זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי (17 באוקטובר 1880 - 3 באוגוסט 1940), מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם ונואם מפורסם. ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר. מחשובי ההוגים היהודים הליברליים בעת החדשה.

כללי

• "הדבר המעולה, היפה ביותר, בתרבות העולם – הוא ריבוי־הפנים שלה דווקא: כל אומה היסטורית תרמה לאוצרה את תרומותיה המיוחדות, שעצמיותן אינה ניתנת לחיקוי".^[1]
• "לא על־ידי תיאוריות נקבעת ומוּכחת זכותו של כל עם לתרבות עצמית, אלא על־ידי רצונו שלו להוויה לאומית".^[2]
• "יותר שמלקטת האומה וסופגת לתוכה קנייני תרבות של עמים אחרים, ככל שירבו החומרים שהיא מעכלת ומעבדת, כן תתפתח יצירתה הלאומית העצמית ביתר שאת".^[3]
• "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה".^[4]
• "ה'מנהיגים' הפוליטיים. כידוע, בתחום זה הגיע יבול הגאונים לממדים עצומים: בזה אחר זה, בזו אחר זו, נדבקים עמים וארצות באותה מחלה ממארת, ומגלים בקרבם את המנהיג בחיר־האל, אשר חותם של קיסר חקוק במצחו. לכתחילה ברור: כשפושט ה'מנהיגיזם' כמגפה, מן ההכרח שכמעט כל אותם הבחירים יהיו בעלי שיעור קומה בינוני מאד".^[5]
• "הגאון אינו דרוש אלא בשביל הצעד הראשון."
• "התואר 'מהפיכה' הולם אך ורק את ההתקוממות המשחררת."
• "כל מלחמה אינה אלא מעשה רצח של אחים על ידי אחים."
• "אספו ברזל, המליכו מלך ולימדו לצחוק." ~ מתוך "שמשון"
• "שני חלקים בלבי, שני שערים בו. האחד הוא לעמי; השני לתרבות, לספרות, לעט."
• "כל אדם מוכרח להיות מלך בין מלכים. אם לאו – אין החיים כדאיים."
• "אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר."
• "היחיד הוא היצירה העילאית של הטבע. היחיד הרי נוצר 'בצלם וכדמות אלוהים'."
• "אין טעם לעמוד דום בהמנון אם מישהו מנצל זאת כדי לכייס אותך."
• "אם טובה ואם רעה, אם קלה ואם קשה, אם זולה ואם יקרה, זוהי ארצי."
• "מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל."
• "אין זכות לציבור המסגל את מסילתו לטעמי 'מנהיגיו', במקום לקבוע את מסילתו ולהתאים אליה את בחירת השמשים."
• "הסגולה היפה ביותר של המין האנושי הוא דווקא הכישרון הזה, להביא לידי הרמוניה את אישיותו שלו עם אישיותם של אחרים, לשם מטרה משותפת."
• "אין לך שום ניצחון של הצדק על הרשע, אשר ניתן לנושאי דגלו ללא רצח, מרמה ופשרות, כלומר: גם למען הצדק נאלצו הבריות להכתים את ידיהם באמצעים הרחוקים מאוד מאתיקה."
• "רעה היא מלחמה, רעה ומאוסה, אבל האנשים במלחמה יפים לעתים יותר מאשר בחיי יום־יום."
• "נוער טוב מזה לא ראתה עוד התולדה העולמית." ~ על הנוער העברי
• "בזמן שאבותיה של העתיקה בשושלות אירופה עדיין לא ידעו צורת אות, היו קדמונינו מתעמקים מקטנותם במחלוקת הלל ושמאי".^[6]
• "בשביל לרחוץ מעל גופנו ונשמתנו את אבק הגלות, את עקבות הסבילות בת שנות אלפיים, נזדקק לזמן ולמים רבים."
• "אם נחוצה לזה קנאות – תחי הקנאות."
• "העולם אינו בעצם אלא חדר ילדים גדול, מלא שעשועים שונים: עושר, כבוד, בריאות, חיים. יש ללמוד מן הילדים: נתקלקל צעצוע אחד, בכית רגע, ומיד קח צעצוע אחר ושבה נפשך למנוחה."
