי שעם כל ספר חדש הסופר ייתן לעצמו דין וחשבון מהו הצורך האישי, מהם הרגשות שגרמו לו לבחור בנושא שלו." ~ שטפן צוויג
"איני רואה את הקורא לפני. אני אומר לך, בפשטות ובכנות, מעולם לא רציתי להכיר את הקורא. רציתי לעבוד בדרך שלי. כשהשור לועס את העשב הוא אינו רוצה שאנשים יתבוננו כיצד הוא לועס וכמה הוא לועס. לא, אני רואה לפני רק את האות העברית האומרת 'כתוב אותי כך ולא כך'."[2] ~ שמואל יוסף עגנון
"סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר." ~ ארנסט המינגווי
"מי בכלל רשאי לייעץ לסופרים על מה לכתוב, אל תשמע לאיש, תעשה רק מה שהלב אומר לך."[3] ~ חיים באר
"תלמד את עצמך להביט ליופי של הרוע ישר בעיניים, זה יכול להיות תרגיל מצוין לסופרים, שלעיתים מזומנות צריכים לתת בספריהם פתחון פה לחלאות."[4] ~ חיים באר
"לדעתי אין זה מתפקידו של הסופר לפתור בעיות כגון אלוהים, פסימיזם וכו'; תפקידו הוא אך ורק לתעד מי, תחת אילו תנאים, אמר או חשב מה על אלוהים או פסימיות. האמן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם; תפקידו להיות עֵד נטול פניות. שמעתי שני רוסים בשיחה מבולבלת אודות פסימיות, שיחה שלא פתרה דבר; כל שעליי לעשות הוא לשחזר את אותה שיחה בדיוק כפי ששמעתיה. הסקת מסקנות היא מנת חלקם של חבר־המושבעים, משמע, הקוראים. תפקידי היחיד הוא להיות מוכשר, משמע, לדעת איך להבדיל עדות חשובה מאחת חסרת חשיבות, להציב את דמויותיי באור הנכון ולדבר את שפתם." ~ אנטון צ'כוב