ז'ורז' פדו

ז'ורז' לאון ז'וּל מַרי פדו (בצרפתית: Georges Léon Jules Marie Feydeau; ‏8 בדצמבר 1862 פריז – 5 ביוני 1921 רואיי-מלמזון) היה מחזאי צרפתי ידוע בוודבילים ובפארסות שלו, במיוחד בז'אנר "פארסות של חדר המיטות". מצד אמו היה ממוצא פולני.

ערך מחפש מקורות

ז'ורז' פדו
Georges Feydeau

ז'ורז' פדו, בציור מאת קרולוס דיראן
לידה	8 בדצמבר 1862 פריז, צרפת (הקיסרות השנייה)
פטירה	5 ביוני 1921 (בגיל 58) רואיי מלמזון, איל דה פראנס, לצרפת (הרפובליקה הצרפתית השלישית)
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר
שם לידה	Georges Léon Jules Marie Joseph Feydeau
מדינה	צרפת
צאצאים	Michel Feydeau, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
פרופיל ב-IMDb

ביוגרפיה

ילדותו ונעוריו

ז'ורז' פדו נולד ב-1862 בבית מספר 49 ביס ברחוב קלישי בפריז לסופר ארנסט-אמה פדו, מחבר רומנים, ולאמו הפולניה לודז'יה "לאוקדי" בוגוסלאבה זלבסקה.

פדו היה ילד מפונק ואלים, גם כלפי אחותו, דיאן ולנטין, שפקדה את החוגים של שרה ברנאר ושל הסופרת קולט. כאשר היה בן 7 לקה אביו באירוע מוחי ונשאר משותק במחצית גופו. בנוסף, המלחמה עם פרוסיה בשנת 1870 אילצה את המשפחה לעבור לבולון-סור-מר. אחרי שחזרו לפריז, נסעו לזמן קצר למרחצאות בהומבורג שבגרמניה. פדו למד בהתחלה רק בבית עם מורים פרטיים, אך החל מאוקטובר 1871 נשלח לפנימיה במכללת שפטאל. בשנת 1872 עבר לתיכון "סן לואי", ונמשך כבר אז לתיאטרון, ובעידודם של אביו ושל אנרי מייאק שלח את ידו בכתיבת מחזות. אביו נפטר בשנת 1873, ושלוש שנים לאחר מכן נישאה אמו מחדש לעיתונאי אנרי פוקייה וילדה בהמשך בת נוספת בשם הנרייט. בגיל 14 ניסה פדו את כוחו כשחקן והתחיל לשחק בלהקה שהקים יחד עם חבר, בשם "סרקל דה קסטנייט" (Cercle des Castagnettes – חוג הקסטנייטות). בשנים 1876–1880 שיחק תכופות במחזות של מולייר ולביש, ביצע חיקויים, בין היתר של שחקני תיאטרון מפורסמים, וחיבר קטעים תיאטרליים שהוצגו בטרקליני תרבות שונים. בחוגים שפקד התוודע לסטודנטים של הקונסרבטואר, למבקרים ולמחזאים ותיקים ומתחילים, בהם אלכסנדר דיומא הבן. באחד ממופעיו עורר את הערכתם של הסופר פרנסואה קופה ושל מבקר התיאטרון פרנסיסק סארסיי^[1].

בסופו של דבר התפנה בעיקר לכתיבת מחזות, והקומדיה במערכה אחת "Par la fenètre" (דרך החלון) הוצגה לראשונה בהצלחה בשנת 1881, כשפדו היה בן 19. אולם הצלחה עוד יותר גדולה קטפה הקומדיה "Tailleur pour dames" (חייט נשים) ששוחקה ב"תיאטר דה לה רנסאנס" וזכתה לדברי שבח מצד אז'ן לביש. לצורכי פרנסה כתב פדו גם מדור תיאטרון שנקרא "קורייה דה תיאטר" (Courrier des théâtres) בעיתונו של אביו החורג, אנרי פוקייה.

נישואיו

ב-14 באוקטובר 1889 התחתן ז'ורז' פדו עם מרי-אן קרולוס-דיראן, בתו של הצייר קרולוס דיראן, שהיה למורו לציור מודרני. לזוג נולדו ארבעה ילדים, אולם הנישואין לא החזיקו מעמד זמן רב.

