נשיא הרפובליקה העממית של סין

נשיא הרפובליקה העממית של סין (בסינית מפושטת: 中华人民共和国主席, בסינית מסורתית: 中華人民共和國主席) הוא ראש המדינה של הרפובליקה העממית של סין. תפקיד הנשיא הוא ברובו תפקיד טקסי עם סמכויות מוגבלות, על אף שבדרך כלל הנשיא ממלא במקביל תפקידים נוספים והוא המנהיג העליון של המדינה. התפקיד מוגדר כתפקיד ממשלתי יותר מאשר תפקיד מנהלי.

נשיא הרפובליקה העממית של סין
中华人民共和国主席

איוש נוכחי	שי ג'ינפינג
תאריך כניסה לתפקיד	14 במרץ 2013
דרכי מינוי	בחירה על ידי הקונגרס הלאומי העממי בהמלצת נשיאות הקונגרס הלאומי העממי
תחום שיפוט	הרפובליקה העממית של סין
מעון	ג'ונגנאנחאי
מושב המשרה	בייג'ינג
משך כהונה קצוב	5 שנים (ללא הגבלת מספר תקופות כהונה)
ייסוד המשרה	27 בספטמבר 1954
איוש ראשון	מאו דזה-דונג
אתר רשמי

תפקיד הנשיא הוגדר לראשונה בחוקת 1954 והוא אויש ברציפות על ידי מאו דזה-דונג ועל ידי ליו שאוצ'י. על ליו הוטל אות קלון מבחינה פוליטית במהלך מהפכת התרבות, ומשרת הנשיא בוטלה. על פי החוקה של 1975 בוטל תפקיד הנשיא באופן סופי, ובחוקה של 1982 הוא חודש, אם כי עם סמכויות מצומצמות. התרגום המקובל בשפה האנגלית של שם התפקיד עד 1982 היה "יושב ראש" (Chairman) ומאז מקובל יותר התרגום "נשיא" (President), על אף שהמינוח בשפה הסינית נותר ללא שינוי.

על פי החוקה הנוכחית של סין, תפקיד הנשיא הוא יוקרתי, אך בעיקרו הוא טקסי בעל מעט סמכויות בזכות עצמו, בעיקר הזכות למנות את ראש הממשלה. רוב הסמכויות המעטות שניתנות לנשיא כפופות לאישורו של הקונגרס הלאומי העממי, אשר בוחר את הנשיא לעד שתי תקופות כהונה של חמש שנים כל אחת. עם זאת, במרץ 2018 הוכנסו שינויים בחוקה, לפיהם תקופת כהונתו של נשיא סין לא תהיה קצובה בזמן.^[1]

יחד עם זאת, מאז כהונתו של ג'יאנג דזה-מין, כל הנשיאים החזיקו במקביל גם בתפקידים של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין ושל יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית. תפקידים אלה, שלא כמו תפקיד הנשיא, מקנים לאוחזים בהם סמכויות משמעותיות. כתוצאה מכך, הנשיא הוא ראש המדינה דה יורה וכן שולט על המפלגה הקומוניסטית, על המדינה ועל הצבא, ולפיכך הוא המנהיג העליון דה פקטו של סין. רוצה לומר, המנהיג העליון של היום מחזיק בתפקיד הנשיא, אך הנשיא הוא לא בהכרח המנהיג העליון, כפי שהיה בין השנים 1959 – 1993.

נשיא סין הנוכחי הוא שי ג'ינפינג, והוא מכהן בתפקידו מאז 14 במרץ 2013.

