Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגבת היא פיסת בד סופג, המשמשת לייבוש עצמים על ידי ספיחת הלחות (בדרך כלל מים) מהם, במגע ישיר, על ידי תנועת שפשוף או על ידי לחיצה. החומר הטוב ביותר למגבת[1] היא כותנה ארוגה או סרוגה[2] לרוב עם לולאות שמגדילות את שטח הספיגה, החומר השני הוא פשתן.
בתקופת יוון העתיקה וברומא העתיקה, אין שום אזכור שלאנשים הייתה מגבת מיועדת להתנגב בה, הם פשוט התייבשו ביריעות בד כלשהן. בציור מתקופת שלטון קונסטנטין [Constantine] 337-306 נראים רומאים לאחר מרחץ עטופים במעין סדינים גדולים ופיסות בד קטנות יותר על הפנים.
ב-1292 כרוזים עירוניים[3] הסתובבו ברחובות פריז והיללו את מעלות בתי המרחץ, חלקם עם חדרי אדים וחלקם עם אמבטיות, המחירים היו שונים וכללו לעיתים גם ארוחת בוקר ומיטה. בפריז היו באותה תקופה 26 בתי מרחץ ציבוריים. אך שיא האופנה היה אמבטיה בבית, וכדי למשוך שוכרים הוסיפו סוכני בתים גם בדי פשתן מיוחדים לשימוש אחרי הרחצה. ב־1328 כללה רשימת המלאי של קלמנס [Clemence] מהונגריה אשתו של לואי העשירי, מלך צרפת, 'סדיני אמבטיה' או פיסות בד ששימשו לציפוי האמבטיה שתהיה יותר נוחה. חצר בורגונדי [Burgundy] החזיקה סדיני רחצה עם מידות שתועדו.
מתקופת הרנסאנס התחילה רתיעה מרחצה, כי האמינו שהמים מפיצים מגפות, כך נעלמו האמבטיות ויחד עמן גם בדי הניגוב. השתמשו רק בפיסות בד חיתול לחות לניגוב רטוב של הזיעה מהפנים והידיים. ויש אזכורים של 'בד רחצה', באותה תקופה נפוץ מאוד השימוש בבשמים ומים ריחניים. הדגש על הניקיון עבר לבגדים התחתונים.
עד שנות ה-50 מגבות מטבח לניגוב כלים היו בדרך כלל ארוגות במשבצות או עם פסים, משנות ה-50 של המאה ה-20 כחלק מהתאוששות [4]שאחרי מלחמת העולם השנייה מגבות מטבח מודפסות עם שלל דוגמאות החלו לקשט מטבחים. מגבות המטבח המודפסות הראשונות הגיעו משוודיה. יצרני הפשתן באירלנד שעסקיהם היו במצב רופף. התקנאו בשוודים, חברת תומאס סומרסט ושות' האירית שכרה את האמנית לוסיין דאי [Lucienne Day] שהצליחה לעצב מגבות שהיו הצלחה מסחרית. גם המעצבת הבריטית לורה אשלי [Laura Ashley] התחילה לעצב מגבות מטבח עם הדפסים. אחרי זה התחילו מעצבים נוספים לעצב מגבות עם מפות ושמות של ערים והן הפכו למזכרות לתיירים ולמעין אמנות עממית.
ניתן גם להשתמש במגבות למטרות אחרות פרט לייבוש עצמים:
המגבת נחשבת לפריט שימושי שיש לכל אחד, אך אף אחד לא עוצר וחושב על השימושיות שלו. הסופר דאגלס אדמס קרא תיגר על הקביעה הזו בספרו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שזכה למעמד של ספר פולחן עבור קוראים רבים. הוא תיאר את הדמויות בספר כמטיילים ברחבי היקום, בדרך כלל כטרמפיסטים, שגילו שמגבת היא הפריט השימושי ביותר שהם יכולים לשאת עמם. המטייל פורד פרפקט משתמש בספר בביטוי "אדם שתמיד יודע איפה המגבת שלו" כדי לתאר אדם שהוא באופן כללי ערני ומוכן לכל.
בעולמו של אדמס, טרמפיסט שנושא עמו מגבת תמיד יכול למצוא טרמפ משום שאם מישהו נושא עמו מגבת, אחרים מניחים (גם אם ללא קשר סיבתי מובהק) שיש לו גם מברשת שיניים, תיק רחצה, כפכפי רחצה, רשתות לשיער, מפות, ארגז כלים, כרטיסים לאופרה, משטחי סיליקון לשבבים, אנציקלופדיה, מבחר מדהים של כרטיסי אשראי, חליפת חלל, המחאות נוסעים וכו', ואם אין להם, היקבועים (אלה שאינם טרמפיסטים) ישמחו להשאיל להם. לכן המליץ המדריך לטרמפיסטים תמיד לשאת עמם מגבת כדי ליצור את הרושם שהם יהיו אורחים טובים.
כמו כן, מגבת יכולה לשמש כערסל, שמיכה או שכמיה. אפשר להספיג את פינות המגבת בוויטמינים, ואף לשזור פיסות תיל לתוכה. אפשר לקשור את פינות המגבת וליצור תיק. אם המגבת רטובה, אפשר אפילו להשתמש בה ככלי נשק לעת מצוא בתגרות, ואם המגבת יבשה, אז אפשר גם להתנגב בה, אם היא מספיק נקייה.
מעריציו של אדמס נתפשו לרעיון, והמגבת מסמלת את דבקותם בספרים. הם חוגגים את יום המגבת ב-25 במאי.
במגבות ישנות שחלקים מהן התבלה, אפשר להמשיך ולהשתמש, או על ידי הפיכתן למגבות קטנות יותר או מפיות רחצה, לנעלי בית[6], כיסוי לקרש גיהוץ, מפיות לתינוקות. אפשר להפוך קטעי מגבות לסמרטוטי רצפה או ניקיון. ממגבות המטבח העשויות פשתן או תערובת פשתן וכותנה אפשר לתפור בגדי קיץ.[7]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