• "ההתפתחות הטבעית של המשק העולמי יש בה מגמת ברזל בלתי מנוצחת – להפחית את ערכו היצרני של פרוליטריון השרירים ולהגדיל את ערכם של הרוח והמוח."
• "העולם מתחלק לשני סוגי עמים: אלה הרוצים לגרש את היהודים ואלה שאינם רוצים לקבלם. נחדל לחשוב את יהדותנו למשא כבד ונלמד להוקיר אותה."
• "הקונגרס [הלאומי האפריקני] יש לו תכנית בכתב – שיווי־זכויות וכו' – אולם לא היא העיקר. לתנועות כאלה יש תמיד תכנית שלא באה לידי ביטוי, מתחת לסף התודעה, והיא היא העיקר: 'אפריקה היתה, הויה, ותהיה ארץ של שחורים, למשול בה עתידים אנו, ואתם תיכנעו או תלכו מפה'. ותכנית בלתי־כתובה זו נשענת על גורמים כבירי־מוח: על העדיפות במספר; על המבוכה בקרב הלבנים עצמם, אשר ירגישו גם ירגישו, שלא בכל הם הצודקים...ועל העובדה שהאירופאי שוב אינו כמו שהיה לפני זמן לא רב עדיין, עת ידע 'לא לחוס על כדורים'".^[7]
• "אין לנו, היהודים, שום דבר משותף עם מה שמכונה 'מזרח', ותודה לאל. עד כמה שיש להמונינו הבלתי־משכילים מסורות ומשפטים קדומים רוחניים, המזכירים את 'המזרח', צריך לגמול אותם מהם... הולכים אנו לארץ־ישראל, ראשית בשביל נוחיותנו הלאומית, ושנית... כדי לטאטא מארץ־ישראל ובאופן יסודי, עד כמה שמדובר על היהדות שבה בהווה ובעתיד, את כל עקבותיה של ה'נשמה המזרחית'. ומה שנוגע לערביים שבארץ־ישראל, הרי זה עניין שלהם; ואולם אם אנו יכולים לעשות להם טובה, הרי אך זו האחת: לעזור להם להשתחרר מן ה'מזרח'".^[8]
• "אני יודע, שחושבים, שהגזע שלנו מוצאו ממזרח; אני אפילו מאמין בכך...ואולם אין זה שייך אל העניין. מ־15 מיליון היהודים, שמונים עכשיו בעולם, יצאו 14 מיליון מאבות, שהעתיקו את מושבם אל ה'מערב' לפני אלפיים שנה בערך. במשך תקופה זו עברה אירופה את כל הדרך מן ההוּנים והטבטוֹנים עד דבר הלאומים והטלגרף האל־חוטי – משך־זמן מספיק, כדי להיגמל מקצב־החיים ה'אסיאתי' ולהתערות בקצב החיים ה'אירופי'".^[9]
• "הקנאה היא הראשון לגורמי המהפכה, ביתר דיוק הגורם היחידי."
• "חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו."
• "קשה – זאת אומרת אפשר."
• "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר." ~ מתוך שיר בית"ר
• "האיש המהלך ברחוב – יש לו זכות לחיות רק משום ורק במידה שהוא מכיר בזכותי שלי לחיות; ואולם, אם יש בדעתו להרגני, אין לו שום זכות קיום, וכלל זה חל גם על עמים."
• "ואם העניין צודק הוא – הרי על הצדק לנצח, מבלי שיושם לב להסכמתו או אי־הסכמתו של מישהו. ואם יוסף, או שמעון, או איוואן, או אחמד רוצים למנוע את נצחונו של העניין הצודק, מכיוון שאין הדבר נוח בשבילם, הרי חובה היא למנוע בעדם שהפרעותיהם תוכתרנה בהצלחה; ואם ברצונם להשיג את מבוקשם על ידי שימוש באלימות, יש להשתמש בכוח הביצוע הממלכתי ובהגנה עצמית, כדי לסכל את מזימתם. זהו מוסר בכל חברה הגונה – ומוסר אחר איננו בנמצא." ~ המוסר של "קיר הברזל"
• "עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בהנהלת עסקי העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המסים של מוסדכם". ~ מתוך מכתב לוועד העיר ירושלים, 15.3.1929.^[10]
• "רק פעם אחת בחיים חוצה את דרככם חזון, שכולו הוד וכולו יופי כחזון זה. תפשוהו – כי חזור לא יחזור אליכם עוד." ~ ניו יורק, 19 ביוני 1940