פעילותו כמחזאי

פדו שאב השראה במחזותיו מעולם חיי הלילה וההוללות שידע בעצמו. בילה זמן רב במסעדות, בעיקר ב"מקסים", התמסר לא פעם להימורים ולספקולציות כושלות בבורסה, נהג להסניף קוקאין מתוך רצון לשמור על מרץ ויצירתיות, ובגד באשתו עם נשים ועם גברים. חלק ממחזותיו כתב ביחד עם מוריס דוואלייר, אותו הכיר בשנת 1887. אחרי ההצלחה עם "חייט הנשים", ידע פדו תקופה פחות מלבבת. יצירותיו הבאות "La Lycéenne" (התיכוניסטית), "Chat en poche" (חתול בכיס), "L'Affaire Édouard" (פרשת אדואר) לא זכו ליותר מקבלה פושרת. אך התהילה הגיעה בשנת 1892 עם ההצלחה המטלטלת עם המחזות " Monsieur chasse (בגרסה העברית של נסים אלוני "צייד יצא לצוד בצד"), "Champignol malgré lui" (שאמפינול בעל כרחו) ובמידה פחותה יותר, "Le Système Ribadier" (הסיסטמה ריבדייה) שהביאו לו את התואר של "מלך הוודבילים". אחרי כן ההצלחות באו זו אחר זו: "L'Hôtel du libre échange", ו-"Le Fil à la patte" בשנת 1894, Le Dindon (תורגם לעברית כ"קוקוריקו") ב-1896, La Dame de chez Maxim's (הגברת מ"מקסים") ו-"La Main passe" (היד עוברת) ב-1902, ו-"Occupe-toi d'Amélie" (תורגמה בישראל כ"אמלי"), 1908.

ז'ורז' פדו עם שפמו "במזלג"

בספטמבר 1909, אחרי מריבה קשה עם מרי-אן שלקחה לעצמה מאהב, עזב פדו את הבית ברחוב לונשאן ועבר לגור בשכירות שנתית בבניין דירות שנקרא "הוטל טרמינוס" ברובע תחנת הרכבת סן לזאר. הוא התגרש רשמית בשנת 1916. בית מגוריו החדש שימש לו להשראה לבית המלון שבמערכה השנייה של מחזהו "Le dindon" ("קוקוריקו"). אחרי הפרידה מאשתו חידש פדו את ז'אנר הוודביל וקומדיות המוסר שבו גיחך על הבינוניות של הקיום הבורגני, כמו ב-On purge Bébé‏ (1910).

אהוב מאוד על בני זמנו ועמיתיו, ב-10 באפריל 1919 היה פדו עד בחתונתם של סשה גיטרי ואיוון פרנטאן. מאוחר יותר ביקר אצלו גיטרי בקליניקה של ד"ר פוקאר בריאי, שבה התאשפז בגלל סיבוכים נפשיים של מחלת העגבת. פדו נפטר ממחלת העגבת בקליניקה זאת ב-5 ביוני 1921, בגיל 58^[2].

ז'ורז' פדו הובא לקבורה בבית הקברות של מונמארטר, שבו נקבר גם אביו.

משפחתו

הוריו

אמו הייתה אחייניתו של הרוזן קֵלון, ואמה של אימו הייתה יהודית, לואיז לבית ריטרברנד.

לדבריו, אמו גילתה לו שאביו האמיתי היה נפוליאון השלישי. מקורות אחרים טוענים שהוא היה בנו של הדוכס מורני, אח למחצה של הקיסר, כשמורני עצמו היה בן מחוץ לנישואים של הרוזן פלאו, שהיה בתורו בן מחוץ לנישואים של טליראן.

ילדיו

בתו ז'רמן (1890–1941) התחתנה עם המחזאי לואי ורניי, בנו ז'אק (1892–1970) היה חייל מצטיין במלחמת העולם הראשונה, פצוע מלחמה מעוטר בצלב המלחמה עם עלי דקל, מישל (נולד ב-1900), אבי השחקן אלן פדו, וז'אן-פייר (1903–1970), תסריטאי, שמת בעקבות פציעה בתאונת דרכים.

