הרפובליקה של אי הוורדים

הרפובליקה של אי הוורדים
**Respubliko de la Insulo de la Rozoj**
	(למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון הרפובליקה של אי הוורדים
ממשל
שפה נפוצה	אספרנטו
היסטוריה
תאריכי הקמה	1 במאי 1968
תאריכי פירוק	13 בפברואר 1969

הרפובליקה של אי הוורדים (באספרנטו: Respubliko de la Insulo de la Rozoj; באיטלקית: Repubblica dell'Isola delle Rose) הייתה מדינה לכאורה קצרת מועד על פלטפורמה מעשה ידי אדם בים האדריאטי, 11 ק"מ מחוף נפת רימיני שבאיטליה, בין רימיני לפזארו כ-500 מטר מחוץ למים הטריטוריאליים של איטליה.

עובדות מהירות ממשל, שפה נפוצה ...

סגירה

גם באיטלקית וגם באספרנטו משמעות שם המשפחה Rosa היא "ורד" ולכן בעיתונות הכתובה באנגלית התייחסו למקום כאל "הרפובליקה של אי הוורדים".

המהנדס האיטלקי ג'ורג'יו רוזה (Giorgio Rosa) התחיל לחלום על הקמת אי מלאכותי כבר בשנת 1958, במהלך מספר שנים הוא חיפש מיקום מתאים, תכנן את המבנה, ופתר בעיות טכניות. עד שנת 1967 הוא הצליח להניח בים יסודות של תשעה עמודי פלדה, עליהם הוא בנה רציף (מזח) בגודל 400 מ"ר בגובה של כשלושה מטרים מעל פני הים. הוא הקים על הרציף מספר מוסדות מסחריים, כולל מסעדה, בר, מועדון לילה, חנות מזכרות וסניף דואר. בחלק מהדיווחים מוזכרת גם נוכחות של תחנת רדיו, אך הדבר נותר ללא אישור. רוזה ושותפיו ביצעו קידוח בעומק של 280 מטר, מרצפת האי עד למציאת אקוויפר מים מתוקים מתחת לקרקעית הים, ובכך הייתה לאי אספקת מי שתייה עצמאית.

האי נפתח למבקרים ביולי 1967 והפך לאטרקציה תיירותית.

בהשפעת חברו של רוזה, האספרנטיסט, הכומר הפרנציסקני אלבינו צ'יקנטי (Albino Ciccanti), איזולה דלה רוז אימצה את אספרנטו כשפתה הרשמית, וזאת כדי לאושש בבירור את ריבונותה ועצמאותה מהרפובליקה האיטלקית, וכן להדגיש את אופייה הבינלאומי של הרפובליקה החדשה, בכך הפכה הרפובליקה למדינה היחידה בעולם שאמצה את האספרנטו כשפתה הרשמית^[1]. שם האי נקבע באספרנטו כ-"אינסולו דה לה רוזוי".

האי המלאכותי הכריז על עצמאות ב-1 במאי 1968. דגל הרפובליקה היה כתום, ובמרכזו מגן לבן עם שלושה ורדים אדומים עם גבעולים ועלים ירוקים. המנון הרפובליקה נלקח מתוך המערכה השלישית של ההולנדי המעופף של ריכרד וגנר. רוזה הכריז על עצמו כנשיא הרפובליקה החדשה, וקבע את מריה אלוורניה (Maria Alvergna) כשרת האוצר^[2], השר לענייני פנים קרלו קייריצ'י (Carlo Chierici) שהיה מהנדס בפרויקט והמנהל הטכני, השרה לענייני חוץ צ'זרינה מציני (Cesarina Mezzini) ושר התעשייה והמסחר לוצ'אנו מרקטי (Luciano Marchetti). אף מדינה בעולם לא הכירה רשמית באי כמדינה עצמאית.

זמן קצר לאחר מכן הוציא אי הוורדים מספר בולים, כולל בול המציג את מיקומו המשוער של אי הוורדים בים האדריאטי. המטבע לכאורה של הרפובליקה היה "מיל" שהיה בשער של מיל אחד ללירה איטלקית. המטבע היה העריך בהנפקות הבולים של האי: חמש סדרות בולים בערך נקוב של 30 מיל, מסדרה 2 הופיעו בולים בערך נקוב של 60 מיל, בסדרה החמישית היה בול בערך נקוב של 120 מיל. הייתה כוונה להטבעת מטבעות מתכת להנצחה, אולם לא ידוע על הטבעת מטבעות או הדפסת שטרות.

על האי נבנה מבנה בן שתי קומות עם עלייה לגג, והתכנון היה לבנות בסך הכול חמש קומות. נבנה מעגן סירות (פורטו ורדה) על ידי הנחת צינורות הממולאים במים מתוקים, כך שהם צפו מעל פני הים ואפשרו עגינה בטוחה.

פעולותיו של רוזה נתפסו על ידי ממשלת איטליה כתחבולה לגבות כסף מתיירים תוך הימנעות מתשלום מיסים. קבוצה של ארבעה קציני קרביניירי ומשטרת האוצר האיטלקי (אנ') (פקחי מס) נחתה על "אי הוורדים" והשתלטה עליו. מועצת הממשלה של הרציף אמרה כי שלחה מברק, ככל הנראה לממשלת איטליה, כדי למחות על "הפרת ריבונותה והפגיעה שנגרמה לתיירות המקומית על ידי הכיבוש הצבאי", אך לא קיבלה תגובה.

בין 11 בפברואר עד 13 בפברואר 1969, השתמש הצי האיטלקי בחומרי נפץ להשמדת המתקן, מעשה שהוצג מאוחר יותר על בולי דואר שהונפקו על ידי ממשלתה הגולה של האי. ככל הנראה הכלב של רוזה היה על הרציף בזמן התפוצצות המתקן ונהרג כתוצאה מכך. פרט לאירוע זה לא היו קורבנות בפיצוץ. אולם המבנה לא התמוטט כליל ורק סערה שהתחוללה בים האדריאטי ב־26 בפברואר 1969 מוטטה את המבנה.

רוזה נפטר בשנת 2017, לאחר שנתן את ברכתו לסרט של נטפליקס שיוצר על סיפור אי הוורדים. הסרט הופץ בשנת 2020 בישראל בשם "הסיפור המדהים של אי הוורדים"(אנ')^[3].

פיטר ת'יל ששמע על הרפובליקה, השיק בשנת 2011 מיזם של איים מלאכותיים על פלטפורמות ימיות במים בינלאומיים, שיהיו התיישבות-ים ומדינה ריבונית עם עשרה מיליון תושבים מחולקים על ידי מקסימום של 270 תושבים לאי^[4].