הדרישות לתפקיד והבחירה

על פי חוקת סין הנוכחית, על הנשיא להיות אזרח סיני בעל זכות בחירה מלאה שמלאו לו 45 שנים. תקופת כהונתו של הנשיא חופפת לתקופת כהונתו של הקונגרס הלאומי העממי (כיום חמש שנים) ועד 2018 כהונתם של הנשיא ושל סגנו הייתה מוגבלת לשתי תקופות כהונה. בפברואר 2018 הוחלט על ידי הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של סין לבטל את המגבלה על שתי תקופות כהונה ולאחר שתאושר החלטה זו על ידי הקונגרס, יוכל הנשיא לכהן ללא הגבלה עד לסוף חייו.^[2] ב-11 במרץ 2018 אישר הקונגרס את התיקון לחוק והגבלת מספר הכהונות של הנשיא בוטלה סופית.^[3]

הנשיא נבחר על ידי הקונגרס הלאומי העממי, שהוא הגוף השלטוני הבכיר במדינה ושבסמכותו להעביר מתפקידם את הנשיא ופקידים בכירים אחרים. ההחלטות על בחירתו או על הדחתו של הנשיא מתקבלות בהצבעה ברוב פשוט.

על פי חוקת הקונגרס הלאומי העממי, מועמדותו של הנשיא מוצגת על ידי נשיאות הקונגרס. בפועל, שומרת המפלגה הקומוניסטית של סין את תפקיד הנשיא עבור המזכיר הכללי של המפלגה. כמו כל הפקידים הבכירים של המדינה, שנבחרים על ידי הקונגרס, הנשיא נבחר כמועמד יחיד ללא מתמודדים.

במקרה שתפקיד הנשיא מתפנה, ממלא את מקומו סגן הנשיא. במקרה ששני התפקידים מתפנים, ממלא את מקומם באופן זמני יושב ראש הוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי, שמשמש כנשיא בפועל עד אשר הקונגרס בוחר נשיא חדש וסגן נשיא חדש.

תפקידים וסמכויות

על פי החוקה הסמכות הפוליטית החשובה ביותר של הנשיא היא למנות את ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין. הקונגרס הלאומי העממי מאשר בהצבעה את המינוי, אך מאחר שרק שם אחד מוצג לבחירה, הוא יכול רק לאשר או לדחות את המינוי. עד היום, לא דחה הקונגרס מועמד שהוצג לבחירה. מאחר שתפקיד ראש הממשלה הוא התפקיד הפוליטי החשוב ביותר, הסמכות למנותו, נותנת לנשיא, תחת נסיבות מסוימות, השפעה פוליטית של ממש.

מרגע שהקונגרס הלאומי העממי אישר את מינויו של ראש הממשלה, ממנה אותו הנשיא באופן רשמי. כראש הרשות המבצעת, יש לראש הממשלה הסמכות למנות את מועצת המדינה, בכפוף לאישור הקונגרס. לאחר מכן הנשיא ממנה את סגני ראש הממשלה, את חברי מועצת המדינה ואת השרים.

בנוסף לסמכותו למנות את ראש הממשלה, יש לנשיא את הסמכויות לחתום על חוקים, לאשר את הענקתם של מדליות ועיטורים, להעניק חנינות, להכריז על מלחמה ולהוציא פקודות גיוס כלליות. עם זאת, מאחר שהנשיא מפעיל את סמכויותיו אלה על פי החלטותיו של הקונגרס הלאומי העממי, או על פי החלטותיה של הוועדה המתמדת שלו, ואין הוא רשאי לדחות את החלטותיהם של הגופים הללו, אלו הן סמכויות פורמליות בלבד.

בתחום יחסי החוץ תפקידיו של הנשיא כוללים מינוי נציגים דיפלומטיים והחזרתם משליחותם וכן אשרורם וביטולם של חוזים והסכמים שנחתמו עם מדינות זרות. כמו סמכויות רבות אחרות של הנשיא, הוא מיישם את סמכויותיו אלה על פי החלטות הוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי, ולפיכך גם הן סמכויות פורמליות בלבד.

היסטוריה

משרת יושב ראש המדינה (על פי התרגום המקורי לאנגלית, כמצוין מעלה) הוגדרה לראשונה בחוקת 1954. הסמכויות הטקסיות של התפקיד היו זהות באופן כללי לאלו שמוגדרות בחוקה הנוכחית.