• "מתחלפות התואנות של השנאה, מתחלף תוכן העוונות אשר יאשימו בהם את היהודים, אבל השנאה והבוז נצחיים הם."
• "אוהב אני את עמי ואת ארץ ישראל: זה ה'אני מאמין' שלי, זו מלאכת חיי, ואין לי צורך עוד בשום דבר בעולם".^[11]
• "אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך." ~ מתוך שיר בית"ר
• "כל מובנו של הרוויזיוניזם, הרי הוא בעצם כך, שבמקום להיכנע למהלך החיים העיוור, מכריחים אנחנו את החיים ללכת בכיוון המתאים".^[12]
• "היצירה הלאומית-הרוחנית היא תכלית קיומו של כל עם, ואם לא לשם יצירה - אין לו לשם מה להתקיים."
• "אינני רוצה להאמין כי יש באנושות הבדלי דרגות. לעולם לא אעבוד יחד עם אנשים, המוכנים לשעבד את דעותיהם לדעותי. יצרתי לי את האשליה, שהעולם מורכב מנסיכים, ואינני רוצה לקפח את אמונתי ברעיון זה".^[13]
• "ואני ראיתי נוער, שיהיה נאיבי כטבע, כשירי הומרוס, כעשרת הדברות, ידע את הקושי אך גם להאמין ידע. להעיז שאיפה עד קץ, לשער השגות המגיעות עד קצה גבול האופק. כן מדינה עברית! כן ארץ שכולה שלנו! כן ארץ די רחבה כדי להכיל את כל אלה שיבואו אליה."
• "אני מצייר לעצמי, שהדבר, שאנו מכנים אותו בשם 'הצרכים האלמנטריים' של אדם רגיל – אותו הדבר, שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כשאינו מוצא פרנסה זו - כולל חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון–מעון–מלבוש–מורה–מרפא: חמש פעמים מ'. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג ידוע על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צריכה להיות: כל אדם, שמודיע, שהוא דורש את "חמש הממין", צריך לקבל אותן."^[14]
• "חי נפשי, לא ידעתי "למה". – "ככה": ואולי אין בירור לסודות הרצון שיעלה בדיוקה על אותה המלה: "ככה"."
• לא תדיר תחזורנה תקופות כאלה בתולדות העולם, תקופות שבהן יחרדו חרדת-תוחלת עמים רבים כעלם המצפה לביאת עלמתו. כזו היתה אירופה לפני שנת 1848, כזו בראשית המאה העשרים, אותה המאה הרמאית שהכזיבה כל-כך את תקוותינו."
• "למחרת מפּלה, תבדק ותבחן את עצמך – "אולי באמת, סוף-סוף, לא צדקת?" אם לא צדקת, רד מהבמה ושתוק. אך אם צדקת, – אז לא תאמין לעיניך: מפלה איננה מפלה, "לאו" אינו מענה, המתן כשעה והתחל מחדש."
• "הראשונים האמיתיים - התגעגעו בנעוריהם אל עמוד-אש גדול, וראו אותו בהרצל ולכן נהרו אחריו. לימים הפך עמוד האש של הרצל לענן אפור, עניין משעמם בלי תנופה או תוכן, -ומטבע הדברים נחלקו הראשונים לשני סוגים: הראשונים לשעבר והראשונים הנצחיים. אצל אנשי הסוג הראשון דעך הרעב לתנופה ותוכן, ואילו בני הסוג השני נשארו כבנעוריהם - חדורי אותה כמיהה לעמוד-האש הגדול. איני רוצה לומר בזאת שהראשונים "טובים" והאחרונים "רעים". ... אני מודה, למשל, בכך, שאלה ההולכים אל הקומוניסטים, נמנים אף הם על סוג האנשים הכמהים לעמוד-האש הגדול, לא, חלילה במובן היהודי: מן הבחינה היהודית הם שייכים לסוג העבדים, סופגי המלכות ובולעי רוק, אך זהו עניין אחר. גם אצל מומרים יתכן אותו הבדל. כאשר נעשה יהודי לקומוניסט, הרי הוא יוצא לשמד תמורת אשליה של תבערת עולם. וכאשר יהודי בא אלינו, בפרט יהודי צעיר, הוא קם ומכריז בפני העולם כולו: "אני תובע משפט וצדק בעבורי, ואם לא אקבלהו- ייהפך כל העולם למדבר שממה. במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים- שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא, להיות מוצא מחוץ למסגרת - לא אכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. ואני עוד אסייע לדבר. אין גאולה לעולם- אם אין חלקי בה. 'בראשית ברא אלוהים את תביעתי'. דבר זה- או שימצא חן בעיני הבריות או שלא ימצא חן, אך זוהי עמדה שלמענה ראוי להוסיף ולהתקיים, לסבול למענה ולהילחם עליה".^[15]
