חומר נוזלי וצמיגי הניגר מצמחים לצורכי הגנה עצמית, המופרש בעיקר לאחר פגיעה בצמח. בשימוש מודרני, המילה שרף יכולה להתייחס גם לחומר דומה המופק בצורה מלאכותית.
מיד אחרי שעשינו חתך בגזע העץ, הוא הפריש שרף שנועד להגן עליו מפני חרקים, פטריות וטפילים.
נראה שמקור המילה עוד מתקופת המשנה, לדוגמה: "השוליק המוליח בשדה חייב. המכמיר באדמה פטור. המטבל בשדה פטור. הפוצע זיתים שיצא השרף פטור[...]" (מעשרות, פרק ד', משנה א').
המילה מופיעה במשנה גם בצורה סרף: "רבי אליעזר אומר, אף המעמיד בסרף העורלה, אסור. אמר רבי יהושוע, שמעתי בפירוש, שהמעמיד בסרף העלין, ובסרף העיקרין--מותר; בסרף הפגין--אסור, מפני שהוא פרי." (מסכת עורלה, פרק א', משנה ז')
”כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלהיך“ (שמות רבה, פרשה כט, סימן ט)
”שרפים ממעל עפו וידאו על מחנה אשור, סופה וסער מתחולל היה מעופם, ובמוטות כנפיהם הפיחו מוקדי עולם, ויהי רוח זלעפות“ (אהבת ציון, מאת אברהם מאפו, בפרויקט בן יהודה)
[יהדות] בהשאלה: (בעולם החסידות) צדיק גדול ופרוש מעסקי העולם.
גיזרון
המילה שָׂרָף מופיעה בתנ"ך גם בצורת היחיד כיצור המקושר עם יסוד האש ראו לעיל, וככל הנראה נגזרה מצורת הפועל שָׂרַף.בספר ישעיה - "שָׂרָף מְעוֹפֵף". [2]
מן אכדית "שֻׁרְפֻּ" šurpu, בהוראת כשוף המשמש לשריפה. מקביל לסנסקריט ממקור אינדו-ארי בהגיית שֶׂרפַּא (सर्प) בהוראת זוחל .
מקור המילה אינו ודאי. יש הטוענים שנגזר מלטינית (serpere) משמעו "לזחול".[1] אחרים טוענים שמקור השם בנשיכה השורפת (ראה: שָׂרַף) של הנחש.[2] בספרדית בהגיית סיירפא (sierpe) הוא הנחש המיתולוגי בעל כוחות העל.