בשני תחומים קיים שוני בסמכויות של החוקה של אז מאלה של היום: התחום הצבאי והתחום הממשלתי. הסמכויות הצבאיות של היושב ראש הוגדרו בחוקת 1954 באופן הבא: "יושב ראש הרפובליקה העממית של סין מפקד על הכוחות הצבאיים של המדינה והוא יושב הראש של מועצת ההגנה הלאומית". מועצת ההגנה הלאומית הוגדרה אך ורק בחוקת 1954 והיא בוטלה על פי חוקת 1975.

הסמכויות הממשלתיות של היושב ראש הוגדרו בחוקת 1954 באופן הבא: "יושב ראש הרפובליקה העממית של סין, על פי הצורך, יכנס את ועידת המדינה העליונה ויכהן כיושב הראש שלה". על חברי מועצת המדינה העליונה נכללו הפקידים הבכירים של המדינה, והמלצותיה הוגשו לקונגרס הלאומי העממי, למועצת המדינה ולמועצת ההגנה הלאומית. ועידת המדינה העליונה הייתה גם היא ייחודית לחוקת 1954 וגם היא בוטלה בחוקת 1975 ובחוקות שבאו אחריה.

כיושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין, נבחר מאו כיושב ראש המדינה בקונגרס הלאומי העממי הראשון. בקונגרס השני ב-1959 ירש את מאו בתפקיד זה ליו שאוצ'י, שהיה אז סגן יושב ראש המפלגה. ליו נבחר מחדש כיושב ראש המדינה בקונגרס השלישי, בינואר 1965. עם זאת, ב-1966 פתח מאו במהפכת התרבות ובאוגוסט אותה שנה הצליחו מאו וחסידיו להדיח את ליו מתפקידו כסגן מנהיג המפלגה. כמה חודשים לאחר מכן הושם ליו במעצר בית, וב-31 באוקטובר 1968, לאחר מאבק כוחות ממושך, שללה מליאת הקונגרס השמיני של המפלגה מליו את כל תפקידיו בתוך המפלגה ומחוצה לה, כולל את תפקיד יושב ראש המדינה. צעד זה היה מנוגד לחוקה, שעל פיה נדרשה הצבעה של הקונגרס הלאומי העממי כדי להדיח את היושב ראש מתפקידו. למעשה, במהלך מהפכת התרבות, הקונגרס הלאומי העממי בעצמו חדל לתפקד. הישיבה האחרונה של הוועדה המתמדת שלו התקיימה ב-7 ביולי 1966 ובה היא הצביעה לדחות את ישיבתה הבאה. עד לשנת 1975 לא התקיימו ישיבות של הקונגרס הלאומי העממי ושל הוועדה המתמדת שלו ובמהלך תקופה זו משרת יושב ראש המדינה הייתה בלתי מאוישת.

כאשר התכנס הקונגרס הלאומי העממי הרביעי ב-1975, היה צעדו העיקרי לכונן חוקה חדשה שביטלה את תפקיד יושב ראש המדינה ותחת זאת שמה דגש על מנהיגותה של המפלגה הקומוניסטית על המדינה, כולל סעיף בחוקה שנתנה ליושב ראש המפלגה את תפקיד המפקד העליון של הכוחות המזוינים. הקונגרס החמישי התכנס שנתיים מוקדם מהמתוכנן, ב-1978, אז אומצה החוקה השלישית שגם בה לא הוגדר תפקיד יושב ראש המדינה. ב-1982 פורסמה טיוטה של החוקה הרביעית, שאושרה ללא תיקונים בקונגרס השישי ב-1983 וכתוצאה מכך, על פי התרגום האנגלי לחוקה, הפך תפקיד יושב ראש המדינה לתפקיד נשיא הרפובליקה העממית של סין.