מחזות

• 1873: Eglantine d’Amboise
• 1882: Par la fenêtre
• 1883: Amour et Piano ; Gibier de potence
• 1886: Fiancés en herbe
• 1886: Tailleur pour dames (חייט הגברות) – בעיבוד באנגלית – מחזה של צ'ארלס מורי – The Ladies Man – בתרגום עברי של הגרסה הזאת – "רודף השמלות"
• 1887: La Lycéenne
• 1888: Un bain de ménage
• 1888: Chat en poche
• 1888: Les Fiancés de Loches
• 1889: L’Affaire Édouard
• 1890: C’est une femme du monde
• 1890: Le Mariage de Barillon
• 1892: Monsieur chasse ! "צייד יצא לצוד בצד" – נוסח עברי מאת נסים אלוני
• 1892: Champignol malgré lui
• 1892: Le Système Ribadier
• 1894: Un fil à la patte ; Notre futur
• 1894: Le Ruban
• 1894: L'Hôtel du libre échange בנוסח עברי של נסים אלוני – "מלון קטן בצד"
• 1896: Le Dindon
• 1896: Les Pavés de l’ours – בגרסה עברית – "קוקוריקו"
• 1897: Séance de nuit
• 1897: Dormez, je le veux !
• 1899: La Dame de chez Maxim – "הגברת הזאת ממקסים" – נוסח עברי מאת נסים אלוני
• 1902: La Duchesse des Folies-Bergères
• 1904: La main passe – "רולטה צרפתית" – גרסה עברית מאת נסים אלוני
• 1905: L'Âge d'or
• 1906: Le bourgeon
• 1907: La puce à l'oreille – נוסח עברי "יתוש בראש" – מאת נסים אלוני
• 1908: Occupe-toi d'Amélie – (שים עין על אמלי) – בנוסח עברי – "אמלי"
• 1908: Feu la mère de Madame "אמא ז"ל בלי מזל"
• 1909: Le circuit
• 1910: On purge bébé
• 1911: !Mais n'te promène donc pas toute nue – "רק אל תסתובבי לי ערומה!"
• 1911: Léonie est en avance ou le Mal joli
• 1911: Cent millions qui tombent (בלתי נגמרת)
• 1913: On va faire la cocotte (בלתי נגמרת)
• 1914: Je ne trompe pas mon mari
• 1916: Hortense a dit : "Je m'en fous!" הבכורה – בתיאטר דה לה רנסאנס, עם השחקן רמי

מונולוגים

• La Petite Révoltée
• Le Mouchoir
• Un coup de tête
• J'ai mal aux dents
• Trop Vieux
• Un monsieur qui n'aime pas les monologues
• Aux antipodes
• Patte en l'air
• Le Petit Ménage
• Le Potache
• Le Billet de mille
• Les Célèbres
• Le Volontaire
• Le Colis
• Les Réformes
• L'Homme économe
• L'Homme intègre
• Les Enfants
• Tout à Brown-Séquard !
• Le Juré
• Un monsieur qui est condamné à mort
• Complainte du pauv'propriétaire

מחזות שפורסמו אחרי מותו

• L'Amour doit se taire
• L'Homme de paille
• Deux Coqs pour une poule
• À qui ma femme ?
• Monsieur Nounou

לקריאה נוספת

• Henri Gidel - Feydeau, Paris, Flammarion 1962

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ורז' פדו בוויקישיתוף

• ז'ורז' פדו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ביוגרפיה עם לוח כרונולוגי מאת נואל בנאמו, באתר הספרים הצרפתי "א לה לטר" 2006
• יצירות ז'ורז' פדו בוויקיטקסט (בצרפתית)
• צייד יצא לצוד בצד Monsieur chasse בוויקיטקסט (בצרפתית)
• ז'ורז' פדו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ז'ורז' פדו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. נואל בנאמו.
2. Colin Chambers. (2000). Continuum Companion to Twentieth Century Theatre. Continuum International Publishing Group. p.274. ISBN 978-0826449597