• "אנשי התעמולה של ה'שמאל', כשהם פונים כלפי הרכוש הפרטי בגולה, הם מבטיחים לו גן־עדן של 'פריון' אם רק יסכים להיות מושקע בשדמות המולדת; ובאותו זמן, כשהם פונים לציבור של הפועלים, הם מטיפים לו על קדושת המלחמה ברכוש ו'פריונו' הבנוי על רֵשע".^[16]
• "יש צד אחד בהשקפה המעמדית, שאינו אלא שקר בתנאים של המפעל הציוני: 'פרוליטרים של כל האומות, התאחדו!'. בתור ליברל בורגני משוכנע, ועוד יותר – בתור יהודי בן־בני־בניו של הנביא ישעיהו, אני מאמין, שיבוא יום ו'יתאחדו' כל הנבראים בצלמו ובדמותו של הבורא, וחלום זה הוא נהדר ונשגב מ'התאחדותם' הפרטית של פועלי־הזרוע, שיכניעו תחת עקבם את כל שאר האנושות. לא בכבוד: בבוז אני מתיחס לסיסמה זו של איחוד־החלק במקום איחוד־הכלל".^[17]
• "קנו משרוקיות וצפצפו על חוקי פלשתינה."
• "לחש מנומס לא יגיע למוח, רק צעקה תשבור את הדממה."
• "מפלגה הבונה את מפעלה לאורך ימים מוטב לה שתיכשל בדרך המלך משתשגשג בדרכים עקלקלות." ~ "הציונות וחיי היהודים בגולה" (נאום בועידה הרביעית של ההסתדרות הציונית ברוסיה, אוגוסט 1907)
• "אמונה רווחת היא: מי שעוּנה בעצמו ימים רבים תחת עולו של החזק ממנו, לא ידכא את החלשים ממנו. לעתים קרובות מבססים אנו תקוות ורודות ביותר על כך דווקא, שעם מסוים סבל בעצמו רבות – 'ולכן' יהא חש בצערו של אחר ומבין לרוחו, מצפונו לא יתיר לו לפגוע בחלש אותה פגיעה שהוא עצמו סבל ממנה לפני זמן לא רב. אך בחיי המציאות מתברר שאין כל אלה אלא מליצות נאות בלבד [...] לא זו בלבד שזכר היסורים בעבר אינו מעצור לכך שיהא אדם מכה בני עם אחר, באותו מקום שאך אתמול הוכה שם בעצמו בלי רחם. יקרה גם דבר גרוע מזה. יקרה שעם הסובל יסורים גם כיום, המדוכא גם כיום, המשווע גם כיום לשמיים על העוול הנעשה לו, מתחכם באותה שעה עצמה לחנוק קיבוץ חלש ממנו".^[18]
• "איך יכולים הם להשלים עמנו? אנו יכולים, כמובן, לשנות את הטון, להתפלמס איתם בסגנון אקדמי ולא בחריפות... אך זה לא ישנה את המצב. הם שונאים אותנו באופן אורגאני, ואין מנוס מכך: הברירה בעיניהם – או הם או אנחנו". ~ על "אנשי השמאל", מתוך מכתב לישעיהו קלינוב, 19.8.1929.^[19]
• "אתה מאמין, שיהודים מסוגלים לרצוח פטריוט יהודי? [...] יהודי לא יהרוג יהודי". ~ בשיחה עם בן-גוריון, בתגובה להאשמתו בנוגע לרצח ארלוזורוב, 1934.^[20]
• "השמאל איננו יכול להסכים לשלום אתנו. כי לא תכסיסינו, הטובים או הגרועים, אלא קיומנו עצמו הוא סכנה למפא"י ולהסתדרות השמאלית. אם יכירו בנו, בזכות קיומנו, באופן רשמי, ז"א יגידו לצאנם שגם אנחנו "כשר" – הלא מרגישים הם בעצמם שזה יגרום, בעתיד הקרוב, להגירה חזקה מתוך שורותיהם לשורותינו... השמאל מוכרח לבקש חורבננו ויהי־מה". ~ מתוך מכתב לדניאל סירקיס, 8.9.1934.^[21]