בחוקה זו, הוגדר הנשיא כבעל סדר הקדימות העליונה של המדינה, כשסמכויות הממשל המעשיות הועברו לידיהם של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ושל ראש הממשלה. כמו כן הוגדר ששלושת התפקידים הללו ימולאו על ידי שלושה אישים שונים. לפיכך, נתנו לנשיא תחומי אחריות מוגבלים, כמו לקבל את פניהם של מנהיגים זרים ולחתום על כתבי האמנה לשגרירים ומנגד הוא לא קיבל את האפשרות להתערב בענייניהן של מועצת המדינה או של המפלגה. על פי התכנון המקורי של חוקת 1982, המפלגה תתווה את המדיניות, המדינה תבצע אותה וחלקות סמכויות אלו תמנע את פולחן האישיות כפי שהיה במקרה של מאו. לפיכך, ב-1982 היו לסין ארבעה מנהיגים עיקריים: המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ראש הממשלה, הנשיא ו"המנהיג העליון", שהחזיק בתואר של "יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית" והיה המפקד העליון של הכוחות המזוינים. מבנה פוליטי זה, שהיה בסין בראשית שנות השמונים, זהה למבנה הפוליטי של וייטנאם.

בשנות התשעים, הניסיון להפריד בין נושאי המשרות במפלגה ובמדינה, מהלך שהוביל לעימות במהלך אירועי כיכר טיין-אן-מן, בא לקיצו. ב-1993, נבחר לתפקיד הנשיא ג'יאנג דזה-מין, שכמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית וכיושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, נעשה המנהיג העליון ללא עוררין של המפלגה ושל המדינה. ב-2003, כאשר דזה-מין סיים את כהונתו, נמסרו תפקידי המזכיר הכללי והנשיא שוב לאדם אחד, סגן הנשיא, חו ג'ינטאו, סגן הנשיא הראשון שנבחר להיות נשיא. חו ג'ינטאו בתורו העביר את שני התפקידים לשי ג'ינפינג ב-2012 וב-2013.

רשימת הנשיאים

תמונה	שם הנשיא (שנות חיים)	תחילת כהונה	סיום כהונה
	מאו דזה-דונג (1976-1893)	27 בספטמבר 1954	27 באפריל 1959
	ליו שאוצ'י (1969-1898)	27 באפריל 1959	31 באוקטובר 1968
	דונג ביוו (1975-1886) (נשיא בפועל)	24 בפברואר 1972	17 בינואר 1975
	לי שייניין (1992-1909)	18 ביוני 1983	8 באפריל 1988
	יאנג שאנגקון (1998-1907)	8 באפריל 1988	27 במרץ 1993
	ג'יאנג דזה-מין (2022-1926)	27 במרץ 1993	15 במרץ 2003
	חו ג'ינטאו (נולד: 1942)	15 במרץ 2003	14 במרץ 2013
	שי ג'ינפינג (נולד: 1953)	14 במרץ 2013	מכהן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נשיא הרפובליקה העממית של סין בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של נשיא הרפובליקה העממית של סין
• על תפקיד הנשיא מתוך אתר ממשלת סין (באנגלית)

הערות שוליים

1. CPC proposes change on Chinese president's term in Constitution
2. סוכנויות הידיעות, סין בדרך לשינוי: הנשיא יוכל לכהן ללא הגבלה, באתר ynet, 25 בפברואר 2018
3. סוכנויות הידיעות, "שִי דזה דונג": נשיא סין ישלוט ללא הגבלת זמן, באתר ynet, 11 במרץ 2018
4. Associated Press, הניו יורק טיימס, החזק ביותר מאז מאו: שי ג'ינפינג הכריז על כהונה שלישית כנשיא סין, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2022
5. חדשות חוץ, סין: ראש הממשלה החדש נכנס לתפקידו, הכלכלה בראש סדר העדיפויות, באתר כלכליסט, 11 במרץ 2023