עברית

• "עברית, עברית ועוד הפעם עברית."
• "לריבוי האלמנט המזרחי בארץ עוד ערך זמני יוצא מהכלל; ריבויו יעזור להשלטה יותר מהירה של הלשון העברית בארצנו, אף כי רובם לא ידעו לדבר עברית בראשונה. סוד גלוי הוא בינינו, כי אחרי פתיחת שערי הארץ נוכרח להילחם מלחמה קשה על הגנת עמדת שפתנו: נגד לשונות לעז וגם נגד האידיש. כוחה של האידיש בגלות הצפונית מבוסס על הטענה, שהינה 'שפה מובנת לכול', או לכל הפחות 'מאמעלשון' ('לשון אמא') כללית החיה בפי הורינו אם לא בפינו אנחנו. כל זמן שיהיה האלמנט הספרדי והתימני חזק ומורגש ובולט בחיי ארצנו, אין מקום ואין יסוד לטענה זו על גדות הירדן." ~ יהודי המזרח, 1919
• "יש מומחים החושבים כי צריך לקרב את מבטאנו אל המבטא הערבי. גם זו איננה אלא טעות. עברית וערבית שפות 'שמיות' הן, אבל אין זאת אומרת כי אבותינו דברו ב'אקצנט' ערבי. גם צרפתית ואיטלקית הן 'אחיות', אבל יש הבדל ענקי בין צלצולה של השפה האיטלקית ובין זה של הצרפתית...יש אותן האותיות...אשר ביטוין בשתי השפות שונה לגמרי. גם רוסית ופולנית הן שפות קרובות זו לזו: ואולם אין לך דבר אי-נעים וצורם-אוזן כאקצנט פולני בשפה הרוסית, ולהפך. קרבת השרשים והדקדוק איננה מעידה על קרבת המבטא".^[22]
• כ"ף רפה - "בתענוג הייתי מחרים את הצלצול הזה לגמרי... קודם כל צריך להמנע מה'כ' האידישאי, הדומה לשעולו הצרוד של חולה-גרון".^[23]
• "הדגש החזק, לאמר כיפול-האות, הוא אחד היסודות של היופי, ההדר, המרץ, המפארים את שפתנו. המוותר על הדיגוש מוותר על תפארת הלשון".^[24]
• "השאיפה הטבעית הזו להפטר, עד כמה שאפשר, מריבוי אותיות 'רפות', היא סימן בריא של נטיה אינסטינקטיבית להמרצת שפתנו".^[25]
• "יש להתנגד בהחלט לנטיתו של הרחוב העברי בארץ להפוך מלרע למלעיל... אין זה אלא 'שכנוז' (אידישיזציה) של שפתנו".^[26]
• "צריך להחיות בדיבור ובספר את המלה התנ"כית 'כי' במקום 'ש-'... גם 'אשר' נעים מ'ש-'... יש תחבולות לרוב בעזרתן נוכל להפטר ממלת-החיבור הזאת... עת שמעתי...האיש אותו ראיתי".^[27]
• "אין לך אדם כמעט אשר יידע, מתוך שטף הדיבור היום-יומי, להקפיד בזכר ונקבה לשמות המספר... אני מתגעגע לסופר גדול, בעל אוטוריטט מכריע, אשר יקום ויעיז ויחליף את שמות המספר באותיות האלף-בית, על-פי התקדים העתיק של 'דלת אמות', 'לג בעומר' ו'תרי"ג מצות'".^[28]

ציונות

• "בוא יבוא היום ועמי גדול יהא ובן-חורין, וארץ-ישראל תזהר בכל צבעי הקשת של נופה הנהדר – בכוח זיעת אפיהם של בני-עמי. מלאכתי – מלאכת אחד הבנאים, השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל."
• "הקשו נא לאיכר צרפתי קושיות על כך, האם צרפת היא ארצו, אם בדין הוא שתהיה מדינה בלתי תלויה, אם חייבים להגן עליה בעת סכנה ואם למטרה כזו צריך לשרת בצבא? הרי אלו הן אקסיומות, לא "בעיות". רק נכי הרוח הללו, בעלי הפסיכיקה הגלותית, עשו אותן ל"בעיות", שיש לחקור אותן ול"הוכיחן". האמנם חייבים ל"הוכיח" אוויר, אור, רעב, צמא? מדינה יהודית כמוה כאור וכאוויר: שלי היא. אני יודע זאת מיום בו ראיתי את אור העולם, כאן אני עומד – ובאסטה!"^[29]
• "אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם."
• "בנשמת העם לא היתה המילה ציונות צעצוע של נחמה, אלא תמיד השאיפה להציל מיליונים ממצבם הטראגי."
• "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן."
• "אם ארצי קטנה ודלה- היא שלי מראשה ועד קיצה"
• "זכותנו [על ארץ ישראל] היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך (במקור 'קפנדריא') לציון, וציון היא כולה שלנו!" ~ מתוך נאום
• "המבקש לשרת את הציונות, אינו יכול שלא לפעול ולהיאבק עם הקומוניזם בכל צעד מצעדיו."
• "אמונתנו בארץ ישראל אינה עניין שברגש עיוור, מיסטי למחצה, אלא מסקנה הנובעת מתוך חקירה בלתי משוחדת של מהות תולדותינו".^[30]
• "כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל" ~ 'ציונות וארץ ישראל', 1904
• "התפקיד הטכני של הציוניות הוא ליישב, על שטח מוגבל ובמשך זמן מוגבל, מספר יהודים מספיק כדי שיהיו לרוב המכריע בארץ בלא לנשל ממנה את תושביה הבלתי יהודים".^[31]
• "במקום שחלוצים משמינים, שם אין הם חלוצים, ושם משהו אינו כשורה בכל העסק כולו של הצלת העם."

עדות

• "האשכנזי יוצא מהגטו שבצפון מצויד חריפות והתמדה ומרץ יותר מאחיו בשאר עדות ישראל." ~ יהודי המזרח 1919
• "יש, לפיכך, להיזהר פן תקבל ארצנו, אחרי פתיחת שעריה לעליה המונית אופי חדגוני של אשכנזיות. כמובן יהיו אשכנזים הרוב, אבל חובה לנו לעשות כל מה שביכולתנו כדי לחזק ולארגן את עליית יהודי המזרח לארצנו." ~ יהודי המזרח, 1919
• "דומני כי יודע אדוני מה הוא הטיפוס של היהודים מקאווקאז: הם אנשים פשוטים, חזקים, אמיצים ובעלי משמעת. בגדודנו היו החיילים הגורג'ים הטובים ביותר" ~ מתוך מכתב להרברט סמואל, 5.2.1920.^[32]
• "צריך לקבוע לנו דין: אין מוסד בלי ספרדי! כדי שבכל מקום ומקום, אם תרים לשון זרה את ראשה ותטען שהיא 'מובנה לכול' והיא 'שפת אמא' לכול, יהיה מי שיעמוד ויגיד: 'וטו'." ~ על היידיש
• "אם יש גלגול נפשות, ואם - בטרם איוולד שנית - ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה: "אוֹלרייט, ישראל, אבל ספרדי". נתאהבתי בספרדים, ואולי דוקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי: את "שטחיותם" אעדיף פי-שבע על העומק הבטלני שלנו; חביבה לי האינרציה שלהם מנטיתנו לרדוף אחרי כל הזיה חולפת."^[33]

נשים

• "האישה היא נפש ארוגה מחוטי פלדה ומחוטי משי." ^[34]
• "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית, חוץ מיגיע-כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים."^[35]
• "גיבור, אביר ועוד הן מילים ממין זכר. גם תרומפלדור היה גבר. אבל העם העברי הוא עם כזה, הזקוק לחיילים ולחיילות, לפועלים ולפועלות, לאיכרים ולאיכרות. אני בטוח כי אכן תקומנה נשים גיבורות ופועלות כאלה כאשר היו לנו." ^[36]
• "האישה היא 'אורגניזטור' [מארגנת] מלידה. מאז הימים הקדומים ביותר של ההיסטוריה מילאה תמיד את 'התפקיד המארגן' בכל משפחה. הגבר היה 'הרוכש' 'המשיג', הוא הלך 'לצוד צייד', תפקידו היה למצוא את ה'חומר' לשולחן ולתלבושת ולצרכי הבית. אולם להפוך אותו החומר למאכל ולבגדים, ל'מעון' נוח, לארגן את כל המשק, תמיד היה זה תפקידיה של האישה. יש לה נטייה טבעית לסדר, לחזות מראש מה נחוץ לא רק להיום, אלא גם למחר." ^[37]

היחס לערבים

• "כלום מנע האיסלם את הערבים בימי־הביניים מלהיהפך לגזע מורה־דרך לציוויליזאציה המערבית? – לעתים אנו שומעים מפי תיירים ועיתונאים על 'רוחו השלילית של האיסלם'. זוהי שגיאה. דת גדולה, גם אם אפשר למצוא בה אילו שגיאות שניות במעלה, הרי היא תמיד כוח דוחף חיובי וקונסטרוקטיבי, אלא אם כן היא נהפכת לנשק בידי מעצמה, שיש לה אינטרסים שליליים. מעצמה שכזו היא הקיסרות העותומנית – לא הגזע התורכי".^[38]
• "את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת." ~ מתוך "קיר הברזל", הקדמה
• "גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי־אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים." ~ מתוך "קיר הברזל", הקדמה
• "... ויסודה הוא שיווי־זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי־זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי." ~ על תכנית הלסינגפורס, מתוך "קיר הברזל", הקדמה
• "לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור לשם מה זקוקים אנו למאנדאט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל ובטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסיה המקומית, למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיסי." ~ מתוך "קיר הברזל"
• "הדרך היחידה להגיע להסכם היא קיר הברזל, כלומר כוח בארץ ישראל, אשר שום השפעה ערבית לא תוכל לקעקע את יסודותיו."
• "ארץ ישראל מזה ומזה לירדן – שטחה מספיק בהחלט בשביל מיליון ערבים, בשביל מיליון נוסף של צאצאיהם... בשביל הרבה מיליונים יהודים – ובשביל השלום."
• "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות."
• "גם לאחר יצירת הרוב העברי יישאר תמיד בארץ ציבור ערבי גדול. ואם לחלק הזה של תושבי הארץ יבואו בזמן מן הזמנים ימים רעים, אז כל הארץ תישא בעול הסבל. מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, יישאר, לפיכך, לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבה הבריא והאיתן של ארץ ישראל כולה."
• "לוּ ניסה מישהו להדוף מא"י את תושביה הערבים, כולם או חלק מהם, – היה מנסה לעשות, קודם כל, דבר בלתי־מוסרי, ושנית – בלתי אפשרי".^[39]
• "הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוֹות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי.
  

שום חוק מדינה או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר־כסף, או בול של המדינה; שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה לא יהיו בעלי תוקף, אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית" ~ מתוך הצעת חוקה

• "בכל קאבינט, שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה – ערבי; וכך להיפך." ~ 'השאלה הערבית בלי דראמטיות', 1940

מיוחס בטעות

• "בבית הלאומי נכריז על אותם יהודים שלא יסירו מעליהם את חלד הגלות ויסרבו לגלח את הזקן ואת הפאות כעל אזרחים מדרגה שנייה. לא ניתן להם זכות בחירה." (מקור)

נאמר עליו

• "לא בדיעותיו ולא בכשרונו הוא לוקח את ליבי, כי אם בעובדת היותו הוא... הוא נחמד. בחיוניותו, בחושיו המיוחדים, הערים למה שאחרים, כולנו, נרדמים."^[40] ~ ברל כצנלסון, במכתב ללאה מירון, בת זוגו, בימי שירותו בגדוד העברי.
• "כל מי שפוגש אריה מעברו האחר של הרחוב יימלט על נפשו, אך לא כן ז'בו; הוא היה מפתהו ברמיזה באצבעו".^[41] ~ חיים ויצמן
• "הוא היה בעל חופש רוחני פנימי מלא, לא היה בו דבר מן היהודי הגלותי, ומעולם לא בא במבוכה בנוכחותו של גוי."^[42] ~ דוד בן-גוריון
• "כל עוד בעניינים ארגוניים יטפל אצלנו אנרכיסט מאודסה כמוך, אז סדר לא יהיה."^[43] ~ יוסף שופמן לזאב ז'בוטינסקי

ראו גם

• כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: זאב ז'בוטינסקי

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זאב ז'בוטינסקי

הערות שוליים

1. ↑ על הלשונות ושאר הדברים (1911), בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק ראשון: אומה ולשון, עמ' 83.
2. ↑ על הלשונות ושאר הדברים (1911), בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק ראשון: אומה ולשון, עמ' 85.
3. ↑ גזע (1913), בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק ראשון: אומה ולשון, עמ' 132.
4. ↑ מבוא לתורת המשק (נתפרסם בלונדון, 1938), בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק שני: חברה ומעמד, עמ' 219.
5. ↑ מרד הזקנים (נתפרסם ב-1937), בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק שני: חברה ומעמד, עמ' 232.
6. ↑ ה. סלוזברג (פורסם ב-1933), בתוך: כתבים, זכרונות בן־דורי, עמ' 288.
7. ↑ בדרום אפריקה – הכושים (פורסם ב-1931), בתוך: כתבים, רשימות, עמ' 238. הוצאת עמיחי, תל אביב
8. ↑ המזרח (פורסם ב-1926), בתוך: כתבים, רשימות, עמ' 276. הוצאת עמיחי, תל אביב
9. ↑ המזרח (פורסם ב-1926), בתוך: כתבים, רשימות, עמ' 281.
10. ↑ כתבים, מכתבים, עמ' 349.
11. ↑ מתוך הספר "פליטונים", עמוד 40
12. ↑ "לאו והן", בספר "בסער", עמוד 152
13. ↑ מתוך נאום בוועידת הצה"ר, ספר "נאומים", עמוד 153
14. ↑ הגאולה הסוציאלית, המקור באידיש: דער מאמענט, וארשה, 1934; תורגם ע"י ב. אליצדק, פורסם ב"משקיף" ביום 21.1.1949. בתוך: כתבים, רשימות, עמ' 297–298. הוצאת עמיחי, תל אביב
15. ↑ "הקדיש שלי", "המשקיף", 13.8.1940
16. ↑ מעמד, בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק שני: חברה ומעמד, עמ' 247.
17. ↑ מעמד, בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק שני: חברה ומעמד, עמ' 249.
18. ↑ Homo homini lupus‏ (1910), בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק שלישי: בין אדם לחברו, עמ' 261.
19. ↑ כתבים, מכתבים, עמ' 266.
20. ↑ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יג, עמ' 294.
21. ↑ כתבים, מכתבים, עמ' 235–236.
22. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 5-4.
23. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 23.
24. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 30.
25. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 33.
26. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 35.
27. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 36.
28. ↑ זאב ז'בוטינסקי, המבטא העברי, תל אביב, תר"ץ; עמ' 37.
29. ↑ באיטלקית – הרף! די! מספיק!
30. ↑ "ציונות וארץ ישראל", בספר כתבים ציוניים ראשונים, עמוד 129
31. ↑ מעמד, בתוך: כתבים, אומה וחברה, חלק שני: חברה ומעמד, עמ' 245.
32. ↑ כתבים, מכתבים, עמ' 241.
33. ↑ כתבים, 'סיפור ימי', כתבים נבחרים, א', 1936; כרך 'אבטוביוגרפיה' , 79
34. ↑ סיפור ימי (על פי כתביו), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, תש"ז
35. ↑ , יוסף נדבה (עורך), דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי, מוסד ביאליק (2016)
36. ↑ דברים בפגישה עם בית"רי ביאליסטוק, "דאר היום" 19.12.1930
37. ↑ ז'בוטינסקי, כתבים, רעיון בית"ר, יסודות השקפת העולם הבית"רית, 1934; כרך 'בדרך למדינה'
38. ↑ תורכיה והמלחמה (נכתב בזמן מלחמת העולם הראשונה), בתוך: כתבי ז'בוטינסקי: זכרונות בן־דורי, עמ' 162.
39. ↑ מכתב לעורך "העולם", פריז, כ"ד טבת התרפ"ז. בתוך: כתבי ז'בוטינסקי: מכתבים, עמ' 325.
40. ↑ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 385, הערה.
41. ↑ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ט, עמ' 129.
42. ↑ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 237.
43. ↑ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 3